אסור להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא (שירותים) או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא עטוף בכמה כיסויים ונתון בתוך התיק שלו (שו”ע יו”ד רפב, ד). ואף למלך ישראל, שמצווה שספר התורה שלו יהיה צמוד אליו בכל אשר ילך, שנאמר (דברים יז, יט): “וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו” – אסור היה להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא או לבית המרחץ (סנהדרין כא, ב).
כמו כן, אסור להיכנס לשירותים עם שאר ספרי קודש, כדוגמת סידור או חומש. אבל בשונה מספר תורה, אם הם מכוסים – מותר. לפיכך, מי שיש בכיסו סידור או חומש, אם הכיס מכסה אותו לחלוטין, רשאי להיכנס עמו לשירותים. וכן כאשר החומש או הסידור מוצנעים בתוך תיק או שקית, מותר להיכנס עמהם לשירותים. כמו כן, מותר למי שיש בכיסו דברי תורה כתובים על דף להיכנס לשירותים, ובתנאי שהם מכוסים.[15]
מותר להיכנס לשירותים עם תליון שגנוז בו בכתב זעיר כל התנ”ך, אף אם אינו מכוסה, הואיל ואין לאדם אפשרות לקוראו בלא היעזרות בכלי פיענוח משוכללים. אמנם כיוון שידוע לאדם שהוא מכיל את התנ”ך, אין לבזותו (ראו פסקי תשובה כב).
למעשה, כתבתי למעלה שצריך לכסותם בכיסוי אחד, הן מפני שהאיסור מדרבנן והן מפני שכך דעת רוב הפוסקים. בנוסף, לדעת רבים כאשר הספר עם כריכה, הכריכה נחשבת ככיסוי אחד אף לעניין תשמיש המיטה (עי’ שיורי ברכה או”ח קו”א קנד, א; חסד לאלפים או”ח רמ, ח). אמנם יש סוברים שאינו מועיל ככיסוי נוסף לתשמיש המיטה (שו”ת אהל יוסף ב; פמ”ג מ, א”א ב). ובספרים מודפסים רבים מקילים בכיסוי אחד (כה”ח או”ח מ, יד; דרכי טהרה כב, מט). עוד יש לצרף את דעת מקצת הפוסקים שסוברים, שאם הספרים הודפסו בלא מוּדעוּת לכך שהם ספרי קודש, אין בהם קדושה (חו”י קפד; מהרש”ם ג, שנז. עיין להלן יא, 21). וכן אפשר להקל בנייר שנכתבו עליו דברי תורה, שאף שאין בו צד קולא של דפוס וכריכה, כיוון שנכתב כדרך ארעי ובלי שמות, אפשר להסתפק בכיסוי אחד (צי”א יא, ה).
