ט – כבוד ספרי קודש

א – כבוד ספר תורה

לקראת מותו, כתב משה רבנו את התורה כולה בספר אחד (גיטין ס, א), והורה לכהנים נושאי ארון ברית ה’ לשים את הספר בקודש הקודשים בצד ארון הברית לשם עדות. שנאמר (דברים לא, כד-כו): “וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם, וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹוהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד”. יש אומרים שהתורה הונחה בתוך הארון, ויש אומרים לצידו (ב”ב יד, ב). ארון הברית, שבו לוחות הברית, ביטא את הברית שכרת ה’ עם עמו ישראל, וכיוון שעל בסיס הברית שכרת ה’ עם ישראל נתן להם את תורתו, ספר התורה הונח בצידו. וכך הוא גם סדר המעלות – קודם בחר ה’ בישראל להיות לו לעם סגולה, ולאחר מכן נתן לישראל את תורתו. וכנוסח ברכת התורה: “אשר בחר בנו מכל העמים”, ומתוך כך “נתן לנו את תורתו”.

נמצא שספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, כמסורת נתינתו מסיני, הוא העדות הנאמנה לישראל ולכל באי עולם, שבחר ה’ בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לפיכך נצטוו ישראל להניחו בקודש הקודשים בצד ארון הברית.

כהמשך לכך, מצווה על כל קהילה להניח את ספרי התורה שלה בארון מהודר שנבנה במקום המכובד ביותר בקדמת בית הכנסת, ומשתדלים לבנותו באופן הנאה והמפואר ביותר, וקוראים לו דרך כבוד: ‘ארון הקודש’ (שבת לב, א; שו”ע יו”ד רפב, א).

אמרו חכמים (אבות ד, ו): “כל המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות”. כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוהי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, אותו ניצוץ מאיר בו יותר והוא נעשה מכובד. מנגד, ככל שהוא מבזה יותר את התורה, אותו ניצוץ מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל.

סיפרו חכמים על אחאב מלך ישראל, שהרשיע מאוד, וכאשר צבא ארם כבש את ערי שומרון וצר על עיר בירתו, הציע לו בן הדד מלך ארם להיכנע ולתת לו את כל כספו וזהבו, נשיו וילדיו. ואחאב הסכים, כי מצבו היה נואש. אולם כאשר דרש ממנו להסגיר גם את ספר התורה, לא הסכים (מלכים א’ כ, א-ט). בזכות זאת ניצל מארם וניצח אותם, וזכה למלוך עשרים ושתיים שנה כנגד עשרים ושתיים אותיות התורה (סנהדרין קב, ב). מנגד, על יהויקים מלך יהודה, שביזה את דברי הנבואה הכתובים על הקלף, ושרפם באש, נגזר ש”נִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה” (ירמיהו לו, ט-ל).

מכלל כבוד ספר התורה, שבשעה שמוליכים אותו צריכים לעמוד לכבודו (להלן ב), ואסור להפנות אליו את הגב (להלן ג), ובעת שמוליכים אותו צריך לשאתו דרך כבוד (להלן ד). כמו כן, צריך אדם להיזהר שלא לירוק כנגד ספר תורה, ולא לגלות את ערוותו כנגדו, ולא לפשוט את רגליו דרך ביזיון לעברו (רמב”ם; שו”ע יו”ד רפב, א).^[1]

ב – עמידה בפני ספר תורה

כאשר מוליכים את ספר התורה, וכן כאשר מגביהים אותו, כל הרואה אותו צריך לקום עד שיניחו אותו במקומו בארון או על הבימה. וקל וחומר הוא, שאם לפני תלמידי חכמים מצווה מן התורה לעמוד כדי לכבד את התורה שלמדו, שנאמר (ויקרא יט, לב): “וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן”, קל וחומר שלפני ספר התורה עצמו מצווה לעמוד (קידושין לג, ב). גם מי שעוסק בתורה חייב לקום בפני ספר התורה. גם מי ששומע את קול הפעמונים שעל ספר התורה, ומבין שמוליכים אותו, חייב לעמוד (שו”ע ורמ”א יו”ד רפב, ב; פת”ש ג). ואף בשבת, משום כבוד התורה שיעמדו בפניה, מותר להוליך את ספר התורה עם פעמונים שמשמיעים קול (מ”א שלח, א). נוהגים ללוות מעט את ספר התורה בעת שמוליכים אותו מארון הקודש אל הבימה וכשמחזירים אותו (רמ”א או”ח קמט, א).

