נוהגים ישראל לקיים שמחה גדולה בעת שמסיימים לכתוב ספר תורה, ומוליכים את ספר התורה בתהלוכה ובריקודים לבית הכנסת. כעין מקור לכך למדנו מדרך העלאת ארון האלוהים לירושלים, כמסופר בספר שמואל (ב’ ו, ה): “וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה’ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים”. אך עוזה לא נזהר בכבוד הארון ומת (שם ו-ז), והשמחה נגדעה, והארון נותר בבית עובד אדום הגיתי שהיה לוי. לאחר שלושה חודשים, כאשר נודע לדוד שבירך ה’ את בית עובד אדום וכל אשר לו, התחזק דוד להעלות את הארון לירושלים בחגיגה גדולה והקרבת קורבנות. ושמחה גדולה עשו שם, שנאמר (שם יד-יט): “וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’… וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר… וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה – לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד (מנה מבשר הפרים שהקריבו) וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת (משקה)”. וכן נהג בנו שלמה, כאשר הכניס את הארון לבית המקדש לאחר שסיים לבנותו (מלכים א, ח; שבת ל, א).
כיוצא בזה נוהגים להכניס את ספר התורה לבית הכנסת בשירה ובריקודים, ומחלקים לילדים מיני מטעמים וקישוטים מאירים, כעין הלפידים שהיו במעמד הר סיני.
מתחילים את התהלוכה בבית תורם הספר או הרב, שם נוהגים לסיים את כתיבת האותיות האחרונות של התורה. בעת שמוליכים את ספר התורה, פורסים חופה מעליו לכבודו, ומכבדים רבנים ונכבדים לשאתו. כשהתהלוכה מתקרבת לבית הכנסת, נוהגים להוציא לקראת הספר החדש את ספרי התורה שבארון ולרקוד עמהם (ברכ”י או”ח קלה, יג). רבים נוהגים לומר אז את פסוקי קבלת עול מלכות שמיים.
לאחר שנכנסים לבית הכנסת, מניחים את ספר התורה על הבימה, ונכון שתורם הספר יברך ‘שהחיינו’ (עי’ פנה”ל ברכות יז, ט). ואם הציבור יזם את כתיבתו בשותפות, אחד מהם יברך ‘שהחיינו’ עבור כולם (יהודה יעלה יו”ד רפב). בעוד הספר על הבימה, יש נוהגים לקרוא ממנו פסוקים מסיום התורה בלא ברכה, ומגביהים את התורה בכבוד גדול. לאחר מכן מכניסים את הספר לארון בשירה ובאמירת הפסוקים שנוהגים לומר בכל שבת בעת הכנסתו. וטוב לומר אז דרשה על ערך התורה ולימודה (מעם לועז דברים תתתס). אם מתפללים אז מנחה, אין אומרים בה תחנון.
לאחר מכן עורכים סעודת מצווה מכובדת לגומרה של תורה, ואומרים בה דברי תורה. נכון להביא לסעודה כמה יינות, ותורם הספר יברך על היין השני ‘הטוב והמיטיב’ (ראו פנה”ל ברכות יז, ט).[5]
בימינו רבים נוהגים לסיים את הכתיבה סמוך לתחילת השמחה, ומכבדים אנשים נכבדים בכתיבת האותיות, כל אחד אות אחת. אך כיוון שרוב ככל האנשים אינם יודעים לכתוב בקולמוס כראוי, יש נוהגים שהסופר משרטט את מסגרת האותיות והאנשים ממלאים את תוכנן (שואל ומשיב קמא ג, קב). בפועל, כיוון שההתרגשות רבה, גם בזה לפעמים נכשלים, והדיו זולג, ועד שיתקנו את הספר יארך הזמן מאוד. לפיכך, נוהגים שהסופר הוא זה שממלא את האותיות, והנכבדים מניחים ידם עליו כעין שותפים.
