Search
Close this search box.

פניני הלכה

ה – הגיור למעשה

א – סדר הגיור כמעמד הר סיני

כדרך שבני ישראל כרתו ברית עם ה' ביציאת מצרים, ונעשו עמו בעת שקיבלו את התורה במעמד הר סיני, כך הגר שנכנס לישראל צריך לעבור בפני בית הדין תהליך גיור אישי של כריתת ברית, שמבטא את יציאת מצרים ומעמד הר סיני שלו. שנאמר (במדבר טו, טו): "כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'". "כָּכֶם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (של קורבן), אף הם (המתגיירים) לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" (כריתות ט, א).

בעת יציאת מצרים בני ישראל עברו ברית מילה, שנאמר (יהושע ה, ה): "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים", ועל ברית המילה שעברו בצאתם ממצרים נאמר (יחזקאל טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". על ידי ברית המילה נבדלו ישראל משאר העמים להיות עמו של ה', להביא את ברכתו לכל משפחות האדמה, ולתקן את העולם במלכות שדי. ברית זו היא גם ברית דמים, שמבטאת את הנכונות של ישראל למסור את נפשם על זהותם וייעודם, כפי שהתברר במשך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, ששמירת הזהות היהודית כרוכה במסירות נפש.

לפני מתן תורה שלח ה' את משה אל ישראל לשאול אותם אם הם רוצים לקבל את התורה והמצוות. שנאמר (שמות כד, ג-ח): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים", וביארו חכמים שחזר בפניהם על המצוות שכבר הצטוו עד אותו זמן – שבע מצוות בני נח, שבת, כיבוד הורים, פרה אדומה ומשפטים שבין אדם לחברו (רש"י). לאחר מכן שאל אותם אם רצונם לקבל את התורה והמצוות, "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". אז כתב משה בספר את הדברים שאמר ה' לישראל עד אותו הזמן. "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". כיוצא בזה בכל הדורות, כשיבוא הגר להתגייר – צריך ללמדו לפני הגיור מקצת מהמצוות, כדי שיחליט אם הוא רוצה לקבל עליו את כל התורה והמצוות.

לקראת מעמד הר סיני טבלו כל ישראל במים, שנאמר (שמות יט, י) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". למדו חכמים, שההוראה היתה שיתקדשו בטבילה לקראת הברית שיכרתו עם ה' על כל דברי התורה בעת שיזו עליהם מדם הקורבנות (מכילתא שם; יבמות מו, ב; כריתות ט, א). בטבילה במים, ישראל כמו נולדו מחדש לקראת ייעודם הגדול, להיות עמו של ה', לקבל את תורתו ולהביא את ברכתו לעולם.

בנוסף, לקראת מעמד הר סיני הקריבו ישראל קורבן, ומשה רבנו היזה עליהם מדמו כדי לבטא את מסירות נפשם לה' ולתורתו. כיוצא בזה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה על הגר להקריב קורבן (להלן הלכה יד).

הרי לנו שכמו ישראל, כאשר הגר רוצה להתגייר עליו להחליט לצאת ממצרים, להתנער מתפיסות הרֶשע האליליות שמצדיקות את הכוח על חשבון המוסר, לבחור להעדיף ערכים ואידיאלים על פני הצרכים השוטפים ועל פני קשרי המשפחה והחברה הטבעיים, ולהחליט להצטרף לעם ישראל ולקבל את התורה והמצוות כדי להוסיף לעולם חיים וברכה. אצל גברים היציאה ממצרים מתבטאת בברית המילה והכניסה לעם ישראל וקבלת התורה בטבילה, שכמוה כלידה מחדש. ואצל נשים הכל נעשה בטבילה.

ב – עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי

בית הדין צריך לבחון את רצונו של הגר, האם הוא באמת מזדהה עם היהדות ומבקש להצטרף לעם ישראל כדי להביא את דבר ה' וברכתו לעולם. במילים אחרות, בית הדין צריך לבדוק האם הגר מוכן להזדהות עם דבריה של רות הגיורת, שאמרה לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי" (רות א, טז). כלומר להצטרף לעם ישראל, בחינת עַמֵּךְ עַמִּי, ולהצטרף לברית של עַם ישראל עִם ה', בחינת וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי.

הורו חכמים (יבמות מז, א), שלפני הגיור צריך לשאול את הגר: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים, וייסורים באים עליהם?!" כיום יש לשאול את הגר: למה לך להתגייר? וכי אינך יודע את סבלו הגדול של עם ישראל בעולם הזה, שבמשך הגלות הארוכה עמים רבים רדפו אותנו, וחלקם אף ניסו להשמידנו?! לא מזמן התקיימה השואה הנוראה, ולפני כן פוגרומים רבים וקשים. ואף עתה ישנה אנטישמיות, ורבים חפצים להכחידנו, וכל זה מפני שאנו יהודים. ואם חפץ אתה להתעלות במעלות הצדיקות והמוסר, אינך חייב להתגייר, שכן כל אדם מכל עם יכול להיות צדיק וחסיד מחסידי אומות העולם, ואף לזכות לרוח הקודש. אם הגוי יוותר על בקשת הגיור – נפרדים ממנו בכבוד.

אם הגר עומד על רצונו להתגייר, ממשיכים לברר האם הוא רוצה להיכנס לברית של ישראל עם ה' ולקבל עליו את התורה והמצוות. לשם כך הורו חכמים (יבמות מז, א): "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות, אומרים לו: הֱוי יודע, שעד שלא באת למדה זו (להיות יהודי), אכלת חֵלֶב – אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו, אכלת חֵלֶב – ענוש כרת, חיללת שבת – ענוש סקילה. וכשם שמודיעים אותו עונשן של מצוות, כך מודיעים אותו מתן שכרן, אומרים לו: הֱוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים… ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו".

כלומר, מלמדים את הגר מקצת מצוות, ומודיעים לו שאם יעבור עליהן – ייענש על כך בידי שמיים, ובזמן שהסנהדרין קיימת, בית הדין אף יכול להעניש אותו על עבירות שיעשה בזדון ובהתרסה. ומודיעים אותו כל זאת כדי לבחון אם הוא באמת מוכן לשאת באחריות הגדולה של קבלת התורה והמצוות, שאם אינו מוכן – יירתע ויפרוש מתהליך הגיור. אולם מאידך, הורו חכמים לבאר לגר את ערך המצוות ושכרן, כדי לחבבן עליו. כמו כן, הורו ללמדו לפני הגיור רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו". מפני שגם אם כוונתו לשם שמיים, יש חשש שאם ישמע בבת אחת מצוות רבות וחמורות – יירתע ויפרוש, כי יחשוש שלא יהיה בכוחו ללמוד את כל מצוות התורה ולקיימן (ב"ח רסח, ה, ש"ך ה). אולם אם ילמד את המצוות בהדרגה, במשך הזמן יצליח לקיימן.

בין המצוות שמלמדים את הגר לפני גיורו הן: 'מתנות עניים' – לקט שכחה ופאה שבעלי השדות צריכים להשאיר לעניים, וכן 'מעשר עני' שצריכים להפריש לעניים. וזאת משום שהמצוות שבין אדם לחברו הן כלל גדול בתורה. בנוסף, ייתכן שהגר יהיה עני, ואם ילמדו אותו מצוות אלו, ידע כיצד להתפרנס, וכפי שרות המואבייה התפרנסה בימי עוניה מליקוט מתנות עניים. בנוסף, היה חשש שאם תהיה לגר שדה ולא ידע שזכותם של העניים לקחת ממנה לקט שכחה ופאה, יחשוב שהם גונבים ממנו, ואולי כדי להגן על רכושו יקום להורגם, כפי שהיה מקובל אצל הגויים, וכדי למנוע זאת הוצרכו ללמדו הלכות אלו (יבמות מז, ב).

ג – הלימוד שלקראת הגיור

בעבר תהליך הודעת "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" היה קצר, ותוך ימים ספורים בית הדין היה יכול לגייר את הגר, ולאחר הגיור היה הגר צריך להמשיך ללמוד תורה ומצוות ולהתרגל בהדרגה לקיימן. אולם כיום בדרך כלל בתי הדין דורשים לימוד ממושך יותר לפני הגיור, כמה סיבות לכך: ראשית, העולם כולו נעשה מלומד יותר. כל מקצוע דורש כיום לימוד משמעותי, על אחת כמה וכמה שלימוד היהדות שכולל אמונות ודעות, הלכות ומנהגים, מצריך כיום לימוד ארוך יותר. יתירה מזו, בימינו אנשים נחשפים לדעות, דתות, תרבויות והלכי רוח מכל העולם, ובהתאם לכך, גם לימוד אמונת ישראל, תורתו ומצוותיו, צריך להיות ארוך ומשמעותי יותר. בנוסף, בעבר היו רגילים יותר לציית למצוות הדת, ולכן ניתן היה לדחות את לימוד רובן המכריע של המצוות לאחר הגיור, תוך הנחה שכל מצווה שהגר ילמד לאחר הגיור יתרגל לקיימה. אולם כיום אנשים פחות רגילים לציית למצוות הדת, ולכן הלימוד שלקראת הגיור צריך לכלול יותר לימוד מצוות מעשיות והתרגלות בקיומן, כדי שהמתגייר יוכל לבחון אם הוא רוצה לקבל על עצמו את מצוות התורה.

