מכבוד ספר התורה שלא יפנה לו אדם את גבו, וכפי שנהג הכהן הגדול בעת שיצא מקודש הקודשים, שלא הפנה את גבו ויצא, אלא יצא כשפניו אל הקודש. וכן הכהנים והלויים, בעת שסיימו את עבודתם במקדש ויצאו לביתם, הלכו אחורנית כשפניהם אל הקודש. גם תלמיד היוצא מלפני רבו המובהק, לא יַפנה לו את גבו וילך, אלא יצא כשפניו כלפי רבו (יומא נג, א; שו”ע יו”ד רפב, א). הפנים הן עיקר האדם, שבהן נמצאים עיניו הרואות, פיו המדבר, אפו המריח, וכלפיהן מופנות אוזניו השומעות. לכן, כאשר אדם מפנה את גבו לדבר מה, סימן שבאותה שעה הוא מתעלם ממנו. ואף אם לפני כן פנה אליו, זה היה כדרך שאדם משתמש בכליו לפי הצורך, ולאחר סיום השימוש בהם הוא מפנה להם את גבו. אולם לספר התורה יש ערך עצמי ומוחלט, ולכן גם לאחר שמסיימים את העיסוק בו, אין להפנות לו את הגב.
היה ספר התורה מונח על מקום גבוה מעשרה טפחים, וקל וחומר כשהוא בתוך ארון, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, מותר להפנות לו את הגב. לכן מותר להפנות את הגב לארון הקודש בשעה שהולכים לכיוון היציאה מבית הכנסת (שו”ע יו”ד רפב, א; ט”ז א). אמנם בהגיעו לפתח בית הכנסת טוב שיחזור ויִפנה לארון הקודש, ישתחווה ויצא (רמ”א או”ח קלב, ב; מ”א שם ו).
סמוך לארון הקודש, הכבוד והפגיעה בולטים יותר, ולכן נוהגים שלא להפנות את הגב בסמוך לארון הקודש גם כשהוא סגור. אך כשיש בכך צורך, מותר לעמוד עם הגב לארון הקודש, וכדרך שהכהנים שמברכים את העם או הרב שאומר שיעור, עומדים כשפניהם לציבור וגבם לארון הקודש. גם בבית המקדש, בעת שהכהנים בירכו את העם בברכת כהנים, עמדו כשפניהם אל העם ואחוריהם להיכל, משום כבוד הציבור (סוטה מ, א). מנהג יפה לרבנים לנשק את פרוכת ארון הקודש לפני שמתחילים לדרוש בפני הקהל, והרי זה כעין נטילת רשות לדבר לפני הקהל, ובקשת מחילה על שהם נאלצים להפנות את הגב לארון הקודש.
אף שמותר כדרך ארעי להפנות את הגב לארון הקודש בעת שהוא סגור, אין נכון לעשות זאת דרך קבע, לכן אין לקבוע בבית הכנסת מקומות ישיבה שאחוריהם כלפי ארון הקודש. גם הרבנים והזקנים שיושבים ופניהם כלפי הקהל, יושבים בצידי ארון הקודש, כך שאינם מפנים את גבם לארון הקודש (להלן יג, 7). גם את המקומות שבין הבימה לארון הקודש מעמידים כשפניהם אל ארון הקודש. ואף שבעת קריאת התורה יוצא שגבם של היושבים שם מופנה כלפי הספר, אין בכך איסור, הואיל ובאותה שעה הספר מונח במקומו על הבימה שגבוהה מעשרה טפחים, ורק לשעה קלה גבם כלפי הספר (רמ”א או”ח קנ, ה; ט”ז ב; פמ”ג, מ”ב יד).[2]
אמנם מעבר לדין המדויק ביחס לספר התורה, נוהגים כבוד גם בארון הקודש. ולכן גם כשהוא סגור העומדים בסמוך לו נזהרים שלא להפנות אליו את הגב, ורק בעת הצורך, בעת ברכת כהנים ואמירת שיעור או דרשה, משום כבוד הציבור פונים לציבור ומפנים את הגב לארון. כמו כן, משום כבוד ארון הקודש נוהגים שלא להעמיד בבית הכנסת כסאות קבועים שגבם לארון הקודש, אך לצורך לימוד בחברותא או בקבוצה, מותר. וסמוך לארון הקודש בלא צורך מיוחד נכון להחמיר, וכן כתב ר’ ישעיה פיק (מיני תרגומא, ליקוטים). ואפשר שביותר מד’ אמות אין לחוש (עי’ חוות יאיר קפד).
בעת קריאת ההפטרה, למנהג יוצאי אשכנז הספר מונח בחיקו של אדם, וכן בזמן קריאת התורה כשמוציאים שני ספרי תורה, וכיוון שהוא נמצא אז במקומו, אין צריך לעמוד בפניו. כתבו פמ”ג (קמא, משב”ז ג) ומ”ב (קמז, כט), שהאוחז בספר יזהר לזוז מעט הצידה כדי שהקורא והעולה לתורה לא יפנו את גבם אליו. אמנם רבים אינם חוששים לזה , הואיל והוא דרך ארעי, והעולה והקורא עומדים במקומם הטבעי ועוסקים במצווה (לבושי מרדכי או”ח תליתאי טו; הליכות שלמה תפילה יב, יד). נראה שהיושבים לפני ספר התורה צריכים לצדד עצמם, כדי שלא יהיו עם גבם לספר התורה שבחיקו, הואיל ואינו ברשות אחרת.
