חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יד – קורבן הגר

כפי שלמדנו (לעיל א), הגיור נעשה כדרך כניסת ישראל לברית עם ה', שכללה גם הקרבת קורבנות. תחילה הקריבו ישראל את קורבן הפסח בליל מכת בכורות, ובטאו בכך את אמונתם בה' ואת כפירתם באלילי מצרים (מכילתא דרבי ישמעאל). לאחר מכן בהר סיני הקריבו קורבנות עולה ושלמים, וסדר הסכמתם לקבל את התורה לוּוה בהזאת דם הקורבנות על ישראל, כדי לבטא בכך את קרבתם המוחלטת לה'. שנאמר (שמות כד, ג-ח): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הבכורים ששמשו אז ככהנים), וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

כנגד זה, כאשר בית המקדש היה קיים, על מנת להשלים את גיורו, הגר הקריב לעולה שני תורים או שני בני יונה, או בהמה (כריתות ח, ב).

כאשר אין אפשרות להביא קורבנות, הגר מתגייר בלא הקרבת קורבן, שכן כלל הוא, שבכל הדורות אפשר להתגייר, שנאמר (במדבר טו, יד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". מפני שלא ייתכן שעניין גדול כגיור יתבטל באחד הדורות, אלא חובה היא, שכל אימת שיהיה אדם שירצה להתגייר, אפשר יהיה לקבלו. לפיכך, בדור שבו אין אפשרות להקריב קורבנות, הגר מתגייר בלא קורבן, וכשייבנה בית המקדש יביא הגר את קורבנו (רמב"ם איסו"ב יג, ה).[16]
אפשר לומר, שכאשר בית המקדש קיים, צריך הגר לבטא את קרבתו לה' על ידי קורבן, שהזאת דם הקורבן על המזבח מבטאת את רצונו של הגר להתקרב אל ה' במסירות נפש. אולם כשבית המקדש חרב, השכינה אינה מתגלה בישראל במלא הדרה, וישראל נמצאים בסכנה מאויביהם, והקורבן שישראל צריכים להקריב תדיר הוא מסירות נפשם על אמונתם בה' ועל שמירת זהותם ושליחותם להביא ברכה ותיקון לעולם. וכאשר הגר רוצה להצטרף לעם ישראל בזמן שבית המקדש חרב, גם הוא מוכן להקריב את הקורבן הגדול הזה למען תיקון העולם.


[16]. כריתות ט, א: "רבי אומר: ככם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (קורבן), אף הם (המתגיירים) לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים". וכ"כ רמב"ם (איסו"ב יג, א; ד-ה). שאלה הגמ' "אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים?! אמר רב אחא בר יעקב: וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". כלומר, בכל הדורות יהיו גרים, ומכאן שבדורות שבהם המקדש חרב, יקבלו גרים בלא קורבן.

בזמן המקדש הגיור לא הושלם עד הבאת הקורבן. באבני נזר יו"ד שדמ, ביאר שנחלקו הראשונים במשמעות השלמת הגיור: לרמב"ם, רמב"ן ונימוקי יוסף, גר שמל וטבל אבל עוד לא הביא קורבן לא היה רשאי לשאת בת ישראל, ואילו לתוס' ורשב"א, היה מותר לו לשאת בת ישראל, אלא שהוא כמחוסר כיפורים שאינו אוכל בקדשים ואינו נכנס לעזרה.

בתחילה, לאחר החורבן היה כל גר מפריש מעות, על מנת שיוכל להביא את הקורבן כשיבנה המקדש. ביארו בתוס' (כריתות ט, א, 'צריך') שדינו שונה מדין שאר חייבי קורבנות בזמן הזה שאינם מפרישים מעות לקורבנם, כי קורבן הגר נחוץ להשלמת גיורו. אמנם לאחר זמן ביטל רבן יוחנן בן זכאי את החובה לשמור מעות, שמא יבואו להשתמש בהן בטעות ויעברו באיסור מעילה בקודשים. ביארו כמה אחרונים, שבימינו גר משלים את גיורו בלא קורבן, ולכן גם כשיבנה המקדש גיורו יישאר במלואו גם לפני שיקריב קורבן (אבני נזר יו"ד שמג, ד; ליקוטי שיחות כו, משפטים שיחה ג, אות ה).

תפריט