החובה לעמוד בפני ספר התורה בעת שמוליכים אותו היא בתנאי שספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה. וכן היושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ – חייב לעמוד. אבל היושב מחוץ לבית הכנסת, או בחדר סמוך לבית הכנסת, ורואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד (ב”י ורמ”א יו”ד רפב, ב).

לאחר שספר התורה הונח במקומו – בארון הקודש, על הבימה או בחיקו של אדם שיושב על כסא, אין צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (ב”י ורמ”א רמב, יח; מ”ב קמו, יז).

כאשר פותחים את ארון הקודש בעת אמירת תפילות מיוחדות, מצד הדין אין חובה לעמוד. ראשית, מפני שספר התורה נמצא במקומו הראוי לו. שנית, הוא נמצא בארון שהוא רשות אחרת. ואף על פי כן, נהגו להדר במצוות כבוד התורה ולעמוד, שכן דרכו של הארון להיות סגור, וכשהוא פתוח ראוי לכבד את התורה שנגלית לציבור (ט”ז יו”ד רמב, יג). אבל מי שחלש וקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל, וכן בעת ההגבהה – יתאמץ לעמוד.

בעת שרוקדים בשמחת תורה עם ספרי התורה, נכון לכל הנמצאים בבית הכנסת להשתתף בריקודים, או לפחות לעמוד סביב הרוקדים כדרך שעומדים בשעה שמוליכים את ספר התורה. אולם מי שקשה לו לעמוד ולהשתתף בריקודים, רשאי לשבת בצידי בית הכנסת, שכן ניתן לומר, שבעת הריקודים מקומו של ספר התורה בידי הרוקדים, והרי הספר כמונח על הבימה. כיוצא בזה, כשם שלאחר שהרב הגיע למקומו בבית הכנסת או למקום שממנו יאמר את השיעור, אין צריך להמשיך לעמוד, למרות שהרב עומד ואף הולך אנה ואנה – כך אין חובה לעמוד כאשר רוקדים עם התורה (פנה”ל סוכות ז, 3).

ג – שלא להפנות את הגב לספר התורה

מכבוד ספר התורה שלא יפנה לו אדם את גבו, וכפי שנהג הכהן הגדול בעת שיצא מקודש הקודשים, שלא הפנה את גבו ויצא, אלא יצא כשפניו אל הקודש. וכן הכהנים והלויים, בעת שסיימו את עבודתם במקדש ויצאו לביתם, הלכו אחורנית כשפניהם אל הקודש. גם תלמיד היוצא מלפני רבו המובהק, לא יַפנה לו את גבו וילך, אלא יצא כשפניו כלפי רבו (יומא נג, א; שו”ע יו”ד רפב, א). הפנים הן עיקר האדם, שבהן נמצאים עיניו הרואות, פיו המדבר, אפו המריח, וכלפיהן מופנות אוזניו השומעות. לכן, כאשר אדם מפנה את גבו לדבר מה, סימן שבאותה שעה הוא מתעלם ממנו. ואף אם לפני כן פנה אליו, זה היה כדרך שאדם משתמש בכליו לפי הצורך, ולאחר סיום השימוש בהם הוא מפנה להם את גבו. אולם לספר התורה יש ערך עצמי ומוחלט, ולכן גם לאחר שמסיימים את העיסוק בו, אין להפנות לו את הגב.

היה ספר התורה מונח על מקום גבוה מעשרה טפחים, וקל וחומר כשהוא בתוך ארון, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, מותר להפנות לו את הגב. לכן מותר להפנות את הגב לארון הקודש בשעה שהולכים לכיוון היציאה מבית הכנסת (שו”ע יו”ד רפב, א; ט”ז א). אמנם בהגיעו לפתח בית הכנסת טוב שיחזור ויִפנה לארון הקודש, ישתחווה ויצא (רמ”א או”ח קלב, ב; מ”א שם ו).

סמוך לארון הקודש, הכבוד והפגיעה בולטים יותר, ולכן נוהגים שלא להפנות את הגב בסמוך לארון הקודש גם כשהוא סגור. אך כשיש בכך צורך, מותר לעמוד עם הגב לארון הקודש, וכדרך שהכהנים שמברכים את העם או הרב שאומר שיעור, עומדים כשפניהם לציבור וגבם לארון הקודש. גם בבית המקדש, בעת שהכהנים בירכו את העם בברכת כהנים, עמדו כשפניהם אל העם ואחוריהם להיכל, משום כבוד הציבור (סוטה מ, א). מנהג יפה לרבנים לנשק את פרוכת ארון הקודש לפני שמתחילים לדרוש בפני הקהל, והרי זה כעין נטילת רשות לדבר לפני הקהל, ובקשת מחילה על שהם נאלצים להפנות את הגב לארון הקודש.