בנוסף, רבים מהמתגיירים כיום הם בני זוג של יהודים או צאצאיהם, והם מבקשים להתגייר כדי לחזק את זהותם היהודית בלא שהם יודעים שהזהות היהודית כוללת התחייבות במצוות התורה. לפיכך יש צורך להאריך יותר בלימוד המצוות.[1]


[1]. לדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר ומצווה ללמד תורה את הבא להתגייר, וכפי שאמרו חכמים (יבמות מז, א), שעוד לפני הגיור "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעים אותו עונשן של מצוות". וכ"כ מהרש"א (שבת לא, א), מחנה חיים (יו"ד א, ז), מצפה אריה (תניינא יו"ד מ), הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף יח, א, ד), הרב טכורש (כתר אפרים סי' נא), הרב יהודה גרשוני (קול יהודה עמ' תקפט), הרב שלום משאש (תבואות שמ"ש יו"ד קד; שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד סב), אג"מ (יו"ד ג, צ), בית אב"י (ח"א יו"ד צא), ועוד. וכ"כ המאירי סנהדרין נט, ב,  שמצווה לגוי ללמוד שבע מצוות בני נח, "וכל שכן אם חקירתו הוא על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתנו ויתגייר". ויש מחמירים וסוברים שאין ללמד את המתגייר תורה עד אחר גיורו, משום שאמרו חכמים (חגיגה יג, א; סנהדרין נט, א), שאין ללמד תורה לנוכרי. וכ"כ שדי חמד (כללים, מערכת ה-ג, נה, ס"ק כו); דברי מלכיאל (ו, יט, וראו מסורת הגיור כב, ו). וכך משמע מרע"א (שו"ת רע"א קמא מא, אולם באג"מ יו"ד ג, צ, ובני בנים ג, יג, ביארו שלא הכריע כך).

יש סוברים שאסור למתגייר לשמור שבת לפני גיורו, על פי דברי חכמים שנוכרי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב), וכ"כ דברי יוסף (ב, כד) וגירות כהלכתה (א, ח), וראו להלן בהערה 14. אולם כיוון שרוצים שיתרגל לשמור שבת, לדעתם יש להורות לו לעשות בכל שבת מעשה אסור אחד. אולם להלכה מותר למי שבהליך הגיור לשמור שבת, הואיל ואינו בודה בכך דת לעצמו או מנסה לחקות את היהדות, אלא להיפך, לומד לשמור שבת לקראת הגיור (להורות נתן א, לח), וכן מוכח מתוספות ישנים (יבמות מח, ב, 'זה'), וכן למד הרב טיקוצ'ינסקי מדברי הרמב"ם (המאסף י, מ). יש אומרים שגם לא יניח תפילין עד הגיור, אולם למעשה, כדי שיתרגל במצווה, מותר ואף רצוי שיתרגל להניח תפילין בתפילה, וכ"כ דברות אליהו י, יב.

כתב בספר חסידים (תר"צ), שבעת תהליך הגיור, אף שעדיין מותר למתגייר לאכול נבלות וטרפות, אין ראוי שיהודים יתנו לו לאכול מאכלים לא כשרים, אלא ראוי שיאכל כיהודים. ורק לעניין היין, כל עוד לא התגייר, אם נגע ביין בידו או שתה ממנו, היין נאסר בשתייה ליהודי אך לו הוא מותר. אסרו חכמים להזמין נוכרי לסעודת יום טוב שמא ירבה בשבילו (פנה"ל מועדים ג, ה), אבל מותר להזמין מתגייר שבתהליך גיור, ובתנאי שיְלַמדו אותו שההיתר לבשל ביום טוב הוא רק עבור יהודים שחייבים במצוות החג, ובאופן זה אין חשש שיטעו לבשל עבורו (הרחבות שם ו).

ד – דרכי הלימוד לקראת הגיור

לעיתים מתוך רצון להכין את המתגיירים לקיום אורח חיים דתי, מרבים ללמדם פרטי מצוות ודקדוקי הלכות, ובכך דוחים חלק מהגרים, שנרתעים מעול המצוות שנראה להם כבד מדי. אולם כבר הורו חכמים (יבמות מז, א) שאין לעשות כן, כדי שלא להרתיע את הגר ולגרום לו לפרוש, אלא יש ללמד את הגר לפני גיורו "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו" (ב"ח רסח, ה, ש"ך ה).

ראשית לכל יש ללמד את המתגייר על הייעוד הגדול של עם ישראל, שכופר בעבודה זרה, שתכליתה לסייע לאדם לספק את יצריו ולהשיג את מטרותיו. ובמקום זאת מאמין בה' אלוהינו, שהאמונה בו נועדה לרומם את האדם להיות טוב ומוסרי, ולרצות ללכת בדרכי ה', לעשות צדקה ומשפט ולהביא ברכה לעולם. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה לעלות לארץ ולייסד את עם ישראל (בראשית יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ‏אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת ‏הָאֲדָמָה". וכפי שמסבירה התורה מדוע בחר ה' באברהם לייסד את עם ישראל והועיד אותו להיות שותף בתהליך תיקון העולם, שנאמר (שם יח, יח-יט): "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

בכלל זה, יש ללמד את הגר על תקופת היותנו עבדים במצרים, ושהוציאנו ה' משם באותות ובמופתים, ובחר בנו להיות לו לעם סגולה, כדי לגלות לעולם את ערך החירות, לזכור תמיד את סבלם של העבדים ושאר האנשים המסכנים, ולדאוג לכבדם ולהיטיב להם. כהמשך לכך, הלימוד לקראת הגיור צריך לשים דגש מרכזי על המצוות שבין אדם לחברו, ובכלל זה מצוות ואהבת לרעך כמוך, צדקה, עזרה לזולת, עשיית משפט צדק, האיסור לשקר, לגנוב, להעליב ולספר לשון הרע. גם המצוות הקשורות למשפחה צריכות לקבל מקום מרכזי, ובכלל זה מצוות החתונה ושמחתה, הנאמנות בנישואין, מצוות כיבוד הורים, פרו ורבו וחינוך הילדים.

הלימוד צריך לכלול את תולדות ישראל כפי שמבואר בתנ"ך ובדברי חכמים, מהאבות דרך שעבוד מצרים, היציאה לחירות, קבלת התורה, הכניסה לארץ, תקופת השופטים, הנביאים והמלכים, שני בתי המקדש, החורבן והעוונות שגרמו לו, הגלות הארוכה ומשמעותה, ועד ימינו, בהם זכינו להתחלת התגשמות נבואות הנחמה אודות קיבוץ הגלויות והקמתה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. בתוך כך יש לבאר את מקומה המרכזי של ארץ ישראל, ומצוות יישוב הארץ, והמצווה לשרת בצבא ולהגן על העם והארץ. ולעומת זאת ללמדו על חטא המרגלים ותוצאותיו החמורות עד חורבן הבית והשואה, והצומות שנתקנו לזכר החורבן.

כמו כן, יש ללמד את הגר על השבת, בה נחים ישראל מעבודתם ומתענגים בסעודות השבת בחברת המשפחה, וזוכרים את האמונה בבורא העולם ועוסקים בתורה; ללמדו על החגים והרעיונות הגדולים שהם מבטאים; ללמדו את כללי מצוות הכשרות והרעיונות הגנוזים בהם; וללמדו על התפילה והברכות, בלא להעמיס פרטים רבים. והעיקר, שמתוך כל מה שילמד, יבין כיצד המצוות המעשיות מכוננות את החיים על יסודות האמונה והמוסר, וכיצד קיומן מוסיף ברכה לאדם, למשפחתו, לעמו ולכל העולם.

כך לימוד המצוות לא ירתיע את המתגייר, אלא יעצים את הזדהותו עם אמונת ישראל ותורתו, ויגביר את רצונו לקיים מצוות. וגם אם לא יקיים אורח חיים דתי, יקיים מצוות רבות.[2]


[2]. להלן בפרק ו, הלכות ד-ו, מבואר שנחלקו הפוסקים לגבי גיור קרובי ישראל – בני זוג של יהודים וצאצאיהם. לדעת המקילים, בשעת הדחק וכדי למנוע התבוללות, יש לגייר גם מי שלא צפוי שיקיים אורח חיים דתי, כל עוד הוא מתכוון להיות בעל זהות יהודית ולהשתדל לקיים חלק מהמצוות. ואילו לדעת המחמירים, יש לגייר רק מי שצפוי לקיים אורח חיים דתי. בפועל, רבים מקרובי ישראל שבאים כיום להתגייר אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי אלא מעוניינים לחזק את זהותם היהודית ולהצטרף לציבור היהודי שאינו דתי, אולם בדרך כלל מכוני הגיור רוצים לגיירם לפי שיטת המחמירים. לשם כך מלמדים אותם פרטי הלכה רבים ודורשים שיתחילו לקיימם, ובוחנים כיצד הם מצליחים לקיימם בפועל, וגם בוחנים אותם על ידיעתם בצורה דקדקנית.

