אמרו חכמים, שמצווה לסדר שולחן במוצאי שבת לסעודת ‘מלווה מלכה’, כדי לכבד את השבת בצאתה (שבת קיט, ב). כמו אדם שנפרד מאורח יקר ואהוב, שקשה עליו פרידתו, והוא הולך עמו כברת דרך ארוכה כדי לשהות עוד במחיצתו, כך צריך לנהוג עם השבת, שלמרות שהיא כבר נסתיימה, אנו ממשיכים להתבשם ולהתענג מקדושתה.
בשבת אנו זוכים לתוספת קדושה בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בתפילה ובסעודות, והמגמה להמשיך את הארת השבת לימות החול. ובאר האר”י ז”ל, שעל ידי אמירת ‘ויהי נועם’ (תהלים צ, יז – צא, טז) בתפילת ערבית של מוצאי שבת, הננו ממשיכים את תוספת הקדושה הרוחנית של השבת לימות החול, ומבקשים, שנועם ה’ ישרה על מעשה ידינו. ועל ידי סעודת ‘מלווה מלכה’, אנו ממשיכים את הארת הקדושה לאכילה של כל השבוע.
מסורת בידינו, כי עצם אחת ישנה בגופו של אדם, ולוז שמה. ואותה עצם לא נהנתה ממה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, ולכן אף שנגזרה מיתה על האדם, אותה עצם אינה נרקבת, וממנה יקום אדם בתחיית המתים. ועצם זו אינה ניזונת אלא מסעודת ‘מלווה מלכה’ (כה”ח ש, א-ב, ויק”ר יח, א).
המהדרין מכינים לקראת סעודת ‘מלווה מלכה’ תבשיל מיוחד. ומסופר בתלמוד (שבת קיט, ב) על בית רבי אבהו שהיו רגילים לשחוט בכל מוצאי שבת עגל לכבוד סעודת ‘מלווה מלכה’, והיה רבי אבהו אוכל ממנו כליה אחת. כאשר גדל בנו, עמד ושאל, לשם מה צריך לשחוט עגל שלם במוצאי שבת, מוטב להשאיר מן העגל ששחטו בערב שבת כליה אחת לצורך סעודת ‘מלווה מלכה’. שמעו בעצתו ושימרו מהבשר של ערב שבת מעט לצורך מוצאי שבת. בא אריה וטרף את העגל שהיה מיועד למוצאי שבת, נמצא שלא הרוויחו דבר. והביאו סיפור זה בתלמוד כדי ללמדנו שראוי להדר ולהכין תבשיל מיוחד לכבוד סעודת ‘מלווה מלכה’, ולא להסתפק באכילת שיריים ממאכלי השבת.