אף שמותר כדרך ארעי להפנות את הגב לארון הקודש בעת שהוא סגור, אין נכון לעשות זאת דרך קבע, לכן אין לקבוע בבית הכנסת מקומות ישיבה שאחוריהם כלפי ארון הקודש. גם הרבנים והזקנים שיושבים ופניהם כלפי הקהל, יושבים בצידי ארון הקודש, כך שאינם מפנים את גבם לארון הקודש (להלן יג, 7). גם את המקומות שבין הבימה לארון הקודש מעמידים כשפניהם אל ארון הקודש. ואף שבעת קריאת התורה יוצא שגבם של היושבים שם מופנה כלפי הספר, אין בכך איסור, הואיל ובאותה שעה הספר מונח במקומו על הבימה שגבוהה מעשרה טפחים, ורק לשעה קלה גבם כלפי הספר (רמ”א או”ח קנ, ה; ט”ז ב; פמ”ג, מ”ב יד).^[2]

ד – הולכת ספר תורה

לעיתים נצרכים להעביר את ספר התורה ממקום למקום, ואזי המוליך את ספר התורה צריך לשאתו זקוף בחיקו כנגד ליבו דרך כבוד. ולא יניח אותו כמשא על ראשו או על כתפו, או בתרמיל מאחורי גבו (שו”ע יו”ד רפב, ג). כאשר מסיעים את ספר התורה במכונית, יש להשתדל שיצטרף לנהג נוסע נוסף שיישא את ספר התורה בחיקו, ולא יהיה מי שיפנה אליו את גבו. אם אין שם נוסע נוסף, יש להניח את ספר התורה בצורה מכובדת ויציבה על מושבי הרכב. בשעת הצורך, אפשר להניחו במזוודה או עטוף בטלית בתא המטען (ערוה”ש יו”ד רפב, ו).^[3]

מפני כבודו של ספר התורה, יש ללכת אליו לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ולא להביאו לבית פרטי ולקרוא בו שם. גם עבור מי שמחמת אונסו אינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון חולה או אסיר, אין מוליכים את ספר התורה. אבל אם יכינו לספר התורה מקום מסודר ומכובד, שבו יניחו אותו למשך יום או יומיים, מותר להביאו לצורך היחיד כדי לקרוא בו במניין, כי באופן זה אין נראה שמטלטלים את הספר עבור אדם. וכן נוהגים רבים להביא לבית אבלים ספר תורה למשך מספר ימים (שו”ע ורמ”א או”ח קלה, יד).

כל זה מפני שאין מכבודו של ספר התורה להביאו עבור יחיד, אבל מותר להביאו עבור אדם גדול בתורה שמחמת אונס אינו יכול לבוא לבית הכנסת (ירושלמי יומא ז, א; ב”י ורמ”א שם). וכן מותר להביאו לצורך מניין שאינו יכול להתפלל בבית הכנסת (באו”ה שם ‘אין’). לפיכך, מותר להביא ספר תורה למניין חיילים שמתאמנים בשטח. וכן מותר להוליך את ספר התורה מבית הכנסת למניין של משפחה שעורכת שמחה.^[4]

מותר להוציא את ספר התורה כאשר הוצאתו היא לכבוד התורה, כגון לרקוד עם ספרי התורה ברחובה של עיר בשמחת תורה (יבי”א ח”ז או”ח נו), וכן בעת הכנסת ספר תורה (עיקרי הד”ט ח, כח), כמובא בהלכה הבאה.

ה – חגיגת הכנסת ספר תורה

נוהגים ישראל לקיים שמחה גדולה בעת שמסיימים לכתוב ספר תורה, ומוליכים את ספר התורה בתהלוכה ובריקודים לבית הכנסת. כעין מקור לכך למדנו מדרך העלאת ארון האלוהים לירושלים, כמסופר בספר שמואל (ב’ ו, ה): “וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה’ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים”. אך עוזה לא נזהר בכבוד הארון ומת (שם ו-ז), והשמחה נגדעה, והארון נותר בבית עובד אדום הגיתי שהיה לוי. לאחר שלושה חודשים, כאשר נודע לדוד שבירך ה’ את בית עובד אדום וכל אשר לו, התחזק דוד להעלות את הארון לירושלים בחגיגה גדולה והקרבת קורבנות. ושמחה גדולה עשו שם, שנאמר (שם יד-יט): “וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’… וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר… וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה – לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד (מנה מבשר הפרים שהקריבו) וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת (משקה)”. וכן נהג בנו שלמה, כאשר הכניס את הארון לבית המקדש לאחר שסיים לבנותו (מלכים א, ח; שבת ל, א).