הבעיה, שבאופן זה יוצאים קרחים מכאן ומכאן. לא מצליחים לגרום להם לקיים מצוות כשיטת המחמירים, ולא מצליחים ליצור אצלם הזדהות עמוקה עם הזהות היהודית, שעיקרה החזון הגדול להביא ברכה לעולם כשיטת המקילים. שכן גם לשיטה המחמירה, מפורש בגמרא וברור בסברה, שלא ניתן לצפות מהמתגייר לקבל על עצמו מצוות רבות בבת אחת, ולכן הדריכו ללמדו בתחילה רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות", כדי שלאחר הגיור ימשיך ללמוד עוד מצוות ויתרגל לקיימן בהדרגה. וכאשר מרבים ללמדם פרטים רבים, דוחים גרים ישרים שיכלו להתאים לשיטת המחמירים. מאידך, גם לשיטת המקילים, אין יוצרים את ההזדהות הנדרשת עם הזהות היהודית, וככל שמחייבים אותם בתהליך הגיור ללמוד יותר פרטי הלכה מעשיים, כך בדרך כלל יקיימו אח"כ פחות מצוות, ויזדהו פחות עם החזון של תיקון העולם. הפתרון הוא להיות מודעים לכך שלפי דעת המחמירים לא ניתן לגייר כיום את רוב קרובי ישראל, הואיל ואין בכוונתם לקיים אורח חיים דתי. ואם בוחרים ללכת בשיטת המקילים, צריך להתמקד יותר בלימוד הכללים כדי ליצור כמה שיותר הזדהות עם היהדות והמצוות. ואם בוחרים ללכת בשיטת המחמירים, לגייר רק מי שניכר שדבקותו באמונה ובמצוות חזקה או שידוע שהוא ומשפחתו מתכוונים לחיות בתוך חברה דתית. ואף שאותו אפשר ללמד יותר מצוות, עדיין צריך לשמור על הדרכת חכמים ולא להכביד עליו בפרטים רבים מדי.

ה – הצהרת קבלת המצוות

לאחר שבית הדין מחליט לקבל את המתגייר, נוהגים שהוא נעמד ומצהיר על קבלתו את היהדות והאמונה, התורה והמצוות. אמנם חכמים לא תיקנו לומר הצהרה זו, אלא רק אמרו שבית הדין יודיע לגר מקצת מצוות קלות וחמורות, והגר 'יקבל' עליו את הגיור והיהדות, בלא לפרט כיצד נעשית 'קבלה' זו. בפשטות ה'קבלה' נעשתה על ידי עצם בקשת הגר להתגייר, וכן על ידי הסכמתו לטבול בפני בית דין לשם כניסה ליהדות. אולם בדורות האחרונים, כדי להדר בקבלה זו, נהגו ברוב בתי הדין לגיור שהמתגייר נעמד ומצהיר על קבלת היהדות והמצוות. בהצהרה זו גם מוודאים שהמתגייר מבין את משמעות הגיור, ומבטיחים בכך את כשרותו.

כיוון שלא קבעו חכמים לומר הצהרה זו, אין לה נוסח קבוע. בבתי דין רבים אומרים נוסח מעין זה: "אני מקבל/ת על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל מצוות החכמים, ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל. ואני מאמין/נה בה' אחד. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד".

ונראה להמליץ על נוסח זה: "הריני מקבל/ת על עצמי להצטרף למורשת אמונת ישראל, ולהיות שותף/פה בייעודו להביא ברכה לעולם. הריני מקבל/ת על עצמי להצטרף לעם היהודי ולהיות באחווה ובערבות הדדית עם כל ישראל בכל מקום שהם. הריני מקבל/ת על עצמי יחד עִם כל עַם ישראל לדורותיו, את מצוות התורה ומצוות החכמים, ואת כל המנהגים הטובים של העם היהודי. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד".

טוב שהמתגייר או אחד הדיינים יוסיף ויקרא את דבר ה' לאברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג). ובכך הגר יזדהה עם שליחותו של אברהם אבינו שהיה אב לגרים, ועם ייעודם של ישראל להביא ברכה לכל העולם.

לאחר סיום מעמד ההצהרה בפני בית הדין, יש להשלים את תהליך הגיור בטבילה במקווה לשם גיור בפני בית דין. גם בעת שהמתגייר שוהה במי המקווה, אחד משלושת הדיינים שנוכחים בטבילתו, שואל אותו שוב על רצונו לקבל את היהדות והמצוות ולהתגייר, ולאחר שהוא חוזר ומסכים לכך, הוא טובל את כל גופו במים, ובכך הוא נעשה יהודי לעולם. כאשר מדובר במתגיירת, עדיף שאשה תחזור עמה שוב על קבלת המצוות, ובית הדין ישמע (להלן ט).

כיוון שגברים צריכים לקיים את ברית המילה לפני הטבילה, נבאר קודם את מצוות המילה, ולאחר מכן נמשיך לטבילה שבה נחתם הגיור לגברים ולנשים.

ו – ברית המילה

לאחר שבחר ה' באברהם אבינו וצווה אותו להקים עם שרה אמנו עַם מבורך בארץ ישראל, עברו עליהם ניסיונות רבים. לאחר שעמדו בהם, נגלה ה' אל אברהם אבינו וצווה אותו ואת זרעו על המילה, כדי שעל ידה ייכנסו בברית עִם ה' ויזכו לפרות ולרבות ולנחול את הארץ הקדושה. שנאמר (בראשית יז, א-יא): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד… וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם… וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים… זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ – הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

ברית המילה מבטאת את ייעודו של עם ישראל לרומם ולתקן גם את עולם החומר. רבים נוטים לחשוב שהקדושה מתגלה רק בעולם הרוח השמיימי, ואילו הצדדים הגופניים והארציים מבטאים את החטא והרוע. אולם אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, לפיה הקדושה יכולה וצריכה להתגלות בכל תחומי החיים, בשמיים ובארץ. בברית המילה שנעשית בגוף, במקום בו נמצא כוח החיים החזק ביותר, ממשיכים את הקדושה מהשמיים אל הארץ, ומגלים את הברכה שבגוף. קדושה זו נמשכת אחר כך במצוות הנישואין ובמצוות יישוב הארץ. וכפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שבזכות ברית המילה יזכה עם ישראל לפרות ולרבות ולנחול את הארץ הקדושה, שתתן את ברכתה לכל ישראל עד שתתפשט הברכה לכל העולם. כיוון שברית המילה מבטאת את אמונת הייחוד של ישראל ואת תפקידם להביא ברכה לעולם, אמרו חכמים (משנה נדרים ג, יא): "גדולה מילה, שאלמלא היא – לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר (ירמיה לג, כה): כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

לכן, לאחר שבית הדין החליט לקבל את הגר לישראל, הגר צריך, כמו כל ישראל, להיכנס בברית עם ה' על ידי המילה. מקפידים להקדים את ברית המילה לטבילה, משום שברית המילה עשויה להרתיע את הגר, ולכן נכון לבדוק תחילה שהוא אכן מוכן לעבור אותה, ורק לאחר מכן משלימים את גיורו בטבילה. בנוסף, לדעת רבים, כל זמן שהגר ערל אין טבילתו מועילה לו, ולכן חובה עליו למול תחילה ורק אחר כך יוכל לטבול ולהתגייר.[3]

כיוון שברית המילה היא חלק מתהליך הגיור, היא צריכה להיעשות ביום ולפני בית דין של שלושה, והמוהל נחשב לאחד מהשלושה (לעיל ד, 2). אמנם שלא כדיינים שמחליטים על קבלת הגר, שצריכים להיות תלמידי חכמים, השלושה שבפניהם מתבצעת הברית, אינם צריכים להיות תלמידי חכמים, הואיל ואין הם נצרכים להכריע בשאלת קבלת הגר, אלא רק להיות נוכחים בעת הברית (לעיל ד, ב).


[3]. לרמב"ן (יבמות מז, ב) ומגיד משנה (איסו"ב יד, ה), אם טבל ואח"כ מל, בדיעבד עלתה לו טבילתו. וסברתם, שעיקר הטעם שעליו למול תחילה, למרות שבכך דוחים את הטבילה עד לאחר שיתרפא ממילתו, משום שהמילה עלולה להרתיעו, וכדי לוודא שהוא אכן רוצה להתגייר עליו לקיים תחילה את המילה. אבל בדיעבד אם טבל תחילה, עלתה לו טבילתו. וכ"כ ט"ז (רסח, ד), הגהות לבוש (רסח, ד, לרבי אברהם אזולאי), חלקת יואב (תניינא ח). מנגד, לרי"ד, נימוקי יוסף וריטב"א (ליבמות מז, ב), אין טבילתו כשרה בהיותו ערל. וכ"כ יש"ש (יבמות ד, מט), שלחן גבוה (רסח, ו), בנימין זאב (עג). למעשה, אם טבל לפני המילה, יטבול אחריה שוב (ש"ך רסח, ב; ברכי יוסף ה; ערוה"ש ג; דעת תורה א), אבל לא יברך.

ז – סדר ברית המילה למתגייר

ברית המילה, היינו הסרת הערלה, צריכה להיעשות כדרך שמקיימים כל ישראל ברית מילה לבניהם – על ידי מוהל יהודי, זכר ובכוונה לשם מצווה. ואמנם רבים סוברים שגם אשה יהודייה כשרה למול, כי העיקר שהמוהל יהיה חייב במצוות התורה, אולם למעשה נוהגים שרק יהודי זכר ימול, כדי שהמצווה תתקיים על ידי אדם שחייב בעצמו בברית המילה (ע"ז כז, א; שו"ע ורמ"א רסד, א).

כאשר הנכנס בברית הוא מבוגר, המילה מכאיבה לו יותר, וכדי להקל על הכאב נוהגים להרדים את מקום המילה.[4]

לפני הברית המוהל מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים", ומיד מסיר את הערלה. כאשר הגר אינו תינוק, מקפידים שבעת הברכה מקום המילה יהיה מכוסה, שאין אומרים ברכה מול ערווה מגולה.

