ח – איסור מכירת ספר תורה ודין ספרים מודפסים

[10]. מגילה (כז, א): “תנו רבנן: לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. יתר על כן אמר רבי שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל, ומכר ספר תורה… אינו רואה סימן ברכה לעולם”. וכן דין ציבור, כמבואר בשו”ע (או”ח קנג, ו). וכ”כ רמב”ם (ס”ת י, ב) ומאירי. וכ”כ רבנו אברהם מן ההר וריב”ש (רפה), והוסיפו שגם לשבעת טובי העיר אסור למוכרו. מנגד, יש שכתבו שבשעת הדחק מותר לשבעת טובי העיר, ואף ליחיד, למכור את ספר התורה גם למטרות אחרות, אלא שאין רואים מכך סימן ברכה (ראבי”ה מגילה תקצ, מרדכי תתכד, אגודה, שלטי הגיבורים). ויש שהתירו לשבעה טובי העיר למכור בלא לציין שאין רואים סימן ברכה (טור, י”א בשו”ע או”ח קנג, י). כפי הנראה, בימי הגלות הקשים, כשישראל היו דחוקים מאוד, נהגו בשעת הדחק להקל למכור ספר תורה גם למטרות אחרות זולת נישואין ותלמוד תורה, וכאשר נהגו כך, על דעת כן קנו או כתבו את ספרי התורה (מ”א קנג, כב). ונראה שגם המקילים יסכימו שהמוכר אינו רואה סימן ברכה, כמובא בגמרא, ולכן רק בשעת הדחק הקילו (עולת תמיד קנג, ל; א”ר כב; מ”ב ס). ונראה שכיום, שאיננו דחוקים, אין מקום להקל לשבעת טובי העיר או ליחיד למכור ס”ת עבור מטרות אחרות, שכן כיום אין קונים ספר תורה על דעת שיקלו בכך, וחזר הדין לעיקרו, שרק עבור נישואין ולימוד תורה מותר בשעת הדחק למכור ס”ת.

ראו בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ה, כא, 21, שי”א שהיתר מכירת ס”ת הוא רק למי שלא קיים מצוות פרו ורבו (שו”ע אה”ע א, ח), ורוב הראשונים סוברים שהוא גם למי שקיים פרו ורבו, כדי שיזכה לעוד ילדים (בה”ג, שאילתות, רא”ש, בית שמואל א, טז). ויש מתירים גם עבור נישואין עם אשה שאינה יכולה ללדת (רמב”ן, מהרש”ל, חלקת מחוקק א, י).

אם ספר התורה נפסל, מותר למוכרו כדין חומשים וצריך לקנות בדמיו ספר תורה. ואם נמכר על פי שבעת טובי העיר – מותר לקנות בדמיו שאר צורכי ציבור (ריב”ש רפה; ב”י קנג, ג; רמ”א רפב, יח).

[11]. כתב הרא”ש (ס”ת א), שכשם שאסור למכור ספר תורה כך אין למכור את הספרים שבהם הוא לומד “אם לא ללמוד תורה ולישא אשה”. וכ”כ שו”ע (ער, ב): “האידנא, מצווה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה”. אך קשה, שישנו דין שאם אדם מכר את כל נכסיו – גם ספריו בכלל, ורק לגבי ספר תורה יש ספק אם הוא כלול בזה (ב”ב קנ, ב; ב”י ושו”ע חו”מ רמח, יא), הרי שאין דין ספרי קודש כדין ספר תורה. וכ”כ להלכה לחם חמודות, אליה רבה (או”ח קנג, כב), מגן גיבורים (כו), שלחן גבוה (יו”ד ער, יג), קול יעקב (ח). ובתפארת למשה (סי’ ער, הובא בפת”ש שם יא), ביאר שמותר למכור ספרי קודש משום שעל מנת כן לקחום. ועדיין קשה, שהרי בשו”ע (יו”ד ער, ב), נפסק שאין למכור ספרי קודש. רבים ביארו שכוונתו שאין ראוי למכור, וכ”כ שיירי כנה”ג (ער, הגה”ט ט), ברכי יוסף (ער, י), יפה ללב (יז), שואל ונשאל (ח”ה יו”ד קכג). אמנם נראה שהכל יסכימו שאם בעקבות מכירת הספרים יתבטל מלימוד אסור למכור, ואזי באופן זה יש איסור, וכן כתבתי למעלה. וכן נראה כוונת הרא”ש ושו”ע (ער, ב), שאסרו למכור ספרים אם מכירתם תגרום לביטול תורה (ועי’ אג”מ או”ח ד, עב). אבל אין איסור למכור ספרים כאשר יש לו ספרים שעל ידם יוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.