כיוצא בזה נוהגים להכניס את ספר התורה לבית הכנסת בשירה ובריקודים, ומחלקים לילדים מיני מטעמים וקישוטים מאירים, כעין הלפידים שהיו במעמד הר סיני.

מתחילים את התהלוכה בבית תורם הספר או הרב, שם נוהגים לסיים את כתיבת האותיות האחרונות של התורה. בעת שמוליכים את ספר התורה, פורסים חופה מעליו לכבודו, ומכבדים רבנים ונכבדים לשאתו. כשהתהלוכה מתקרבת לבית הכנסת, נוהגים להוציא לקראת הספר החדש את ספרי התורה שבארון ולרקוד עמהם (ברכ”י או”ח קלה, יג). רבים נוהגים לומר אז את פסוקי קבלת עול מלכות שמיים.

לאחר שנכנסים לבית הכנסת, מניחים את ספר התורה על הבימה, ונכון שתורם הספר יברך ‘שהחיינו’ (עי’ פנה”ל ברכות יז, ט). ואם הציבור יזם את כתיבתו בשותפות, אחד מהם יברך ‘שהחיינו’ עבור כולם (יהודה יעלה יו”ד רפב). בעוד הספר על הבימה, יש נוהגים לקרוא ממנו פסוקים מסיום התורה בלא ברכה, ומגביהים את התורה בכבוד גדול. לאחר מכן מכניסים את הספר לארון בשירה ובאמירת הפסוקים שנוהגים לומר בכל שבת בעת הכנסתו. וטוב לומר אז דרשה על ערך התורה ולימודה (מעם לועז דברים תתתס). אם מתפללים אז מנחה, אין אומרים בה תחנון.

לאחר מכן עורכים סעודת מצווה מכובדת לגומרה של תורה, ואומרים בה דברי תורה. נכון להביא לסעודה כמה יינות, ותורם הספר יברך על היין השני ‘הטוב והמיטיב’ (ראו פנה”ל ברכות יז, ט).^[5]

ו – כבוד ספר תורה, נ”ך ודברי חכמים

מפני קדושתו של ספר התורה, אין לנגוע בידיים חשופות בקלף של הספר. וכשיש צורך לסדר את הקלף בעת גלילת הספר, עוטפים את היד במטפחת או בטלית וכך מסדרים אותו. אמנם לצורך גדול, כגון לצורך תיקון הספר, מותר לנגוע בקלף בידיים חשופות, וטוב ליטול ידיים לפני כן (מגילה לב, ב; שו”ע או”ח קמז, א; מ”ב א-ב).

בעמודי הספר מותר לנגוע, וכך מגביהים את ספר התורה. וכן מותר לנגוע במעיל או בתיק שבו הספר נמצא, וכך נושאים אותו. גם לנשים בזמן נידתן מותר לשאת את ספר התורה ולנשקו ולקרוא בו (שו”ע יו”ד רפב, ט). מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף של ספרי נביאים ומגילות שכתובים בדיו, וטוב ליטול ידיים לפני כן (רמ”א קמז, א).^[6]

קדושת התורה מרובה מקדושת ‘נביאים’ ו’כתובים’, לכן אסור להניח נ”ך על גבי תורה. אבל מותר להניח חומש אחד על גבי חברו. כאשר התורה, הנביאים והכתובים כרוכים יחד (תנ”ך), מותר לקרוא בכתובים, אף שבאותו זמן דפי הנביאים והכתובים מונחים על גבי דפי התורה (שו”ע ורמ”א רפב, יט).

אף שמעלת הנבואה שבה נכתבו הנביאים גבוהה ממעלת רוח הקודש שבה נכתבו הכתובים, הנביאים והכתובים נחשבים באותה מדרגת קדושה, ולכן מותר להניחם אלו על אלו (ר”ן מגילה ח, ב; חת”ס לשו”ע קנג, ב; אורות הקודש א, עמ’ רע; פנה”ל אמונה ומצוותיה יז, א).

אין להניח ספרי תורה שבעל פה, כגון משנה, על גבי נ”ך (ר”י מיגאש צב). בספרים של תורה שבעל פה אין חובה לדקדק, אלא כולם שווים, ואף ספרי אחרונים מותר להניח על ספרי תלמוד.^[7]

ז – ספר שנשרף או נפל

הרואה ששורפים או מאבדים ספר תורה או פרשיות מכִּתבי הקודש ביד רמה להכעיס, צריך לקרוע שתי קריעות בבגדו, אחת על הקלף המקודש ואחת על האותיות (שו”ע יו”ד שמ, לז). קריעה זו מבטאת את הצער והזעזוע על הפגיעה בכבוד שמיים, ויש בה תיקון מסוים לחילול השם שנגרם על ידי הרשעים. אבל אם כתבי הקודש נשרפו או נאבדו שלא בכוונה, גם כאשר מדובר בשריפה שכילתה ספרים רבים, אין קורעים (שו”ע יו”ד שמ, לז; חכם צבי יז).