לאחר מכן, אחד הנוכחים מברך על כוס יין ברכת 'הגפן' ועוד ברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דָּם בְּרִית, שֶׁאִלְמַלֵי דָּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית" (שבת קלז, ב; שו"ע רסח, ה).[5]

לאחר הברכה ממשיך ואומר: "אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַאִישׁ הַזֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּבְמִצְווֹתָיו, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: פְּלוֹנִי בֶּן אַבְרָהָם אָבִינוּ. יִשְׂמַח בַּתּוֹרָה וְיָגֵל בְּמִצְווֹת, הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פְּלוֹנִי זֶה, בֶּן אַבְרָהָם אָבִינוּ, גָּדוֹל יִהְיֶה, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כֵּן יִכָּנֵס בְּתוֹרַת אֵל וּבְמִצְווֹתָיו וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים".

לאחר מכן נוהגים לומר את הפסוקים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד". "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד". "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא".

לאחר שיתרפא הגר מהמילה, יטבול וישלים את גיורו. ואף שלאחר ההחלטה לקבל את הגר מצווה להשלים את הגיור בזריזות, כיוון שיש חשש שהמים יזהמו את פצעו, מעכבים את הטבילה עד שיתרפא (יבמות מז, ב).


[4]. היו שהחמירו שלא להרדים כלל את מקום המילה, וכפי שנהגו בעבר (אמרי יושר ב, קמ; אבני זכרון ג, ג). אולם כיוון שאין מקור לכך שצריך להרגיש צער, מותר להרדים הרדמה מקומית (שרידי אש ב, סב; שבט הלוי ה, קמז, ב). ורבים סוברים שאפשר לבצע את המילה גם בהרדמה כללית, כי המוהל מבצע את המילה בשליחות הגר, והשליחות מתקיימת גם כשהגר בהרדמה, והוסיפו עוד טעמים לכך (מהרש"ם ו, קח; מערכי לב יו"ד נג; יבי"א ח"ה יו"ד כב; לב אריה א, יא, ועוד). בפועל, בדרך כלל מסתפקים בהרדמה מקומית.

[5]. מרי"ף ורמב"ם משמע שמברכים רק את הברכה השנייה, אולם המנהג כדעת בה"ג, מנהיג, רא"ש (וכך דעתו גם ברי"ף), טור, שו"ע (רסח, ה), ערוה"ש, נהר מצרים ועוד, שמברכים על המילה שתי ברכות כמובא למעלה. אחת היא הברכה שהמוהל מברך לפני המילה, והשנייה שמברכים על כוס יין לאחר המילה. חתימת הברכה השנייה 'כורת הברית', כמובא בשו"ע רסז, יב, ומבואר בפרישה כד.

ח – המקווה וההכנות לטבילה

הטבילה שבה נחתם הגיור לגברים ולנשים, מתקיימת על ידי טבילת כל הגוף כאחד בתוך מקווה מים טהורים (פנה"ל טהרת המשפחה י, א-ב; ט). כלומר מי גשמים שנקוו בקרקע או מי מעיינות או ים, שכל זמן שהמים נקווים בקרקע כדרך טבעם – הם טהורים, והטובל בהם נטהר. בזמן שבית המקדש היה קיים, לטבילה היה מקום חשוב בסדר החיים של כל ישראל, כי על ידה היו נטהרים מטומאה לקראת הכניסה למקדש ולקראת אכילת טהרות. לאחר שבית המקדש חרב, בטלו רוב הטבילות, אולם מעין קדושת בית המקדש נותרה בברית האהבה המקודשת שבין אשה לבעלה, ולכן מצוות הטבילה שנותרה לנו היא בטבילתה של אשה לבעלה לאחר וסתה לקראת החיבור המחודש עם בעלה. גם בטבילת הגרים ובהצטרפותם לקדושת ישראל ישנה מעין אותה קדושה של בית המקדש.

כאמור, הטבילה נעשית על ידי טבילת כל הגוף כאחד בתוך מי המקווה. טבל והותיר אפילו אצבע אחת או שערה אחת מחוץ למים – הטבילה פסולה. גם לא יועיל לטבול שוב את אותה אצבע או שערה, אלא יש לחזור ולטבול במים את כל הגוף עם כל השיער כאחד. לשם כך נהגו שבטבילת אשה, אשה נוספת עומדת ורואה שכל שערותיה נכנסות למים (להלן ט).

המים רומזים לחסד העליון, שעל ידם ה' משפיע חיים לכל בריותיו, וכשהם נקווים יחד במקווה – הם מבטאים את רעיון האחדות שמתגלה בכנסת ישראל. נמצא שהגר הטובל במים מבליע את עצמו בחסד העליון, ונכלל בקדושת כנסת ישראל, ומתוך כך כשהוא עולה מהמים הוא כמו נולד מחדש.

בנוסף לכך שכל הגוף צריך להיות במים כאחד, צריך שלא תהיה על הגוף או השיער שום חציצה שתמנע מהמים לבוא במגע עם הגוף או השיער, כדוגמת דבק, צבע, או לפלוף שבעין. זה הכלל: כל החוצץ בטבילת אשה נידה לבעלה – חוצץ בטבילת גרים (יבמות מז, ב; שו"ע רסח, ב). לפיכך, לפני הטבילה יש לרחוץ היטב את כל הגוף ולחפוף את השיער, כדי לנקותם מכל חציצה. על מנת להבטיח שהרחצה תסיר כל חציצה, יש לקיימה במתינות ובלא לחץ. אשה שיש לה שיער ארוך צריכה לסורקו היטב כדי להתיר את כל הקשרים שבו. בכלל ההכנות לטבילה, יש לנקות את השיניים משיירי מאכל, שכן אף שמי המקווה אינם צריכים להיכנס לפה, מאכל שתקוע בין השיניים חוצץ בטבילה. כמו כן, נוהגים לגזוז את הציפורנים לקראת הטבילה, כדי להבטיח שלא יישאר תחתיהן שמץ לכלוך. נשים נוהגות להסיר לפני הטבילה טבעות ועגילים, כי בתנאים מסוימים הם חוצצים.[6]


[6]. טבילת הגיור לאשה אינה קשורה לטומאת נידה, ולכן אם יש צורך לזרז את הגיור, אשה יכולה לטבול לגיורה בעת וסתה. ומשום ניקיון המקווה עליה לנקות תחילה את הנרתיק. אולם מצד כשרות הטבילה, גם אם יישאר דם בנרתיק – אינו חוצץ, כי הוא לח (ראו בית אברהם עמ' 59; מכתב שלמה ז, כב). גיורת נשואה אינה צריכה להיטהר מהדם שראתה לפני גיורה, כי אינו טמא מהתורה, ולכן אינה צריכה לספור שבעה נקיים לפני הטבילה. ואף שגזרו חכמים טומאה על גויים שייחשבו כזבים (שבת פג, א; רמב"ם איסו"ב ד, ד), וגזרו שהבא על הנוכרית נחשב כעובר על נשג"ז – נידה, שפחה, גויה, זונה (ע"ז לו, ב; שו"ע אה"ע טז, א), אין הגיורת צריכה להיטהר מכך, משום ש'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי', ובגיורה פקעה ממנה הטומאה שגזרו חכמים. כ"כ מהרש"ם ג, רד; התעוררות תשובה ד, צה; אג"מ אה"ע ב, ה, ועוד רבים. ואף שכמה פוסקים כתבו שצריכה לספור שבעה נקיים (תפארת נפתלי נז, ועוד), כיוון שהדין מדרבנן, ורבים מקילים, הלכה כמותם. ואם עשתה בדיקה לוודא שאינה בהיריון, ובכך נפטרה מהצורך לפרוש מבעלה שלושה חודשים (ראו להלן הלכה יא), היא מותרת לבעלה מיד. (אף שכלה רגילה חוששת לדם חימוד, כמבואר בפנה"ל טהרת המשפחה ח, ד, הגיורת אינה צריכה לחשוש לדם חימוד, הואיל והיא רגילה בבעלה, וכ"כ דגול מרבבה לשו"ע רסט, ט; פת"ש ט, ועוד).

ט – סדר הטבילה בפני בית הדין

בטבילה נשלם תהליך הגיור ונחתם, ומעת שהגר טבל במים – הרי הוא יהודי לעולם. כיוון שהגיור תלוי בבית דין, צריך שהטבילה תתקיים בפני בית דין של שלושה גברים (לעיל ד, א). לפני הטבילה חוזרים ומוודאים שהגר רוצה להתגייר (לעיל ה).

מיד לאחר הטבילה הגר מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה". ואף שבדרך כלל מברכים לפני קיום המצווה, כיוון שלפני הטבילה הגר עדיין אינו יהודי, הברכה נדחית לאחר הטבילה (שו"ע רסח, ב). לכבוד הברכה גר זכר מכסה את ראשו ומניח את זרועו תחת ליבו, כדי לחצוץ בכך בין הלב לערווה (לנשים כל זה הידור בלבד, עי' פנה"ל טהרת המשפחה ה, ו, 3).

גם טבילת גיורת צריכה להיות בפני שלושה דיינים. כדי לשמור על הצניעות, הגיורת לובשת בגד רחב שהמים נכנסים תחתיו, כך שאינו חוצץ בין גופה למי המקווה. בנוסף, אשה מלווה את הגיורת במקווה, ורק לאחר שהגיורת בתוך המים, היא קוראת לשלושת הדיינים שיעמדו מרחוק, באופן שיראו רק את ראשה של המתגיירת, ומשם אחד הדיינים שואל אותה על רצונה להצטרף לעם ישראל ולברית עם ה', ועל רצונה לקבל את המצוות. ונראה שאם אפשר, עדיף שהאשה שמלווה את הגיורת תשאל אותה על כך והדיינים ישמעו. לאחר מכן המתגיירת טובלת, הדיינים רואים את ראשה נכנס מתחת למים, והאשה שעימה מוודאת שכל שערותיה בתוך המים והטבילה כשרה. בכך נשלם הגיור והדיינים יוצאים. הברכה על הטבילה אינה צריכה להתקיים בנוכחות הדיינים (ראו להלן הלכה יג, אם אפשר בשעת הדחק לטבול שלא בפני הדיינים).

