הרואה ששורפים או מאבדים ספר תורה או פרשיות מכִּתבי הקודש ביד רמה להכעיס, צריך לקרוע שתי קריעות בבגדו, אחת על הקלף המקודש ואחת על האותיות (שו”ע יו”ד שמ, לז). קריעה זו מבטאת את הצער והזעזוע על הפגיעה בכבוד שמיים, ויש בה תיקון מסוים לחילול השם שנגרם על ידי הרשעים. אבל אם כתבי הקודש נשרפו או נאבדו שלא בכוונה, גם כאשר מדובר בשריפה שכילתה ספרים רבים, אין קורעים (שו”ע יו”ד שמ, לז; חכם צבי יז).
הלכה זו למדו חכמים ממה שמסופר בנביאים על יהויקים המלך, שלאחר שקראו לפניו מדברי נבואת ירמיהו אודות החורבן, קרע את המגילה בתער והשליך אותה לאש. שנאמר (ירמיהו לו, כג-כד): “וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (פסוקים), יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח, עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה”. הרי שהרואים בביזוי כתבי הקודש צריכים לקרוע את בגדיהם (מו”ק כו, א). ומי יודע, אולי אם היו קורעים את בגדיהם מתוך זעזוע על ביזוי דבר ה’, היו מתעוררים לתשובה, ולא היו נענשים בחורבן ובגלות.[8]
כהמשך לכך נהגו ישראל, שאם בטעות הפיל אדם לארץ ספר תורה או תפילין, שיתענה יום אחד. ואף שאין בכך חובה הלכתית, משום חומרת ביזוי כתבי הקודש שנגרם על ידו, נהגו להתעורר לתשובה בתענית. על ספר תורה נהגו להתענות גם אם נפל עם כיסויו, ועל תפילין רק אם נפלו בלא נרתיקן, ואם נפלו בנרתיקן – נותנים מעט צדקה (מהר”י ברונא קכז; משפטי שמואל יב; מ”ב מ, ג; לעיל ג, יז).
היו שהחמירו לכתחילה גם על הרואים את ספר התורה נופל – שיתענו יום אחד, כי בכך שראו בביזוי הקודש יש סימן שעליהם להתעורר בתשובה, ואולי אם היו משגיחים יותר, הספר לא היה נופל. בנוסף, נהגו לעורר את בני הקהילה שבה הדבר אירע לתשובה בדברים הצריכים חיזוק, כאשר כל רב לפי היכרותו את קהילתו הורה לחזק את הנצרך לתיקון בה. והיו שהחמירו על כל הרואים שיצומו שלושה ימים, ועל שאר בני הקהילה שיתענו יום אחד. אמנם כיוון שאין בכך חיוב, מי שהתענית קשה עליו, היה רשאי לפדות אותה בצדקה (שו”ת חיים שאל א, יב; דברי חיים א, יו”ד נט).
כיום, נוהגים לעורר את הציבור לתשובה על ידי התחזקות בלימוד התורה ושמירת כבודה, ומצוות נוספות לפי הצורך, ואת הצומות נוהגים שכל אדם פודה במחיר שהוא מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום יום אחד. ומי שהצומות קלים לו – יצום. ונהוג שמי שספר התורה נפל מידו יצום גם כשהצום קשה עליו, ורק אם הצום קשה עליו מאוד, יפדה אותו בצדקה רבה.[9]
[9]. אם זה שהפיל את ספר התורה לא אכל או שתה עד אותה שעה, עדיף שימשיך להתענות כל אותו יום, ויאמר במנחה ‘עננו’. ואם כבר אכל או שתה, יקבל על עצמו להתענות ביום אחר (מהר”י ברונא קכז). ואם קשה לו מאוד להתענות, יפדה בצדקה רבה (עי’ שלחן גבוה תקפ, ד, ומים חיים משאש או”ח א, שה).