הלכה זו למדו חכמים ממה שמסופר בנביאים על יהויקים המלך, שלאחר שקראו לפניו מדברי נבואת ירמיהו אודות החורבן, קרע את המגילה בתער והשליך אותה לאש. שנאמר (ירמיהו לו, כג-כד): “וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (פסוקים), יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח, עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה”. הרי שהרואים בביזוי כתבי הקודש צריכים לקרוע את בגדיהם (מו”ק כו, א). ומי יודע, אולי אם היו קורעים את בגדיהם מתוך זעזוע על ביזוי דבר ה’, היו מתעוררים לתשובה, ולא היו נענשים בחורבן ובגלות.^[8]

כהמשך לכך נהגו ישראל, שאם בטעות הפיל אדם לארץ ספר תורה או תפילין, שיתענה יום אחד. ואף שאין בכך חובה הלכתית, משום חומרת ביזוי כתבי הקודש שנגרם על ידו, נהגו להתעורר לתשובה בתענית. על ספר תורה נהגו להתענות גם אם נפל עם כיסויו, ועל תפילין רק אם נפלו בלא נרתיקן, ואם נפלו בנרתיקן – נותנים מעט צדקה (מהר”י ברונא קכז; משפטי שמואל יב; מ”ב מ, ג; לעיל ג, יז).

היו שהחמירו לכתחילה גם על הרואים את ספר התורה נופל – שיתענו יום אחד, כי בכך שראו בביזוי הקודש יש סימן שעליהם להתעורר בתשובה, ואולי אם היו משגיחים יותר, הספר לא היה נופל. בנוסף, נהגו לעורר את בני הקהילה שבה הדבר אירע לתשובה בדברים הצריכים חיזוק, כאשר כל רב לפי היכרותו את קהילתו הורה לחזק את הנצרך לתיקון בה. והיו שהחמירו על כל הרואים שיצומו שלושה ימים, ועל שאר בני הקהילה שיתענו יום אחד. אמנם כיוון שאין בכך חיוב, מי שהתענית קשה עליו, היה רשאי לפדות אותה בצדקה (שו”ת חיים שאל א, יב; דברי חיים א, יו”ד נט).

כיום, נוהגים לעורר את הציבור לתשובה על ידי התחזקות בלימוד התורה ושמירת כבודה, ומצוות נוספות לפי הצורך, ואת הצומות נוהגים שכל אדם פודה במחיר שהוא מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום יום אחד. ומי שהצומות קלים לו – יצום. ונהוג שמי שספר התורה נפל מידו יצום גם כשהצום קשה עליו, ורק אם הצום קשה עליו מאוד, יפדה אותו בצדקה רבה.^[9]

ח – איסור מכירת ספר תורה ודין ספרים מודפסים

לרוב מעלת קדושת ספר תורה, אמרו חכמים (מגילה כז, א) שאין למכור ספר תורה. ואפילו מי שיש לו כמה ספרי תורה, לא ימכור אחד מהם. ואם מכר, לא יראה מכך סימן ברכה לעולם. גם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, או שאין לו כסף לקנות צורכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו. ורק למען קיום שתי מצוות חשובות, תלמוד תורה ונישואין, מותר לו למכור ספר תורה, אם אין לו דרך אחרת לממן את קיומן (שו”ע יו”ד ער, א). דין זה חל גם על ציבור, שאינו רשאי למכור ספר תורה שברשותו אלא אם כן הוא נצרך למוכרו כדי לקיים את תלמוד התורה או כדי להשיא עניים (שו”ע או”ח קנג, ו). האיסור הוא למכור ספר תורה, אבל מותר לתת אותו במתנה לציבור שנצרך לו (מ”ב קנג, סח).^[10]