גיורת שהיתה בהיריון בעת הגיור, טבילתה מועילה גם לילד שיוולד לה, ולכן אין צורך להטבילו לגירות אחר שייוולד (שו"ע רסח, ו). וכיוון שהוא יהודי מלידה, מלים אותו ביום השמיני גם אם חל בשבת[7]


[7]. ביבמות עח, א-ב, מבואר שגיורת שטבלה כשהיא מעוברת, עוברה אינו צריך טבילה כשיוולד, שהוא נולד כיהודי. ומבארת הגמרא שזה משום שטבילת האם מועילה לעוּבר, ואין גופה חוצץ בעדו מפני ש"היינו רביתיה", כלומר כך טבע גידולו. ע"כ. מכך יוצא, שגם לדעת הסוברים ש"עובר לאו ירך אמו", טבילת אימו מועילה לו. אמנם מקובל להלכה ש"עובר ירך אמו", וממילא הוא טפל לה, וכל שעלתה לה הטבילה עלתה גם לו.

וכן מוסכם להלכה, שמעוברת שטבלה לגיורה – בנה אינו צריך טבילה (שו"ע רסח, ו), ומשמע שגם אם בית הדין לא ידע על הריונה, טבילתה מועילה לעוברה. אולם הדגול מרבבה (על השו"ע שם) העלה ספק שמא טבילתה לא תועיל לעובר אם בית הדין לא ידע שהיא מעוברת. וביארו שטעמו לפי הדעה ש"עובר לאו ירך אמו", ואזי הטבילה היא גם עבורו במיוחד, ולכן בית הדין צריך לדעת על כך. יש שחששו לדברי הדגמ"ר (משפט ערוך חו"מ לג, יא, ו), ולכן כתבו שטוב להודיע לבית הדין שהיא בהיריון (אג"מ יו"ד א, קנח). מנגד, רבים סוברים שאין לחוש לדבריו, שכן החשש שלו הוא שמא הלכה כדעת הסוברים "עובר לאו ירך אמו", אולם להלכה "עובר ירך אמו", ולכן טבילתה עלתה גם לעוברה. וכך דעת ערוה"ש רסח, כב; אות ברית רסח, ח; יבי"א ח"ט יו"ד יז. וכן משמע מסתימת הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שעל המתגיירת לומר לבית הדין שהיא בהיריון.

יש שכתבו שעובר שהיה בבטן אימו כשהתגיירה – מילתו אינה דוחה שבת (בנין ציון כב; יעב"ץ בירת מגדל עז נחל ז). אמנם לדעת רוב הפוסקים מילתו ביום השמיני אפילו בשבת, והוכיחו זאת ממה שכתב בשו"ע או"ח שלא, ה, שנוכרית שילדה ואח"כ התגיירה, מילת בנה אינה דוחה שבת, ומשמע שאם התגיירה כשהיתה מעוברת – המילה דוחה שבת. כ"כ הרב גבריאל אדלר (מובא בבנין ציון כב); מהר"ם פארדו (מקבציאל יג); מהר"ם שיק (יו"ד רמז); הרב דוד פרידמן (פסקי דוד הל' אישות דף ז); קרית חנה דוד (ח"ב יו"ד טז); כורת הברית (רסו, נחל כרית לח), ועוד. ואם הוא בכור, כיוון שהתגיירה לפני שילדה אותו – חייב בפדיון (שו"ע שה, כ). גם כשאביו כהן או לוי, הוא חייב בפדיון, שהואיל והורתו היתה בעודה נוכרייה, אין הבכור מיוחס לאביו היהודי (קרית חנה דוד שם; אג"מ יו"ד א, קצד).

י – קבלת הגר אחר הטבילה ועריכת מסיבה

לאחר הטבילה הדיינים והמלווים מקבלים את הגר או הגיורת בדברי כבוד ואהבה. וכפי שאמרו חכמים: "טבל ועלה – אומרים לו דברים טובים, דברים של ניחומים: במי נדבקת? אשריך! במי שאמר והיה העולם ברוך הוא, שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל, ולא נקראו בנים למקום אלא ישראל, ואין חביבים לפני המקום אלא ישראל!". והדיינים, שבתחילה הקשו עליו בשאלות ונראו כדוחים אותו, אומרים לו: "כל אותם הדברים שאמרנו לך, לא אמרנו אלא להרבות שכרך" (מסכת גרים א, א).

מנהג יפה לברך את המתגיירים באמירת 'מי שבירך', כדוגמת הברכה שמברכים את העולים לתורה או בנוסח אישי. במיוחד טוב לומר 'מי שבירך' למתגיירת, שבתוך הברכה קוראים לה בשם היהודי שבחרה לה, ובכך נקבע שמה בברכה: "מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, הוא יברך את פלונית (שמה היהודי) בת שרה אמנו, יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. ימלא ה' כל משאלות ליבך לטובה. ויצילך מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידייך, ונאמר אמן" (לגר קוראים בשם היהודי לאחר ברית המילה, לעיל הלכה ז).

ראוי לגר לברך 'שהחיינו' על שזכה להצטרף לעם ישראל.[8]

ראוי לקיים לאחר הטבילה סעודת מצווה עם קרובים וחברים לכבוד השלמת הגיור. אם לא הספיקו לערוך מסיבה ביום הטבילה, ראוי לקיים מסיבה בימים שלאחריה, שכן ראוי לציין את הכניסה לברית עם ה' בחגיגיות ובשמחה.


[8]. אמנם בנהר מצרים כתב שראוי לברך על בגד חדש, ובלעדיו אין לברך. אולם רוב הפוסקים כתבו לברך 'שהחיינו', ומהם רדב"ז א, תלד, ברכ"י, פת"ש רסח, א, וכן הלכה.

יא – נישואין והמתנת שלושה חודשים

זוג נוכרים שהתגיירו, צריכים להתחתן כדת משה וישראל לאחר גיורם, ובלא זאת הם אינם נחשבים כנשואים. בחופה מברכים את כל ברכות האירוסין והנישואין, וכן מברכים שבע ברכות בסוף סעודת הנישואין שעושים ביום החתונה.[9]

תיקנו חכמים שלפני הנישואין עליהם לפרוש זה מזה שלושה חודשים, כדי שאם ייוולד להם ילד, ידעו להבחין אם עיבורו היה בקדושת ישראל לאחר הגיור, או שלא בקדושה לפני הגיור. לעיתים נדירות יש לידיעה זו גם חשיבות הלכתית, שכן אם ייוולד להם אחר כך עוד בן, והוא יתחתן וימות ללא ילדים, הדין הוא שאם עיבורו של הראשון היה בקדושה, עליו לייבם את אשת אחיו או לחלוץ לה, ואם היה שלא בקדושה, אשת אחיו פטורה מייבום או מחליצה, כי מבחינה הלכתית הוא אינו נחשב אחיו, וממילא גם אסור לו לייבמה (יבמות מב, א; שו"ע אה"ע יג, ה; יו"ד רסט, ט).

אם בעת הגיור היה ידוע שהגיורת מעוברת, אינם צריכים לפרוש, שכן ידוע שהעיבור לא היה בקדושה (מסורת הגיור טו, ט). מאותו הטעם, אם הגיעה הגיורת לשלב שבו כבר אינה יכולה ללדת, אינם צריכים לפרוש (דגול מרבבה אה"ע יג, ה; מסורת הגיור טו, יא).

אם לאחר הגיור ראתה הגיורת את וסתה, כיוון שניתן לדעת על פי זה בוודאות שלא התחילה היריון לפני הגיור, רשאית להינשא מיד לאחר מכן בלא להמתין שלושה חודשים (אג"מ אה"ע ב, ה). כיוצא בזה, ניתן לבצע כיום בדיקת היריון, וכל שעשתה בדיקה והתברר בוודאות אם התחילה או לא התחילה היריון לפני הגיור, רשאית להינשא מיד בלא להמתין שלושה חודשים, וכן נוהגים (ראו מסורת הגיור טו, יב).[10]


[9]. לשבט הלוי (ד, קעג) דינם כדין מחזיר גרושתו, ומברכים שבע ברכות רק בחופה. אולם מנגד יש שהעלה סברה שאולי כיוון שהתגיירו הם כנולדים מחדש ונישואיהם כנוכרים אינם נחשבים כנישואים, ומברכים שבעה ימים (שובע שמחות ה, ה, לרב דבליצקי). ונראה שכיוון שהם מתחדשים בגיורם, אין זה כמחזיר גרושתו, ומנגד כיוון שכבר היו נשואים, אין להם שבעה ימים, אלא יברכו שבע ברכות בביום הראשון, ויקיימו שמחה שלושה ימים. וכ"כ במכתב שלמה י, לב.

גר רווק דינו כישראל רווק, שגם אם נשא גרושה או אלמנה, יש להם שבעת ימי שמחה ובכל הסעודות מברכים שבע ברכות (שו"ע אה"ע סב, ו).

