מצווה לבחור בית כנסת ולהתפלל בו בקביעות, ולא ישנה את מקום תפילתו בלא צורך. וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. קביעות המקום לתפילה מבטאת את הקשר המוחלט של המתפלל אל הקב"ה, שכל שאר הדברים יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. והמהדר בכך זוכה להעצים את חייו, וכפי שאמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ועיין מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).
אין די לקבוע בית כנסת להתפלל, אלא לדעת רוב הפוסקים, גם בתוך בית הכנסת צריך כל מתפלל לייחד לעצמו מקום קבוע לתפילה (שו"ע צ, יט). ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד). כאשר יושבים על ספסלים שזזים מעט קדימה ואחורה, ולפעמים מצטופפים עליהם יותר אנשים, אין צורך למדוד בסנטימטרים את המקום הקבוע, אלא כל הרדיוס של ד' אמות (כשני מטרים) נחשב כמקום אחד. אמנם כאשר לכל אדם ישנו כסא מיוחד, נכון לכתחילה לשבת דווקא עליו ולהתפלל עמידה בסמוך לו. כאשר אורח מתיישב במקומו הקבוע של המתפלל, עדיף לבעל המקום לשבת במקום אחר ולהימנע מלצער אותו.[1]
המצווה לקבוע מקום אינה גוזרת על יהודי לגור כל חייו באותו מקום, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקומו הקבוע. אלא אם יש לאדם צורך לעבור דירה, או שהוא חושב שבבית כנסת אחר יוכל להתפלל יותר בכוונה, ישנה את מקום תפילתו, ויבחר לעצמו מקום קבוע חדש.
אם אירע שבמקומו הקבוע לא התקבץ מניין, ילך להתפלל במקום אחר, שמעלת התפילה במניין חשובה ממעלת קביעות המקום.[2] כאשר ליד מקומו הקבוע הזדמנו ילדים שמשחקים ומפריעים לכוונתו, עדיף לעבור באותה תפילה למקום אחר (ערוה"ש צ, כב, כה"ח קיח).
הנצרך להתפלל שחרית באיזור אחד ומנחה ומעריב באיזור אחר, אם יקבע מקום לתפילת שחרית ומקום לתפילת מנחה וערבית, יחשב כקובע מקום לתפילתו. וכן הנצרך לקבוע מקום בשבתות בבית כנסת אחד, ובימות החול בבית כנסת אחר, נחשב כקובע מקום לתפילתו (הליכות שלמה ה, הערה ב).
[1]. במ"ב צ, ס, כתב עפ"י מ"א שכל השטח שבתוך ד' אמות של מקום הישיבה הקבוע, חשוב מקום אחד, שאי אפשר לצמצם. אמנם נראה שכאשר נקבע כסא מיוחד לכל אדם, תחושת המקום הקבוע היא דווקא כלפי הכסא הקבוע, וכ"כ ביוסף אומץ א, ל. אלא שאם אורח תפס את מקומו ויש שם מקום פנוי לידו, אל ירע ליבו על כך, שכל שהוא בתוך ד' אמות נחשב כיושב במקומו הקבוע. וגם אם ייאלץ לשבת רחוק ממקומו אל ירע ליבו, שזכות המצווה שלא לצער את האורח גדולה יותר.
[2]. אמנם בא"א בוטשאטש מהדו"ת צ, יט, הסתפק בזה. ובשעת הדחק אפשר לצרף את ספקו. כתב בהליכות שלמה ה, ב, שהמאחר לתפילה, עדיף שידלג בפסוד"ז כדי להתפלל במקומו הקבוע מאשר לילך למקום אחר שבו יוכל לומר את כל פסוד"ז.