כשם שאסור למכור ספר תורה, כך אסור למכור ספרים מודפסים שנועדו ללימוד, כאשר מכירתם עלולה לגרום לביטול תורה (ראו לעיל ח, ב). אבל אם מכירתם לא תגרום לביטול תורה, כי ממילא אין מי שלומד בהם, או כגון שקנו במקומם ספרים במהדורה חדשה ונאה יותר, מותר למוכרם. ומי שמעריך שלא ימצא קונים לספרים מהמהדורות הישנות, נכון שיודיע בסביבתו שכל המעוניין בהם יכול לקבלם בחינם, כדי שלא לגנוז ספרים שעוד אפשר שילמדו בהם. ואם לא יימצא לספרים דורש, מותר לגונזם. ואין להימנע מקניית ספרים ממהדורות חדשות, כדי להימנע מגניזת הישנים, כי מצוות לימוד התורה היא העיקר, ויש לקוות שעל ידי קניית הספרים החדשים והנאים ילמד יותר תורה.^[11]

ט – כבוד ספרי קודש מודפסים

לאחר שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, מצווה לנהוג כבוד בספרי תורה שבעל פה, וכן מצווה לנהוג כבוד בספרי קודש מודפסים, כגון חומשים וסידורים, גמרות וספרי ראשונים ואחרונים (להלן יא, טו, 18). ואף שאין קדושתם כקדושת ספר התורה שנכתב בדיו על קלף, יש בהם קדושה וצריך לנהוג בהם כבוד (ט”ז יו”ד רעא, ח). מכלל המצווה, להכין להם ארון ומדפים נאים, לסדרם שם בכבוד ולהחזירם למקומם בסיום הלימוד. כתב בספר פלא יועץ (ערך ספר): “חייב אדם להנעים ספריו ולנערם מעפרותיהם כפעם בפעם ולנהוג בהם כבוד גדול, לאחזם בדרך כבוד ולישבם היטב על מקומם, ושלא לנהוג בפניהם מנהג בזיון, כי המבזה אותם – דבר ה’ בזה ח”ו, כי הם חשובים בגדי המלך”^[12]

הרוצה להניח ספר מידו או להעבירו לחברו, לא יזרוק את הספר אלא יניח או יתן אותו בכבוד (עירובין צח, א; שו”ע יו”ד רפב, ה). אין להניח ספר קודש הפוך, והרואה ספר הפוך – יהפוך אותו כדי להניחו ישר, ומנהג חסידות לנשקו בעת שהופכו (עירובין שם; דרכ”מ ורמ”א שם). הרוצה להכות בידו כדרך שמכים על השולחן כדי לעשות שקט או כדי להדגיש דבר, לא ידפוק על הספר (ספר חסידים תתקכג; בית לחם יהודה על שו”ע שם).

אין להניח ספרי קודש על הרצפה, אלא יש להניחם במקום מכובד. סוחרים שנצרכים לאחסן ספרים, ואין בידם אפשרות להניחם על מקום מוגבה מהרצפה, יניחו דבר מה, ולכל הפחות נייר, שיחצוץ בין הספרים לרצפה (עיין רמ”א רפב, ז). אמנם נראה שבעת מעבר דירה או ארגון ארונות הספרייה או בהובלת ספרים מהדפוס, בשעת הצורך מותר להניחם על הקרקע, שהכל מבינים שהוא לשעה קלה.

אם נפל ספר קודש לרצפה, יש להרים אותו בהקדם, ומנהג חסידות לנשקו. אך אם נפלו ספרים רבים, יזדרז להרימם בלא להתעכב לנשקם, ורק את האחרונים ינשק (עי’ פת”ש רפב, ז).

אסור לשבת על ספסל או מיטה שמונח עליהם ספר תורה הכתוב בדיו על הקלף, אלא אם כן יניח את ספר התורה על מקום שמוגבה מהמיטה או מהספסל שלושה טפחים, ובשעת הדחק אפשר להסתפק בהגבהה של טפח (מו”ק כה, א; ירושלמי ג, ה; ש”ך רפב, ח).

כמו כן, נכון שלא לשבת על מיטה או ספסל שמונחים עליהם ספרי קודש מודפסים, אלא יגביהם טפח. ואם המקום צפוף והוא נצרך לשבת שם, יניח את ספרי הקודש על הגבהה כלשהי או זקופים (עי’ רמ”א יו”ד רפב, ז; ש”ך ט; רדב”ז ג, תקטו).^[13]

י – כבוד ספרי קודש בעת הלימוד

כשאדם צריך לצאת באמצע לימודו, יסגור את הספר ויצא, שאין זה כבודו של הספר שיישאר פתוח בלא שילמדו בו. ואמרו דרך סגולה, שהמשאיר את ספרו פתוח – שוכח את תלמודו (עירובין צח, א; ט”ז וש”ך יו”ד רעז, א). אבל היוצא לזמן קצר, אינו צריך לסגור את הספר (ערוה”ש רעז, ב). נראה שתלמיד חכם שעוסק בבירור סוגיה במשך כמה ימים, ונעזר בספרים רבים, רשאי להשאירם פתוחים, כדי להקל על לימודו, שלא יצטרך לפותחם שוב ושוב.