גיורת רווקה שהתחתנה עם אלמן או גרוש, אם אינה בתולה, מברכים שבע ברכות ביום הראשון, ושמחים שלושה ימים. ואם ידוע שהיא בתולה, מברכים שבעה ימים (חיד"א ב'חיים שאל' ב, לח). ואמנם יש סוברים שהואיל והיא גיורת וכתובתה מנה ככתובת אלמנה, מברכים שבע ברכות רק ביום הראשון, והשמחה שלושה ימים (הרב אהרן מנדל הכהן, 'כלילת חתנים' נישואי אלמנה יב, ז), ויש שכתבו לא לברך מספק (ושב ורפא ג, רכב). אולם רבים פסקו כחיד"א, ומהם: סידור בית עובד (דיני ברכת חתנים י) שמח נפש (גאגין, עמ' עא) שו"ת רבי שלום הכהן מקושטא (ח, ד); אוצר פסקי גרים (סי' לט).

[10]. אף שכיום אפשר לבצע בדיקת היריון, ואין צורך לקיים פרישה של שלושה חודשים, נסכם את פרטי הדין כפי שמבואר בפוסקים, בלא יכולת לבצע בדיקת היריון: פרישת ג' חודשים נדרשת בזוג שהיה נשוי בהיותם נוכרים, שבמסגרת זו האשה אינה נזהרת מהיריון. אבל פנויה שהתגיירה אינה צריכה להמתין שלושה חודשים עד שתתחתן, שכן הלכה כר' יוסי שפנויה שמזנה 'מתהפכת' כדי שלא תתעבר, ולכן אין חשש שהיתה מעוברת מלפני גיורה (תוס' יבמות לה, א, 'חוץ', לפי תירוץ ר"י, וכ"כ מגיד משנה בדעת רמב"ם גירושין יא, כא). אמנם רדב"ז א, קצו, חשש שפנויות נוכריות אינן שומרות על עצמן, אולם למעשה נראה משו"ע אה"ע יג, ה, שאין לחשוש בפנויה. וכ"כ בשמ"ש ומגן ח"ב אה"ע ח. ראו מסורת הגיור טו, ב-ד.

לדעת רוב הפוסקים כך הדין גם במקרה של יהודי ונוכרייה שהיו נשואים בנישואים אזרחיים והיא התגיירה, שעליהם לפרוש שלושה חודשים כדי להבחין אם העיבור היה בקדושה או לא. ויש סוברים שהואיל והאיש הוא יהודי, גם אם התעברה לפני הגיור, בעת הלידה העובר נחשב יהודי מכל צדדיו, שכן אביו יהודי, ומצד האם הולכים אחר זמן הלידה, ואז כבר היתה יהודייה. וגם לעניין ייבום הולכים אחר האב ולא האם, ולכן גם אם התעברה לפני הגיור, הבן הנולד נחשב 'אח' לעניין ייבום למי שייוולד אחריו (אדרת אליהו יו"ד פה).

יש אומרים שגם כשאינם נשואים בנישואים אזרחיים, אם הנוכרייה היתה בזוגיות עם היהודי, אין דינה כפנויה ועליהם לפרוש שלושה חודשים אחר גיורה, כי בפועל הם נהגו כנשואים (בית אב ח"ז אה"ע ב; ארץ הצבי עמ' תעו). ויש אומרים שדינה כפנויה ואינם צריכים לפרוש (יד יצחק ב, רנו; הגם שאול ב, י). ראו מסורת הגיור טו, ו-ז.

להלן בפרק ו נלמד שרבים מהפוסקים הורו להקל ולגייר בת זוג נוכרייה גם כאשר היה צפוי שלא ישמרו אורח חיים דתי. אולם עלתה השאלה, האם יורו להם לפרוש שלושה חודשים ורק לאחר מכן יחתנו אותם, למרות שצפוי שלא יפרשו הואיל ואינם דתיים. יש אומרים שהרבנים צריכים להורות להם לפרוש, כפי שמחייבת ההלכה, ורק לאחר שלושה חודשים ניתן לחתנם. כ"כ הרב נסים אוחנה בשו"ת נאה משיב אה"ע ד; והרב משה רוזין בנזר הקודש ח; וכ"כ בסתם הרב צירלסון בעצי הלבנון יו"ד סג, ועוד. ויש אומרים שיש לחתנם מיד, ולומר להם שלהלכה עליהם לפרוש שלושה חודשים, בלא לבדוק אם יעשו זאת או לא. כ"כ במשפטי עוזיאל (ח"א יו"ד יד, ב), ובמנחת הח"ג (א, יו"ד ה). ובשו"ת יד יצחק ב, רנו, כתב שהואיל ומסתבר שלא יפרשו, אם ידחו את הנישואין יש חשש שלא תטבול לנידתה ויעברו בוודאי על איסור נידה. לכן עדיף לסמוך על הסוברים שאינם צריכים לפרוש ולחתנם מיד.

יהודייה שנישאה בנישואים אזרחיים לנוכרי והתגייר, אינה צריכה פרישה שלושה חודשים, כי בכל אופן הילד יהודי. ואף שיש תועלת בהבחנה, משום שאם תיוולד בת מעיבור שלפני הגיור לכתחילה לא תינשא לכהן, כיוון שאיסור זה שנוי במחלוקת וגם למחמירים הוא רק לכתחילה (בית שמואל אה"ע ד, ב; מסורת הגיור טו, ח), אינה צריכה לפרוש שלושה חודשים (הרב נוסנבוים בזיו הלבנון נז; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא). ראו מסורת הגיור טו, ח.

יב – דין גר שהיה מהול לפני גיורו

גר שהסירו את ערלתו בעודו נוכרי שלא לשם יהדות, צריך להטיף ממנו דם ברית. היינו, כשם שעושים לתינוק מישראל שנולד בלא ערלה, שצריך להטיף ממנו דם ברית, כך המוהל עושה למתגייר שריטה קלה במקום שבו היתה הערלה מחוברת, כדי להוציא משם טיפת דם, ובכך הגר נכנס בברית. לדעת רבים צריך לברך על הטפת הדם, אולם כיוון שיש סוברים שאין חובה להטיף דם ברית ממי שאין לו ערלה – אין מברכים (שו"ע רסח, א).[11]

בן של אב יהודי ואם נוכרית, שעשו לו ברית מילה כדרך שנוהגים היהודים, ובהיותו מבוגר בא להתגייר – אינו צריך שיחזרו להטיף לו דם ברית. ואף שֶׁבְּעת הברית לא התכוונו להתחיל בכך את תהליך גיורו, כיוון שעשו את הברית לשם מצווה כדרך כל ישראל, נכנס בכך לבריתו של אברהם אבינו. אמנם יש סוברים שהואיל ולא עשו את הברית לשם גיור, צריך להטיף ממנו דם ברית לשם גיור. ואף שהעיקר כדעת רובם המכריע של הפוסקים שאינם מצריכים הטפת דם, אם הגר מעוניין – טוב להטיף ממנו דם ברית.[12]

גר שעשה ברית מילה אך חזר בו מכוונתו להתגייר, ולאחר שנים שב וביקש להשלים את גיורו – אינו צריך לחזור ולהטיף דם ברית, ואם יראה בית הדין שהוא ראוי לגיור, ישלים את גיורו בטבילה בלבד (מנחת חינוך מצווה ב, כג).

מי שאינו יכול למול כי נכרת האיבר שלו, גיורו כאשה על ידי טבילה בלבד, בלא ברית מילה. אבל מי שיש לו ערלה ומחמת סכנה אינו יכול למול, אי אפשר לגיירו.[13]

אף שלמדנו שהגיור נשלם רק על ידי מילה וטבילה, כבר לאחר המילה נחשב הגר כמי שהחל להיכנס לברית, שהרי הוא מל כיהודי.[14]


[11]. עפ"י גמרא בשבת קלה, א, כתב רי"ף שיש להטיף דם ברית מילד יהודי שנולד מהול, שמא יש לו ערלה כבושה, אבל אין מברכים על הטפת הדם והיא אינה דוחה שבת. וכן פסקו רמב"ם (מילה א, יא), ושו"ע (או"ח רלא, ה). לגבי גר, ברית המילה חשובה יותר, כי אינה רק לשם הסרת הערלה אלא היא חלק מתהליך הגיור, שאין הגיור נעשה בלא מילה (יבמות מו, ב). ולכן רבים סוברים שעל הטפת דם ברית לשם גיור צריך לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להטיף דם ברית מן הגרים" (רמב"ן, רשב"א, יש"ש, ב"ח ועוד). אולם לרמב"ם (מילה ג, ז), אין מברכים על הטפת דם לשם גיור, משום שלדעתו כשם שספק אם צריך להטיף דם ברית מתינוק יהודי שנולד מהול, כך ספק אם צריך להטיף דם ברית לשם גיור ממי שאין לו ערלה (ר"ן, כסף משנה). ויש אומרים, שאם נימול בעודו גוי, אינו צריך הטפת דם ברית (רבנו שמחה, מובא בהגה"מ מילה א, ג. וכ"כ ראבי"ה שבת רפה, ואולי היקל גם כשנולד כך). למעשה כתב בשו"ע יו"'ד רסח, א, שאין לברך על הטפת הדם. וכ"כ לבוש, ערוה"ש רסח, ג, ועוד. וכן נוהגים.

הטפת דם ברית נעשית בריחוק כס"מ מהעטרה שבראש האיבר, ששם הוא מקום חיבור עור הערלה לאיבר, ושם המקום העיקרי שממנו יוצא דם בעת הברית. כ"כ הרב אליהו פוסק (כורת הברית רסג, יג); אבני נזר (יו"ד שלד כה; כז); אור לציון (ח"א יו"ד יא); נשמת אברהם (מהדורה בתרא ב, רסג, י), ועוד.

