כדי לכבד את ספר התורה נוהגים לבנות עבורו ארון נאה, ומציבים את הארון בקדמת בית הכנסת, ומשתדלים לנאותו ולפארו ביותר, וקוראים לו: ‘ארון הקודש’ (שבת לב, א; שו”ע יו”ד רפב, א). יש מהדרים להגביה את ארון הקודש כדי שיעלו אליו במדרגות. כאשר אפשר, מרחיבים את המקום המוגבה כדי שהכהנים יוכלו לעמוד עליו בברכת כהנים.
נוהגים לקבוע את מקומו של ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה ופונים לכיוון ירושלים יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אם מחמת אילוצים או טעות קבעו את ארון הקודש בצד אחר, יפנו בתפילה לכיוון ירושלים (שו”ע ורמ”א או”ח קנ, ה; צד, א-ב; מ”א, מ”ב ט-י).[5]
נוהגים לכסות את ארון הקודש בפרוכת, כביטוי לכך שצריך לאזן את ההשתוקקות היתרה להתקרב אל הקודש, על ידי תוספת הצנעה והסתרה של ספר התורה המקודש. וכדרך שנאמר במשכן (שמות כו, לג): “וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים” (זרע אמת ח”א או”ח כו). אמנם היו קהילות שבהן נהגו לעשות לארון הקודש דלתות יפות ביותר בלא פרוכת, והעדיפו להדר בכבוד הארון מאשר בקיום ההידור של מנהג הפרוכת.[6]
רבים נוהגים לעטר את ארון הקודש בצורה של שני לוחות הברית, כדי להזכיר את מעמד הר סיני. רבים נוהגים לעשות את הצד העליון של הלוחות מעוגל, ואין להוציא לעז על מנהגם, שכך נהגו גדולים וטובים (פנה”ל אמונה ומצוותיה טו, ט). כמו כן רבים נוהגים לעטר את ארון הקודש או את הפרוכת בצורת אריות, כדי לבטא בכך את מלכות ה’, שאף האריה מלך החיות, נותן כבוד לבוראו, וכדוגמת היריעות שהיו במשכן שארגו בהן צורת אריות. אולם מבין יוצאי ספרד רבים נמנעים מכך (שם טו, ח).
ציורים שאין רגילים לקבוע בבית הכנסת, ובכלל זה תמונות של רבנים, אסור לקבוע בבית הכנסת. ואף ציורים שהיה מקובל לצייר בבית הכנסת, כדי לבטא את שירת הברואים לבוראם, או כנגד שנים עשר המזלות, כיוון שאין הכל רגילים בהם, יש לקובעם מעל גובה קומת האדם, כדי שלא יסיחו את דעת המתפללים (שו”ע צ, כ; מ”א, מ”ב עא; פנה”ל אמונה ומצוותיה טו, ח).
מניחים בימה נאה באמצע בית הכנסת, כדוגמת המזבח שהיה באמצעו של המשכן, ועליה קוראים בתורה (חת”ס א, כח; משיב דבר א, טו). רבים מיוצאי ספרד נוהגים שגם החזן עומד סמוך לבימה, ואילו יוצאי אשכנז נוהגים שהחזן עומד סמוך לארון הקודש. ורק כאשר בית הכנסת גדול מאוד, החזן עומד ליד הבימה כדי שכולם יוכלו לשומעו. בעקבות מנהג הרפורמים לקבוע את הבימה בקדמת בית הכנסת בדומה לכנסיות, התעצמו בני קהילות אשכנז להקפיד שהבימה תהיה באמצע בית הכנסת. והתעורר ויכוח האם בשעת הצורך, כגון בבתי כנסת קטנים, אפשר לקבוע את הבימה סמוך לארון הקודש או שאסור משום ‘חוקות הגויים’ (ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה כח, ח).
בפועל, כאשר ארון הקודש אינו לצד ירושלים, רבים טועים ומתפללים לכיוון הארון. למרות זאת, יש אומרים שאין להיגרר אחריהם אלא צריך להתפלל לכיוון ירושלים (יד אליהו א; חסד לאלפים צד, ד). ויש אומרים שעדיף שלא לפרוש מהציבור אלא להתפלל עמהם תוך הטייה קלה לצד ירושלים (מ”ב י; ערוה”ש יג).
[6]. פרוכת בד מוזכרת במגילה (כו, ב), ונקראת ‘פריסא’. כתב בזרע אמת (ח”א או”ח כו) שאין ראוי לבטל את מנהג הפרוכת שנועדה לצניעות כמו פרוכת המשכן וכמו בגדי השרד שכיסו את כלי המשכן בעת העברתם. וכ”כ במחזיק ברכה (קנד, ג), ושערי תשובה (קנד, י). וכ”כ בשומר אמת (ה, יח), אך ציין שבתוניס לא נהגו לקבוע פרוכת. ע”כ. לרש”י ורוב הראשונים (מגילה שם), פרסו את הפרוכת בחלק הפנימי של הארון, ולתוס’ (שם ‘מריש’) מבחוץ. בפועל, המנהג הרווח לקבוע פרוכת מחוץ לארון הקודש. ויש שאף סברו שצריך להקפיד בזה (יחו”ד ו, ט). אולם ישנן קהילות שקיימו את המנהג על ידי הנחת הפרוכת מבפנים, ואין פגם במנהגם (עשה לך רב ב, כו). והרוצים לוותר לגמרי על הפרוכת רשאים, שכן מכך שרוב ספרי ההלכה לא הזכירו מנהג זה, עולה שאינו מחייב.