אין להשתמש בספר קודש שלא לצורך לימוד, כגון לשמור בו דברי חול ככסף, מסמך או מטפחת, או להשתמש בו כמניפה להשיב רוח על הפנים, או להעמידו כדי להסתיר את מעשיו מפני חברו או כדי לעשות צל מפני החמה. אמנם לצורך הלימוד, כאשר השמש מסנוורת את הדף שלומדים בו, והדבר נצרך לו ביותר, מותר להיעזר בספר אחר כדי לעשות צל (ספר חסידים תתקג-תתקד; מ”ב קנד, לא) וכן מותר בשעת הצורך להניח את ספר הקודש שבו הוא לומד על ספר קודש אחר על מנת להקל על לימודו (מ”ב שם).^[14]

גם בעת הלימוד אין להניח ספר של ‘תורה שבעל פה’ על ספר של ‘תורה שבכתב’, או ספר נ”ך על תורה (לעיל הלכה ו).

המסיים ללמוד בספר שנטל מספריית בית הכנסת או בית המדרש, יחזירנו למקומו, כדי שהמבקשים ללמוד בו יוכלו למוצאו, וכדי לכבד את הספר ואת בית הכנסת.

יא – כניסה לשירותים עם כתבי קודש

אסור להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא (שירותים) או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא עטוף בכמה כיסויים ונתון בתוך התיק שלו (שו”ע יו”ד רפב, ד). ואף למלך ישראל, שמצווה שספר התורה שלו יהיה צמוד אליו בכל אשר ילך, שנאמר (דברים יז, יט): “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” – אסור היה להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא או לבית המרחץ (סנהדרין כא, ב).

כמו כן, אסור להיכנס לשירותים עם שאר ספרי קודש, כדוגמת סידור או חומש. אבל בשונה מספר תורה, אם הם מכוסים – מותר. לפיכך, מי שיש בכיסו סידור או חומש, אם הכיס מכסה אותו לחלוטין, רשאי להיכנס עמו לשירותים. וכן כאשר החומש או הסידור מוצנעים בתוך תיק או שקית, מותר להיכנס עמהם לשירותים. כמו כן, מותר למי שיש בכיסו דברי תורה כתובים על דף להיכנס לשירותים, ובתנאי שהם מכוסים.^[15]

מותר להיכנס לשירותים עם תליון שגנוז בו בכתב זעיר כל התנ”ך, אף אם אינו מכוסה, הואיל ואין לאדם אפשרות לקוראו בלא היעזרות בכלי פיענוח משוכללים. אמנם כיוון שידוע לאדם שהוא מכיל את התנ”ך, אין לבזותו (ראו פסקי תשובה כב).

יב – המשך

מטבעות ושטרות שמודפסים עליהם פסוקים – אין בהם קדושה ומותר להיכנס איתם לשירותים (חו”י טז; מ”ב שלד, נב; יבי”א ד, כא; ציץ אליעזר טז, לא; להלן יא, ט).

אין להיכנס לשירותים עם תיק, חולצה או תליון שיש עליהם שלוש מילים או יותר מפסוק. אמנם אם יסתירו את התליון תחת הבגד, מותר להיכנס עמו לשירותים. כדי שלא ייכשלו בכך, נכון שלא להדפיס חלקי פסוקים על חולצות, הואיל ונכנסים עמהן לשירותים. אמנם כאשר משתמשים במילים של פסוק כמליצה בלא משמעות של קדושה, אין איסור. אלא שבדרך כלל משתמשים בלשון הפסוק כדי לתת למסר משמעות ערכית מקודשת, כגון: “ואהבת לרעך כמוך”, “טובה הארץ מאד”. ולכן יש להימנע מלהדפיסם על חולצה, ואין להיכנס עמהם לשירותים. אמנם בשעת הדחק, מי שלבוש בחולצה כזו ויש לו קושי לפושטה לפני שיכנס לשירותים, יכול להקל להיכנס עמה. וישנם פסוקים שספק אם הובאו במשמעות של קדושה או כפתגם, כדוגמת “ממני תראו וכן תעשו”, או “קום התהלך בארץ”. ולגביהם טוב להחמיר, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.^[16]

מותר לקרוא בשירותים ספרי חול הכתובים בעברית (שאילת יעבץ א, י; לעיל ח, 13). וכן מותר לקרוא בשירותים עיתון של חול (אג”מ יו”ד ב, ע). וגם כשיש בעיתון עמודים אחדים של דברי תורה, כל זמן שהם מכוסים, כי פותחים עמודים אחרים – מותר לקרוא בשאר העמודים. ואין לחשוש מכך שמכניסים את העיתון לשירותים, מפני שכלל העיתון לא התקדש מחמת אותם עמודים של דברי תורה, כי רובו חול וממילא מגמת הדפסתו לשם חולין (להלן יא, יט).

