ספר התורה המקודש הוא הספר שנכתב בדיו על קלף לשם קדושת ספר תורה, וכל האזכרות שבו נכתבו לשם קדושת השם. שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”. כִּתְבוּ לָכֶם – לשם מצוות כתיבת ספר התורה (רמב”ן, להלן י, ז, 4).
יש אומרים שגם חומש שכתוב בדיו על הקלף לשם קדושת ספר תורה, קדוש בקדושת ספר תורה, וצריך לכבדו כמו ספר תורה (שו”ת רשב”א א, קמד). אולם להלכה נפסק שאף שהחומש בכלל כתבי הקודש, ומעלת קדושתו מעל ספרי נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, ודיני הכבוד כלפי ספר תורה אינם חלים עליו (רמב”ם ס”ת ז, יד; ב”י יו”ד רפב, ב; שו”ע יו”ד רפג, א).[17]
כתבו את התורה לשמה וטעו והחסירו בה אות אחת או הוסיפו בה אות אחת, או החסירו רווח של פרשיה פתוחה או סתומה, או החליפו רווח של פרשיה פתוחה בסתומה או להיפך – ספר התורה כולו פסול ואין בו קדושת ספר תורה (רמב”ם ס”ת ז, יא).
אם הספר הפסול התבלה עד שלא ניתן לתקנו, צריך לגונזו בגניזה חמורה בכדי חרס (להלן יא, טז). כאשר אפשר לתקנו, יש לשומרו עד התיקון בארון הקודש יחד עם הספרים הכשרים, וכשם שבארון הברית הניחו לצד לוחות הברית גם את שברי הלוחות הראשונים (ספר חסידים תתקלד). אולם עושים סימן בספר, כדי שיידעו שהוא פסול, כגון שחוגרים את החגורה מעל המעיל כמנהג יוצאי אשכנז, או שקושרים מטפחת בראש הספר כמנהג יוצאי ספרד. וכיוון שסימנו שהוא פסול, אין חובה לתקנו תוך שלושים יום.
יש אומרים שדיני כבוד ספר תורה אינם חלים על ספר פסול, ואם מוליכים אותו אין צריך לקום מפניו. ויש אומרים שחלים עליו דיני כבוד ספר תורה, ולכן צריך לקום מפניו.[18]
[18]. למדנו לעיל בהלכה ח, 10, שככלל אסור למכור ספר תורה, וגם לשבעת טובי העיר אסור למוכרו. אולם מותר להם למכור ס”ת פסול, שכן דינו כחומשים ששבעת טובי העיר רשאים למכרם ולהשתמש בדמיהם לכל דבר (ריב”ש רפה; שו”ע או”ח קנג, ג). אך אם היה כשר ונפסל, יש אומרים שדינו כספר תורה שאסור למוכרו (קהילות יעקב קנג, ג; דעת תורה קנג, ג). ויש אומרים שגם באופן זה דינו כחומשים ומותר למוכרו (מ”א קנג, ג; מ”ב ח).
יש סוברים שאין חלים על ספר פסול דיני כבוד ספר תורה, ולכן אין צריך לעמוד בפניו וכדין חומשים (תשובה מאהבה א, קה; ערוה”ש רפב, ד). ויש סוברים שככלל יש לכבדו כספר כשר (נו”ב קמא יו”ד עא; חת”ס יו”ד ב, רעט). ולכן יש לעמוד בפניו (מסורת משה ד, רעד; הליכות שלמה תפילה יב, מד). ומתענים על נפילתו (חיים שאל א, יב; מהר”ש ענגיל ו, י). וכדרך שאמרו (ברכות ח, ב): “הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון”.