[דעה ייחודית לר"ח בשבת קלה, א: "גר שנתגייר כשהוא מהול – אין לו תקנה", וכתבו בשמו הטור בשם רמב"ן, רשב"א: "שאין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסין בקהל, דהא אגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו, אבל לא הוא". ומה שהועיל לו גיורו, ביארו ב"ח ג, ופרישה ב, שאם הוליד בת מגיורת או מיהודייה – כשרה להינשא לכהן. עוד ביאר הפרישה שאם נשא בת כהן, לא פסל אותה מלהיחשב בת כהן, ולכן בנה הבכור פטור מפדיון בכורות. והביא ביאור זה בט"ז א].

[12]. ילד שאמו נוכרית ואביו או סבו יהודי, וערכו לו ברית כדרך ישראל, לדעת רוב הפוסקים, כשיבוא להתגייר, אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא חילקו בין אם ידע המוהל שהוא נוכרי או לא. כ"כ הר צבי (יו"ד ריט); הרב נפתלי אדלר והרב שמואל סלנט בתשובה לרב הירשוביץ (שו"ת בית אברהם עמ' 49); הרב משה אריה במברגר ('וילקט יוסף' י, פח); מלמד להועיל (ב, פב); יענה ברוך (נב); משפטי עוזיאל (ז, יט); מים חיים (מים קדושים ג, סח); מקוה המים (ח"ד יו"ד כז); ציץ אליעזר (יח, סה, ד); דובב מישרים (ג, נט); חבלים בנעימים (ד, ל); נזר הקודש (יו"ד כב); הרב יצחק ידידיה פרנקל (מובא ביחל ישראל ב, מג); יבי"א (ח"י יו"ד כז); רי"ד סולובייצ'יק (קובץ בית יצחק ל, עמ' 325); נחלת צבי (ח"א עמ' ל); משפטי שמואל א' לרש"ב ורנר. אמנם היו שהצריכו הטפת דם ברית, הואיל ולא התכוונו במילתו לשם גיור. כ"כ הרב שלמה שמשון קרליץ (זכרון שלמה עמ' שטז-שיח), במענה לרש"ב ורנר; הרב יעקב אביגדור (הדרום נח-נט); הדר הכרמל (יו"ד סב); דבר יהושע (ו, ז); ריש"א (קובץ תשובות א, קו); מנחת יצחק (א, לו). ובאג"מ יו"ד א, קנח, היקל, אך ביו"ד ג, קה, החמיר. ואף שהעיקר כרובם המכריע של הפוסקים שהקילו, אם הגר מעוניין – טוב להטיף ממנו דם ברית כדי לצאת ידי כולם. ראו להלן ז, ו-ז, שנחלקו האחרונים אם נכון למול ילד שאמו נוכרייה ואביו יהודי. למעשה נראה, שאם יגדל בזהות יהודית, נכון למולו כחלק מתחילת הגיור, ואזי המוהל יסכם עם הורי התינוק שמגמת הברית להתחיל את הגיור, ובכך לכל הדעות לא יצטרך הטפת דם כשיבוא להתגייר בעתיד.

[13]. נחלקו תנאים ביבמות מו, א, בדין גר שטבל ולא מל. לר' אליעזר ור' יהושע הוא גר, וכפי שמצאנו שגיור הנשים במעמד הר סיני היה תקף בלא מילה, ולחכמים, מי שיש לו ערלה, אינו גר עד שימול ויטבול, וכך הלכה. אולם כתבו תוספות (מו, ב, 'דרבי'), שאם נכרת המקום שעליו הערלה, מודים חכמים שהואיל ואי אפשר למולו, הוא פטור ממילה ומתגייר בטבילה בלבד. וכ"כ רבים, ומהם: אור זרוע, רא"ש (ד, לג), טור ושו"ע רסח, א; יש"ש ד, מה; וב"ח רסח, ג.

אם המתגייר סובל ממחלה שבעטיה הוא עלול להסתכן אם ימול, כגון שדמו אינו נקרש כראוי, הורו הפוסקים האחרונים שאי אפשר לגיירו, שכן ברית המילה מעכבת את הגיור, וכיוון שיש לו ערלה אינו נחשב כאשה שיכולה להתגייר בטבילה בלבד. כ"כ מלמד להועיל ב, פו; אחיעזר ד, מה; דעת כהן קנ; הר צבי יו"ד רכ; שרידי אש ב, סז; תבואות שמ"ש יו"ד פו; ציץ אליעזר יד, צב, ג, ועוד רבים. אמנם כיום נמצא פתרון רפואי לקיום ברית למי שסובל מאי-קרישת דם, בכריתת הערלה על ידי צבת מיוחדת שיחד עם הסרת הערלה סוגרת לחלוטין את קצות כלי הדם שנחתכו, ובכך נמנעת הסכנה.

[14]. מל ולא טבל: יבמות מו, א, לדעת ר' אליעזר גר שמל ולא טבל כבר נחשב גר, ולדעת חכמים: "טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול", וכ"כ רמב"ם (איסו"ב יג, ו), ושו"ע (רסח, א). וביבמות עא, א, למדו מהפסוק שאינו אוכל מקורבן פסח, וביארו רבים, שהיה צריך ללמד זאת הואיל וכבר התחיל להיכנס קצת בדת היהודית, שאינו צריך אלא טבילה (רשב"א, ריטב"א ומאירי). כתב החת"ס (או"ח קטז), שהוא נחשב 'בעל ברית'. מכוח זה כתבו האחרונים שאף שאסור לנוכרי לשמור שבת, גר שמל רשאי, ואולי אף חייב, לשמור שבת. וכשם שישראל שמרו את השבת במרה קודם שנשלם גיורם (בנין ציון צא; דברי יוסף ב, כד; ארץ צבי (פרומר) א, מא; תורת רבינו שמואל סלאנט א, לא; אבני נזר יו"ד שנא, ד, ועוד. ודחו את דברי הרב מגאלין שרצה להחמיר בזה). ונראה שכל הדיון כאן הוא על שמירת שבת כדי לקיים את המצווה, אבל אם המגמה היא להרגילו וללמדו, כדי שלאחר הגיור ידע לשמור שבת, אזי כבר בתחילת תהליך גיורו מותר ורצוי ללמדו לשמור שבת, וכפי שכתבתי בהערה 1.

יש סוברים שגר שמל ולא טבל אינו יכול לבטל עבודה זרה כדין יהודי (דובב מישרים א, קלו), ויש אומרים שעדיין יכול (קול מבשר א, כג). גם לדעת הסוברים שגר תושב שנגע ביין של ישראל אסרו בשתייה, אם כבר מל אינו אוסרו. וכ"כ רדב"ז (ג, תעט). ואף שהשו"ע (קכד, ב) על פי הר"ן אסר, כתב הש"ך ד, בשם אפי רברבי להקל כדעת תוס', רא"ש ורמ"א. וכיוון שהדין דרבנן, הלכה כמותם.

כתב הרב מאיר אריק (אמרי יושר ב, קל) שמחללים שבת על גר שמל ולא טבל, כדין יהודי, כי מעמדו גבוה ממעמדו של גר תושב (ולמחזה אברהם ח"א או"ח נד, מחללים רק בדיני דרבנן. מנגד, יש מורים עפ"י רמב"ן שמחללים שבת גם עבור גר תושב. בכל אופן, הכל מסכימים שכאשר נוכרי בסכנה ואין שם נוכרי שיציל אותו – צריך יהודי להצילו, כדי שנוכרים לא יתרשלו מלהציל יהודים, כמבואר בפנה"ל שבת כז, ג). הרב מרדכי אליהו הורה לקבור בקבר צבאי עם יהודים חייל שהביע רצונו בגיור ונהרג (ראו מכתב שלמה ג, ו).

טבל ולא מל: יש אחרונים שכתבו שמעמדו של מי שטבל ולא מל גבוה ממי שמל ולא טבל. כ"כ בחלקת יואב תניינא ח, שאם טבל וקיבל עליו את המצוות, בית דין כופים אותו למול. כיוצא בזה כתב באבני נזר יו"ד שדמ, שגר שטבל ולא מל אינו נחשב נוכרי גמור. (ועי' משנת אברהם על ספר חסידים עמ' שנד, שהקשה על זה מדברי הראשונים, המובאים לעיל הערה 3, שסוברים שטבילה לפני מילה אינה נחשבת).

יג – טבילת גיורת שלא בפני בית דין

כפי שלמדנו (לעיל ד, א), הטבילה לגיור צריכה להתקיים בפני בית דין של שלושה, וכאשר הטבילה התקיימה שלא בנוכחות בית דין, נחלקו הראשונים האם היא מועילה. הלכה זו נגעה למעשה במקומות שבהם הגיורות לא יכלו לטבול בפני בית דין של שלושה, ואזי התעוררה השאלה האם בדיעבד אפשר לקיים גיור בלא שבית הדין יהיה נוכח בטבילה. בשנת תרנ"ג (1893) התעורר צורך לגייר נשים נוכריות במלבורן שבאוסטרליה, אלא שלא היה שם מקווה לנשים. רוב היהודיות שם לא טבלו לנידתן טבילה כשרה אלא רחצו באמבטיה, ורק מעט צדיקות הקפידו לטבול בחוף הים המיועד לרחיצת נשים. וכיוון שלפי מנהגי הצניעות המקובלים לא יכלו הרבנים להגיע לחוף הים כדי לראות את טבילת הגיורות, שלח הרב אברהם הירשוביץ שאלה לרבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט, כיצד לנהוג. הרב סלנט השיב שבלית ברירה יש להורות ששלושה תלמידי חכמים ילכו עם הגיורת עד למקום שניתן ללוותה, ונשים כשרות ילוו אותה לחוף הים, ותטבול בפניהן כהלכה לגיורה (שו"ת בית אברהם עמ' 47, וכן השיב לו שם הרב ריינוביץ').