משום כבוד ספרי הקודש, לכתחילה אין להחליף חיתול לתינוק בפניהם (עי’ שו”ע יו”ד רפו, ה; שועה”ר או”ח מה, ג). ובשעת הצורך אפשר להחליף חיתול בפניהם, הואיל וחוסר הכבוד הוא רק לרגע קצר, וכדרך שמותר למי שמניח תפילין לעבור בשעת הצורך במבואות מטונפים (שו”ת רמ”ע מפאנו נט; מ”א מג, יא). וטוב שיחצוץ בגבו בין התינוק לספרים, או יפנה את ראש התינוק לכיוון הספרים (איסור תשמיש המיטה בפני ספרי קודש מבואר בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ב, יז).

יג – מהו ספר התורה המקודש

ספר התורה המקודש הוא הספר שנכתב בדיו על קלף לשם קדושת ספר תורה, וכל האזכרות שבו נכתבו לשם קדושת השם. שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”. כִּתְבוּ לָכֶם – לשם מצוות כתיבת ספר התורה (רמב”ן, להלן י, ז, 4).

יש אומרים שגם חומש שכתוב בדיו על הקלף לשם קדושת ספר תורה, קדוש בקדושת ספר תורה, וצריך לכבדו כמו ספר תורה (שו”ת רשב”א א, קמד). אולם להלכה נפסק שאף שהחומש בכלל כתבי הקודש, ומעלת קדושתו מעל ספרי נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, ודיני הכבוד כלפי ספר תורה אינם חלים עליו (רמב”ם ס”ת ז, יד; ב”י יו”ד רפב, ב; שו”ע יו”ד רפג, א).^[17]

כתבו את התורה לשמה וטעו והחסירו בה אות אחת או הוסיפו בה אות אחת, או החסירו רווח של פרשיה פתוחה או סתומה, או החליפו רווח של פרשיה פתוחה בסתומה או להיפך – ספר התורה כולו פסול ואין בו קדושת ספר תורה (רמב”ם ס”ת ז, יא).

אם הספר הפסול התבלה עד שלא ניתן לתקנו, צריך לגונזו בגניזה חמורה בכדי חרס (להלן יא, טז). כאשר אפשר לתקנו, יש לשומרו עד התיקון בארון הקודש יחד עם הספרים הכשרים, וכשם שבארון הברית הניחו לצד לוחות הברית גם את שברי הלוחות הראשונים (ספר חסידים תתקלד). אולם עושים סימן בספר, כדי שיידעו שהוא פסול, כגון שחוגרים את החגורה מעל המעיל כמנהג יוצאי אשכנז, או שקושרים מטפחת בראש הספר כמנהג יוצאי ספרד. וכיוון שסימנו שהוא פסול, אין חובה לתקנו תוך שלושים יום.

יש אומרים שדיני כבוד ספר תורה אינם חלים על ספר פסול, ואם מוליכים אותו אין צריך לקום מפניו. ויש אומרים שחלים עליו דיני כבוד ספר תורה, ולכן צריך לקום מפניו.^[18]

יד – ספר תורה שנמצאה בו טעות

אסור להשהות ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, אלא יש לתקנו או לסמן אותו על מנת לתקנו בעתיד, או לגונזו, כדי שלא יגיעו לטעות בדברי תורה, שנאמר (איוב יא, יד): “וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה” (כתובות יט, ב; שו”ע יו”ד רעט, א).

אם נמצאו בספר תורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקת כשרותו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה, ועד אז אסור לקרוא בו (שו”ע יו”ד רעט, ג).

נמצאה טעות בספר, צריכים להזדרז לתקנו, שמא ישכחו היכן היתה הטעות, ויצטרכו להגיה את כל הספר עד שימצאו את הטעות ויתקנוה. וכל זמן שלא מצאו את הטעות, הספר פסול. ^[19]

אם אירעה תקלה וספר התורה שהיתה בו טעות התערב בין ספרים אחרים – יש להגיה היטב את כל הספרים כדי למצוא את הטעות. ואם לא מצאו אותה, בדיעבד אפשר לקרוא בכל הספרים (חת”ס יו”ד רעז, עפ”י בית לחם יהודה).^[20]