חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יג – טבילת גיורת שלא בפני בית דין

כפי שלמדנו (לעיל ד, א), הטבילה לגיור צריכה להתקיים בפני בית דין של שלושה, וכאשר הטבילה התקיימה שלא בנוכחות בית דין, נחלקו הראשונים האם היא מועילה. הלכה זו נגעה למעשה במקומות שבהם הגיורות לא יכלו לטבול בפני בית דין של שלושה, ואזי התעוררה השאלה האם בדיעבד אפשר לקיים גיור בלא שבית הדין יהיה נוכח בטבילה. בשנת תרנ"ג (1893) התעורר צורך לגייר נשים נוכריות במלבורן שבאוסטרליה, אלא שלא היה שם מקווה לנשים. רוב היהודיות שם לא טבלו לנידתן טבילה כשרה אלא רחצו באמבטיה, ורק מעט צדיקות הקפידו לטבול בחוף הים המיועד לרחיצת נשים. וכיוון שלפי מנהגי הצניעות המקובלים לא יכלו הרבנים להגיע לחוף הים כדי לראות את טבילת הגיורות, שלח הרב אברהם הירשוביץ שאלה לרבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט, כיצד לנהוג. הרב סלנט השיב שבלית ברירה יש להורות ששלושה תלמידי חכמים ילכו עם הגיורת עד למקום שניתן ללוותה, ונשים כשרות ילוו אותה לחוף הים, ותטבול בפניהן כהלכה לגיורה (שו"ת בית אברהם עמ' 47, וכן השיב לו שם הרב ריינוביץ').

כיוצא בזה התעוררה שאלה בקהילה היהודית הגדולה בסלוניקי שביוון, שבה לא היה מקווה מיוחד לנשים, אלא הנשים נהגו לטבול לנידתן בבריכה כשרה למקווה שהיתה בבית מרחץ המשותף לנוכריות וליהודיות. השאלה כיצד יטבלו שם הגיורות, כאשר הרבנים אינם יכולים להיכנס למרחץ הנשים. הורה הראשל"צ הרב עוזיאל, שבאותם ימים שימש כרבה של סלוניקי, לסמוך על הראשונים הרבים שסוברים שהטבילה כשרה בדיעבד גם בלא נוכחות בית דין. והוסיף שטוב שהנשים ההולכות איתה יהיו שליחות בית דין (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יג).

אולם כשאין הכרח כזה, מקפידים שהטבילה תהיה בנוכחות בית דין של שלושה גברים. וכדי לשמור על הצניעות, הגיורת לובשת בגד רחב, והדיינים עומדים מרחוק ורואים רק את ראשה בעת הטבילה, כמבואר לעיל בהלכה ט.[15]


[15]. כפי שלמדנו (לעיל ד, א), הטבילה צריכה להיות בפני בית דין, אולם בטבילת גיורת עלולה להיות בעיה של צניעות. אמרו חכמים במסכת גרים א, ד: "האיש מטביל את האיש, והאשה מטבלת את האשה אבל לא את האיש". וכן אמרו בברייתא ביבמות מז, ב: "נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושלושה תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות". משמע שבטבילת גיורת בית הדין אינו רואה את הטבילה עצמה, וכך ביאר אור זרוע (א, תקצח): "אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאינם רואים אותה וסומכים בטבילתה על ראיית נשים". וכ"כ מהרא"ל צינץ (משיבת נפש ב, נ). וייתכן שכך סוברים כל – או לפחות מקצת – הראשונים שהביאו את הברייתא כלשונה מבלי לבארה, ומהם: רי"ף (יבמות טז, א); פסקי רי"ד (יבמות מז, ב); ראב"ן (יבמות שם); אגודה, ועוד.

מנגד, כתב רמב"ם (איסו"ב יד, ו) שהאשה "טובלת בפניהן", כלומר בפני בית הדין, "והם מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים". וכ"כ אשכול (א, לח), סמ"ג (לאוין קטז), אורחות חיים (ביאות אסורות ט), והגהות מרדכי (יבמות מז, א). וכ"כ שו"ע רסח, ב. ומה שאמרו במסכת גרים שהאשה מטבלת את האשה, הכוונה שהיא מסייעת לה לשבת במים עד צווארה (נחלת צבי א, עמ' מח; יבי"א ח"א יו"ד יט).

כפי שהובא למעלה, במצבי דחק הורו הרב סלנט, הרב ריינוביץ' והרב עוזיאל, להקל ולסמוך על הראשונים שבדיעבד הטבילה כשרה גם שלא בפני בית דין (תוס', רא"ש, מרדכי, מהר"ם מרוטנבורג ועוד, לעיל ד, 2), או שצריך בית דין, אלא שהדיינים אינם צריכים לראות את הטבילה, אלא די שידעו שהיתה הטבילה (תוס' בפירוש השני). והרב יוסף טאראן (זכרון יוסף הל' גרים עמ' יב) כתב שכך יש לנהוג גם במצבים פחות דחוקים, והעיד שכך המנהג. והרב הרצוג הורה לסמוך על הרב סלנט במקרה שאשה מתביישת לטבול בפני גברים (ראו מסורת הגיור כח, ו). ולדעת הרב ולדנברג (כנס הדיינים תשי"ד), כך יש להורות משום שטבילה בפני גברים נתפסת כפגיעה בצניעות, והעיד שגם הרב עוזיאל הסכים שכך ראוי להנהיג בארץ. אולם ההוראה המקובלת, שגם טבילת גיורת צריכה להיות בפני בית דין, ואין ללמוד מהוראה של שעת הדחק לטבילה שלא בשעת הדחק (הרב אונטרמן, כנס הדיינים תשי"ד; יבי"א א, יו"ד יט; אג"מ יו"ד ב, קכז; מנחת יצחק ד, לד; שיח נחום עא; הרב דיכובסקי, תחומין לה עמ' 199). הנוהג המקובל הוא כמובא למעלה, שהגיורת טובלת עם חלוק רחב כדי לשמור על הצניעות, וכעין זה מובא בנהר מצרים הל' גרים כד. ואין בכך חציצה, כמבואר בפנה"ל טהרת המשפחה ה, ב. כתב בשו"ת יהודה יעלה א, יו"ד רג, שאין צורך שהדיינים יבחינו בפרטי הטבילה, אלא די שיראו אותה באופן כללי, ויסמכו על הבלנית שהטבילה נעשתה כשורה, וכעין זה כתב באג"מ יו"ד ג, קיב.

תפריט