כיוצא בזה התעוררה שאלה בקהילה היהודית הגדולה בסלוניקי שביוון, שבה לא היה מקווה מיוחד לנשים, אלא הנשים נהגו לטבול לנידתן בבריכה כשרה למקווה שהיתה בבית מרחץ המשותף לנוכריות וליהודיות. השאלה כיצד יטבלו שם הגיורות, כאשר הרבנים אינם יכולים להיכנס למרחץ הנשים. הורה הראשל"צ הרב עוזיאל, שבאותם ימים שימש כרבה של סלוניקי, לסמוך על הראשונים הרבים שסוברים שהטבילה כשרה בדיעבד גם בלא נוכחות בית דין. והוסיף שטוב שהנשים ההולכות איתה יהיו שליחות בית דין (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יג).

אולם כשאין הכרח כזה, מקפידים שהטבילה תהיה בנוכחות בית דין של שלושה גברים. וכדי לשמור על הצניעות, הגיורת לובשת בגד רחב, והדיינים עומדים מרחוק ורואים רק את ראשה בעת הטבילה, כמבואר לעיל בהלכה ט.[15]


[15]. כפי שלמדנו (לעיל ד, א), הטבילה צריכה להיות בפני בית דין, אולם בטבילת גיורת עלולה להיות בעיה של צניעות. אמרו חכמים במסכת גרים א, ד: "האיש מטביל את האיש, והאשה מטבלת את האשה אבל לא את האיש". וכן אמרו בברייתא ביבמות מז, ב: "נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושלושה תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות". משמע שבטבילת גיורת בית הדין אינו רואה את הטבילה עצמה, וכך ביאר אור זרוע (א, תקצח): "אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאינם רואים אותה וסומכים בטבילתה על ראיית נשים". וכ"כ מהרא"ל צינץ (משיבת נפש ב, נ). וייתכן שכך סוברים כל – או לפחות מקצת – הראשונים שהביאו את הברייתא כלשונה מבלי לבארה, ומהם: רי"ף (יבמות טז, א); פסקי רי"ד (יבמות מז, ב); ראב"ן (יבמות שם); אגודה, ועוד.

מנגד, כתב רמב"ם (איסו"ב יד, ו) שהאשה "טובלת בפניהן", כלומר בפני בית הדין, "והם מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים". וכ"כ אשכול (א, לח), סמ"ג (לאוין קטז), אורחות חיים (ביאות אסורות ט), והגהות מרדכי (יבמות מז, א). וכ"כ שו"ע רסח, ב. ומה שאמרו במסכת גרים שהאשה מטבלת את האשה, הכוונה שהיא מסייעת לה לשבת במים עד צווארה (נחלת צבי א, עמ' מח; יבי"א ח"א יו"ד יט).

כפי שהובא למעלה, במצבי דחק הורו הרב סלנט, הרב ריינוביץ' והרב עוזיאל, להקל ולסמוך על הראשונים שבדיעבד הטבילה כשרה גם שלא בפני בית דין (תוס', רא"ש, מרדכי, מהר"ם מרוטנבורג ועוד, לעיל ד, 2), או שצריך בית דין, אלא שהדיינים אינם צריכים לראות את הטבילה, אלא די שידעו שהיתה הטבילה (תוס' בפירוש השני). והרב יוסף טאראן (זכרון יוסף הל' גרים עמ' יב) כתב שכך יש לנהוג גם במצבים פחות דחוקים, והעיד שכך המנהג. והרב הרצוג הורה לסמוך על הרב סלנט במקרה שאשה מתביישת לטבול בפני גברים (ראו מסורת הגיור כח, ו). ולדעת הרב ולדנברג (כנס הדיינים תשי"ד), כך יש להורות משום שטבילה בפני גברים נתפסת כפגיעה בצניעות, והעיד שגם הרב עוזיאל הסכים שכך ראוי להנהיג בארץ. אולם ההוראה המקובלת, שגם טבילת גיורת צריכה להיות בפני בית דין, ואין ללמוד מהוראה של שעת הדחק לטבילה שלא בשעת הדחק (הרב אונטרמן, כנס הדיינים תשי"ד; יבי"א א, יו"ד יט; אג"מ יו"ד ב, קכז; מנחת יצחק ד, לד; שיח נחום עא; הרב דיכובסקי, תחומין לה עמ' 199). הנוהג המקובל הוא כמובא למעלה, שהגיורת טובלת עם חלוק רחב כדי לשמור על הצניעות, וכעין זה מובא בנהר מצרים הל' גרים כד. ואין בכך חציצה, כמבואר בפנה"ל טהרת המשפחה ה, ב. כתב בשו"ת יהודה יעלה א, יו"ד רג, שאין צורך שהדיינים יבחינו בפרטי הטבילה, אלא די שיראו אותה באופן כללי, ויסמכו על הבלנית שהטבילה נעשתה כשורה, וכעין זה כתב באג"מ יו"ד ג, קיב.

יד – קורבן הגר

כפי שלמדנו (לעיל א), הגיור נעשה כדרך כניסת ישראל לברית עם ה', שכללה גם הקרבת קורבנות. תחילה הקריבו ישראל את קורבן הפסח בליל מכת בכורות, ובטאו בכך את אמונתם בה' ואת כפירתם באלילי מצרים (מכילתא דרבי ישמעאל). לאחר מכן בהר סיני הקריבו קורבנות עולה ושלמים, וסדר הסכמתם לקבל את התורה לוּוה בהזאת דם הקורבנות על ישראל, כדי לבטא בכך את קרבתם המוחלטת לה'. שנאמר (שמות כד, ג-ח): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הבכורים ששמשו אז ככהנים), וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

כנגד זה, כאשר בית המקדש היה קיים, על מנת להשלים את גיורו, הגר הקריב לעולה שני תורים או שני בני יונה, או בהמה (כריתות ח, ב).

כאשר אין אפשרות להביא קורבנות, הגר מתגייר בלא הקרבת קורבן, שכן כלל הוא, שבכל הדורות אפשר להתגייר, שנאמר (במדבר טו, יד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". מפני שלא ייתכן שעניין גדול כגיור יתבטל באחד הדורות, אלא חובה היא, שכל אימת שיהיה אדם שירצה להתגייר, אפשר יהיה לקבלו. לפיכך, בדור שבו אין אפשרות להקריב קורבנות, הגר מתגייר בלא קורבן, וכשייבנה בית המקדש יביא הגר את קורבנו (רמב"ם איסו"ב יג, ה).[16]
אפשר לומר, שכאשר בית המקדש קיים, צריך הגר לבטא את קרבתו לה' על ידי קורבן, שהזאת דם הקורבן על המזבח מבטאת את רצונו של הגר להתקרב אל ה' במסירות נפש. אולם כשבית המקדש חרב, השכינה אינה מתגלה בישראל במלא הדרה, וישראל נמצאים בסכנה מאויביהם, והקורבן שישראל צריכים להקריב תדיר הוא מסירות נפשם על אמונתם בה' ועל שמירת זהותם ושליחותם להביא ברכה ותיקון לעולם. וכאשר הגר רוצה להצטרף לעם ישראל בזמן שבית המקדש חרב, גם הוא מוכן להקריב את הקורבן הגדול הזה למען תיקון העולם.


[16]. כריתות ט, א: "רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (קורבן), אף הם (המתגיירים) לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים". וכ"כ רמב"ם (איסו"ב יג, א; ד-ה). שאלה הגמ' "אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים?! אמר רב אחא בר יעקב: וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". כלומר, בכל הדורות יהיו גרים, ומכאן שבדורות שבהם המקדש חרב, יקבלו גרים בלא קורבן.

בזמן המקדש הגיור לא הושלם עד הבאת הקורבן. באבני נזר יו"ד שדמ, ביאר שנחלקו הראשונים במשמעות השלמת הגיור: לרמב"ם, רמב"ן ונימוקי יוסף, גר שמל וטבל אבל עוד לא הביא קורבן לא היה רשאי לשאת בת ישראל, ואילו לתוס' ורשב"א, היה מותר לו לשאת בת ישראל, אלא שהוא כמחוסר כיפורים שאינו אוכל בקדשים ואינו נכנס לעזרה.

בתחילה, לאחר החורבן היה כל גר מפריש מעות, על מנת שיוכל להביא את הקורבן כשיבנה המקדש. ביארו בתוס' (כריתות ט, א, 'צריך') שדינו שונה מדין שאר חייבי קורבנות בזמן הזה שאינם מפרישים מעות לקורבנם, כי קורבן הגר נחוץ להשלמת גיורו. אמנם לאחר זמן ביטל רבן יוחנן בן זכאי את החובה לשמור מעות, שמא יבואו להשתמש בהן בטעות ויעברו באיסור מעילה בקודשים. ביארו כמה אחרונים, שבימינו גר משלים את גיורו בלא קורבן, ולכן גם כשיבנה המקדש גיורו יישאר במלואו גם לפני שיקריב קורבן (אבני נזר יו"ד שמג, ד; ליקוטי שיחות כו, משפטים שיחה ג, אות ה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן