י – מקוואות

א – הטהרה במים

מצווה מהתורה שכל ענייני הקדוּשה בעבודת בית המקדש, וכן המגע בבשר הקורבנות, בחלה ובפירות תרומות ומעשר שני ואכילתם – יתקיימו על ידי אנשים טהורים. כפי שלמדנו (לעיל א, ב), הטומאה קשורה למוות, לכן הטומאה החמורה ביותר היא טומאתו של המת שנקרא ‘אבי אבות הטומאה’. טומאה פחות חמורה, היא הטומאה הנגרמת מהפרשות שיכלו להביא חיים ואבדו, כטומאת הנידה ושכבת זרע, או הפרשות שמבטאות פגיעה במערכת שמביאה חיים, כטומאת זב וזבה. כפי חומרת הטומאה כך הוא סדר תהליך הטהרה: הנטמא ממת צריך להמתין שבעה ימים, ביום השלישי והשביעי צריך שיזו עליו ממי אפר פרה אדומה, וביום השביעי יטבול ובסיומו ייטהר. זב וזבה צריכים להמתין שבעה ימים נקיים ולטבול בלא צורך בהזאת מי אפר פרה אדומה. איש או אשה הנטמאים משכבת זרע, וכן הנוגעים בנבלת בהמה וחיה או שרץ, נטמאים עד סוף היום ונטהרים בטבילה. דיני הטהרות מרובים מאוד, וסדר שלם מתוך שישה סדרי משנה מוקדש להם, אולם כלל אחד חל על כל הטמאים, שאין טהרתם נשלמת בלא טבילה במים.

בטעם המצווה להיטהר במים אפשר לומר, שהמים קדמו להופעת החיים, שנאמר (בראשית א, א-ב): “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם“. וברא אלוהים ביום הראשון את האור, כדי לתת על ידו כיווּן לעולם, ועדיין היה העולם מלא ומוקף במים. ביום השני (שם ו-ז): “וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹוהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן”. ועדיין היתה הארץ כולה מוצפת מים. ביום השלישי: “וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹוהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, וַיַּרְא אֱלֹוהִים כִּי טוֹב” (שם ט-י). הרי שהמים הם היסוד שממנו התחילו החיים בעולם, והטמא שהתרחק משורש החיים חוזר וטובל כולו במים, ומתוך כך חוזר לשורש חיותו וכמו נברא מחדש ונטהר (עוד על כך לעיל א, יא-יב).

לאחר שנחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם – בטלה הטהרה מישראל, אולם טהרה חשובה ומקודשת עוד נותרה לנו, והיא טהרה מטומאת נידה, מפני שטומאת נידה אינה נוגעת רק לכניסה למקדש ולאכילת טהרות, אלא גם לקרבה שבין בני הזוג. אכן בזוגיות המקודשת שבין איש לאשתו נותרה תמצית הטהרה והקדושה בישראל, וכפי שאמר רבי עקיבא על איש ואשה שזכו לחיות בנאמנות, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), כי שורש האהבה, החיים והאחדות שבין איש לאשתו, בקודש הקודשים (לעיל א, ט-י; פנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ה-ז).

מפני המעלה הגדולה של קדושת ישראל, ומפני שהמקווה משמש בקביעות ציבור נשים גדול, מנהג ישראל להדר לכתחילה בהלכות המקווה, וכאשר אפשר, מחמירים לבנותו באופן שיהיה כשר גם לפי דעות יחידים שלא נפסקו להלכה (תשב”ץ א, יז; דעת כהן קטז). אמנם כאשר ההחמרה תגרום לכך שיתקשו להקים מקווה, אין להחמיר. קל וחומר שאין להחמיר בחומרות חדשות, שיש בהן משום הוצאת לעז על הטובלות בעבר (מהר”יק נו; דעת כהן קיז; קכה).

לגודל חשיבות המקווה, חובה על כל קהילה לבנות מקווה (רמ”א חו”מ קסג, ג). כמו כן, מצווה לבנות מקווה שיהיה נאה, נקי ונעים ביותר (חידושי רעק”א לט).

ב – מים טהורים בקרקע

טהרת אדם מטומאתו נעשית על ידי טבילת כל הגוף כאחד במים טהורים שמכונסים בקרקע, כלומר במי תהום שנבעו ממעיין או במי גשמים שנקוו בקרקע. שכל זמן שהם בקרקע כדרך טבעם הם טהורים ואינם יכולים לקבל טומאה, שנאמר (ויקרא יא, לו): “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”. אבל מים שנותקו מהקרקע על ידי אדם או כלים, יכולים לקבל טומאה, וממילא בעת שהטמא יגע בהם, המים ייטמאו וכבר לא יוכלו לטהרו (חת”ס יו”ד ריג).

כל מקום בקרקע שֶׁמַּיִם יכולים להתכנס בתוכו – כשר למקווה, ובכלל זה מעיין, ים ובור שנחצב בקרקע. גם בריכה שנבנתה על ידי לבנים ובטון בתוך מבנה או על גגו, ואפילו על גבי מאה קומות – כשרה למקווה. שהואיל והמבנה מחובר לקרקע כדרך בניין, גם הבריכה שנבנתה מעליו נחשבת מחוברת לקרקע. אבל מים שנאגרו בתוך כלי, אפילו היה הכלי ענק, כמו בריכת פלסטיק או ספינה, יכולים לקבל טומאה, הואיל ואינם מכונסים במקום שמחובר לקרקע, וממילא הם פסולים למקווה.

הרוצה לעשות מקווה בעזרת כלי גדול, כמיכל פלסטיק או מתכת, צריך תחילה לבטלו מלהיחשב כלי על ידי נקיבת חור בקרקעיתו בקוטר של כשמונה ס”מ. בנוסף, עליו לחבר את הכלי הנקוב לקרקע על ידי בטון וכדומה, או על ידי הכנסתו לחפירה עמוקה בקרקע. לאחר חיבור הכלי הנקוב לקרקע, הנקב נסתם בקרקע ואפשר להוסיף לאוטמו בכל חומר (רמב”ם, שו”ע רא, ז).

כאשר בונים מקווה, אפשר להיעזר בברזלים לחיזוק הבטון, למרות שבתנאים מסוימים הם יכולים לקבל טומאה, מפני שכל מה שמחובר לקרקע ואינו כלי, בטל לקרקע.[1]

בנוסף לכך שמֵי המקווה צריכים להיות מכונסים בקרקע, הם צריכים לעמוד בשלושה כללים (שיבוארו בהלכות ז-ח): א) שלא יהיו שאובים בכלים. ב) שלא תהיה הווייתם (יצירתם) על ידי אדם אלא בכוחות הטבע. ג) שלא יתקיימו על ידי דבר ש’מקבל טומאה’.


[1]. הנקב שמבטל את הכלי צריך להיות בתחתיתו. לגבי קוטרו נחלקו: א) לרא”ה וריטב”א, שיעור ‘כמוציא רימון’. ב) לרמ”א רא, ז, עפ”י הרא”ש, נקב ‘כשפופרת הנוד’, שהוא כנקב שאפשר לסובב בו בנחת שתי אצבעות – אצבע ואמה, ששיעורו כ-4 ס”מ ולכתחילה 5 ס”מ. ג) לגר”א רא, ל; גידולי טהרה נחל טז, שמלה כה, כשיעור ‘נקב המטהר את הכלי’, היינו שאם הכלי נטמא, שיעור הנקב שמבטלו מלהיות ראוי לשימוש – מטהרו. כלי מתכת ועץ, ב’כמוציא רימון’, שהוא כטפח (7.6 ס”מ), היינו שאפשר לסובב בו אגרוף רגיל (משנה כלים יז, א; דעת כהן קכו). כלי חרס ב’כמוציא זית’ (כלים ג, א; כ-2 ס”מ). ד) לשו”ע רא, ז, עפ”י רמב”ם, כשיעור הקטן שבין ‘כשפופרת הנוד’ (4-5 ס”מ) ונקב המטהר את הכלי (בכלי חרס 2 ס”מ).

לר”ש ורא”ש, כדי להכשיר את הכלי להיות מקווה די לעשות בו נקב ולהניחו על הקרקע (ועל ידי הנחתו על הקרקע הנקב ייסתם). ולרמב”ם (מקוואות ו, ד) לא מספיק להניח את הכלי על הקרקע אלא צריך גם לחברו לקרקע, וכ”כ בשו”ע רא, ז.

ב”ב סה, ב: “ת”ר: צינור שחקקוֹ ולבסוף קבעוֹ – פוסל את המקוה, קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ – אינו פוסל את המקוה”. לדעת רוב הפוסקים כך הדין גם לגבי טבילה בכלי, שאם לקחו חתיכת עץ וחיברו אותה לקרקע ואחר כך חקקו בה כלי – כשר לטבילה בלא צורך לנקבו (טור, רמ”א ז, ש”ך כא, פת”ש ז ועוד). ויש מחמירים שדווקא לעניין דיני דרבנן מקילים ב’קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ’, אבל לעניין דיני דאורייתא יש להחמיר להחשיבו ככלי ולכן אין לטבול בו בלא שעשו בו נקב (גר”א לד; שו”ת רעק”א לט). וכתבו האחרונים שנכון לכתחילה לחוש לדבריהם (ערוה”ש סה; דעת כהן קכז).

בנודע ביהודה (תניינא יו”ד קמב) חידש שנקב שהוכן בשולי כלי, כדי לסותמו על ידי קביעת ברז שדרכו אפשר יהיה להוציא מים מהכלי, אינו נחשב נקב שמבטלו מלהיות כלי. ובשו”ת בית אפרים (נג) חלק עליו, אולם להלכה חשש להקל בלא נקב נוסף מלבד הברז. וכן דעת האחרונים לחשוש לדעת הנו”ב, כמובא בערוה”ש עז, ועוד. והשוו הפוסקים נקב של ברז לנקב של חור הניקוז הקיים בתחתית כיור ואמבטיה, שאינו נחשב נקב שמבטל את הכלי, ועל כן אמבטיה נחשבת כלי ופסולה למקווה. אמנם בשעת הדחק, יש שהתירו להחשיב את חור הניקוז כנקב שמבטל את האמבטיה מהיות כלי (תבואות שמש יו”ד סג. ועי’ להלן הערה 13 שיש סוברים שכל כלי שאין תשמישו אלא במחובר לקרקע – אינו נחשב כלי).

ג – שיעור מי המקווה – ארבעים סאה

למדו חכמים מפסוקי התורה, שמי המקווה צריכים להיות כשיעור שאדם יכול לטבול בהם את כל גופו כאחד, ולא איבר אחר איבר. לשם כך צריך שיהיו בשיעור של אמה על אמה בגובה שלוש אמות, שכן קומת אדם רגיל בלא ראשו כשלוש אמות, וכשהוא טובל המים צפים ועולים והטובל מתכופף מעט, וכך ראשו נכנס לתוך המים. נפח שיעור זה הוא ארבעים סאה (חגיגה יא, א; תוס’ יומא לא, א ‘אמה’). גם אדם שגופו קטן וביכולתו לטבול את גופו בשיעור קטן מזה, אינו יכול להיטהר במקווה שאין בו ארבעים סאה, מפני שרק מקווה שראוי לטהר את כלל בני האדם – כשר. אפילו היה המקווה חסר כלשהו מארבעים סאה – פסול (כתובות קד, א). לפיכך, אם היה המקווה בדיוק בשיעור של ארבעים סאה וטבל בו אדם ונטהר, כיוון שעלה מהטבילה עם הטיפות שעליו, כבר אין במקווה שיעור ארבעים סאה והוא נפסל (שו”ע רא, סב).

בדורות האחרונים התעורר ספק בשיעורי חכמים, וממילא בשיעור ארבעים סאה. לדעה העיקרית שיעור המקווה כ-310 ליטר, ויש אומרים לפחות 455 ליטר (הגר”ח נאה), ויש אומרים כ-650 ליטר (חזו”א). אמנם בפועל, כדי לצאת מכל ספק, וכדי שיהיה נוח לטבול, נוהגים להכין לכתחילה מקוואות שמכילים לפחות אלף ליטר (קוב). גם כאשר נאלצים להכין מקווה בשיעור מצומצם, מתרחקים ככל האפשר מהשיעור הנמוך, כדי להתרחק מהספק.

אף ששיעור המקווה נקבע על פי שיעור אמה על אמה בגובה שלוש אמות, אין חובה שכך תהיה צורתו. זה הכלל, כל שיש בו ארבעים סאה מים, ובפועל הטובל יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – כשר. אמנם לכתחילה יש לבנות את המקווה בצורה הנוחה לטבילה (שו”ע רא, א; סא; רמ”א רא, סו).

רק מים כשרים למקווה, אבל שאר המשקים, כיין, שמן וחלב, פסולים למקווה. ואף אם היה המקווה חסר קורטוב מים, אין אפשרות להשלימו ביין, שמן או חלב (שו”ע רא, כד).[2]


[2]. מי המקווה צריכים להיות בשיעור שכל גופו של הטובל יכנס בהם כאחד, שנאמר (ויקרא טו, טז): “וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ”, למדו חכמים (חגיגה יא, א): “מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקוה ארבעים סאה”. וכן נאמר לגבי אדם שנטמא (ויקרא כב, ו-ז): “וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר…”. דרשו חכמים בספרא: “יכול יהיה מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר: ובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולן כאחת, אף במים כולן כאחת”. כלומר כמו שהשמש שוקעת ונעלמת כולה, אף טבילת הגוף צריכה להיות כולו כאחד. לדעת רוב ככל הראשונים והאחרונים יש לשיעור ארבעים סאה תוקף דאורייתא (עי’ ריב”ש רצד, ומידות ושיעורי תורה יז, כז, ובהערות). וללבוש רא, א, וב”ח קכ, ב, מדאורייתא צריך שכל הגוף יכנס במים כאחד, וחכמים קבעו את שיעור ארבעים סאה.

בט”ז ו, כתב ששיעור ארבעים סאה מספיק לאדם גדול ביותר. אולם הדעה הרווחת שהוא שיעור המספיק בנחת לאדם רגיל (מאירי נדה סז, ב; רשב”א, ריב”ש, תשב”ץ לד, טורי אבן, חלקת בנימין רא, ציונים מה, ועוד). ויש לומר שהוא שיעור המספיק לכלל האדם, לאנשים רגילים בנחת, ולגדולים מאוד בדוחק.

סאה – שישה קבים, קב – ארבעה לוגים, לוג – ארבע רביעיות (רביעית – ביצה ומחצה). לפי החישוב המקובל: רביעית – 75 מ”ל (פנה”ל ברכות י, 11), לוג – 300 מ”ל, קב – 1.200 ליטר, סאה – 7.200 ליטר, ארבעים סאה – 288 ליטר. חישובי נפח ואורך אלה הם לפי אמה רגילה, כלומר ‘אמה עצבה’ שהיא כ- 46 ס”מ. אולם בעניין מקווה, כמו שאר הדינים שמהתורה, צריך לחשב לפי ‘אמה שׂוחקת’ (עירובין ג, ב), היינו שמוסיפים לה עוד חצי אצבע (רשב”א), ושיעור חצי אצבע הוא כ-10 מילימטר. ממילא יוצא ששיעור המקווה לפי השיעור המקובל הוא כ-310 ליטר. ור’ חיים נאה, מתוך שהחמיר מאוד בחששות שונים ובחישוב אמה שוחקת, כתב שלא לפחות מ-455 ליטר, ולכתחילה 922 (שיעור מקוה אות עד). ולפי שיעור חזו”א, לפי חישוב אמה שוחקת הוא 648, ולכתחילה 750 (שיעורין של תורה עמ’ סד). בפועל, המנהג הרווח לעשות מקוואות של אלף ליטר. אמנם בדיעבד, אפשר לסמוך על השיעור המקובל, שבחישוב אמה שוחקת הוא כ- 310 ליטר. (במידות ושיעורי תורה ד, ח; יג, ד, הוכיח ששיעור רביעית על פי מדידת הרמב”ם הוא כ- 74-76 מ”ל. ולגבי הלכות ברכות נקטתי בשיעור הממוצע והנוח שרביעית כ-75 מ”ל, וביצה כ-50 מ”ל, שכן התורה לא חייבה את האדם לדקדק באכילתו ושתייתו בבדיקה מדעית. אמנם לגבי מקווה שהוא דין תורה חמור, וההבדל בין השיעורים השונים מגיע לכמה ליטרים, חישבנו כחישוב המחמיר לפיו רביעית – 76 מ”ל, ארבעים סאה – כ-292 ליטר, ועם תוספת אמה שׂוחקת – כ-310 ליטר).

לכתחילה בונים את המקווה כך שגובה המים יגיע לכ-125 או 120 ס”מ, שהוא הגובה הנוח לטבילה תוך כריעה קלה שמאפשרת למים להגיע לכל מקום בגוף באופן מיטבי (רמ”א רא, סו; לעיל ה, ה).

ד – בין מעיין למקווה

שני סוגים של כינוסי מים בקרקע ישנם: א) מעיין שמקורו במי תהום, היינו במים הנובעים מהקרקע. ב) בור שבו נקווים מי הגשמים, הנקרא ‘מקווה’. שנאמר (ויקרא יא, לו): “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”. מי מעיין כשרים לטבילה גם בעת שהם זורמים, אולם מי מקווה כשרים רק ב’אשבורן’, היינו בעת שהם עומדים במקומם, משום שהמים כשרים כדרך שהם מתקיימים במצבם הטבעי. מי גשמים יורדים מהשמיים, וכל עוד הם זורמים מצבם ארעי ולא קבוע, ורק כאשר ייקוו למקום אחד, הם מתקיימים ואפשר להשתמש בהם. לעומת זאת, המעיין תמיד נובע וזורם, וכיוון שכך הוא טבעו ודרך שימושו, גם בעת שמימיו זורמים הוא כשר לטבילה (משנה מקוואות א, ז-ח; שו”ע רא, ב).

מעיין שנפל לתוכו משקה אחר כדוגמת יין אדום, למרות ששינה את מראה המים, כיוון שמי המעיין נחשבים ‘מים חיים’, המעיין כשר לטבילה. אולם מקווה שנפל לתוכו יין אדום ששינה את מראה המים, כיוון שצבע המקווה השתנה מחמת משקה שאינו מים, המקווה נפסל. אמנם כיוון שהיו במקווה כבר ארבעים סאה מים כשרים, אפשר להוסיף עליהם עוד מים שאובים עד שיחזור מראה המקווה למראה מים ויהיה כשר. ואם מראה המקווה השתנה מחמת התיישנות המים או בעקבות ששטפו בו כלים, המקווה נותר כשר (שו”ע רא, כה-כח).

המעיין, כמו המקווה, צריך שיעור ארבעים סאה לטבילת אדם, אלא שאם מי המעיין זורמים, מצרפים את כל מי המעיין ממקום נביעתו ועד סוף זרימתו לחישוב ארבעים סאה (שו”ע רא, א).[3]


[3]. שיעור מעיין לטהרת אדם: אמרו חכמים שמקווה מטהר בארבעים סאה, ומעיין בכלשהו (משנה מקוואות א, ז; תורת כהנים פרשת שמיני). יש אומרים שאכן אין צריך שיהיו במעיין ארבעים סאה כדי לטהר אדם, אלא כל שצריך הוא שבפועל הטובל יטבול בו את כל גופו כאחד (רמב”ם מקוואות ט, ה-ו; ראב”ד בבעלי הנפש). ויש אומרים שמה שאמרו ששיעור מעיין בכלשהו הוא רק לגבי טהרת כלים, אבל אדם לעולם צריך ארבעים סאה, שהוא שיעור המתאים לטבילת אדם, שנאמר (ויקרא טו, טז): “אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ”, ודרשו חכמים (חגיגה יא, א): “מים שכל גופו עולה בהן” (תוס’ נזיר לח, א, ‘בר מההוא’; ר”ש מקוואות ה, ב; ר”ת, ר”י. וכ”כ רא”ש וריטב”א, אולם משמע שלדעתם דין זה מדרבנן). הרשב”א והר”ן הכריעו שיש לפסוק כדעת המחמירים, הואיל ויש בזה ספק דאורייתא של איסור כרת. וכן נפסק בשו”ע רא, א.

טהרת כלים: שיעור טהרתם מהתורה במקווה של רביעית, וחכמים תיקנו לטבול גם כלים במקווה של ארבעים סאה (נזיר לח, א). ולגבי מעיין, יש אומרים שאכן אפשר לטבול כלים דקים כמחטים במעיין של כלשהו (תוס’ נזיר לח, א, ‘בר מההוא’; ט”ז רא, א). ויש אומרים שצריך לפחות רביעית (מרדכי, הובא בדרכי משה רא, ב). לגבי טבילת כלים שנקנו מגוי, דעת רוב הפוסקים שצריך ארבעים סאה, וכן הלכה (ראו פנה”ל כשרות לא, ד, 4).

אפשר להסביר, שכוחו של המעיין לטהר בכלשהו הואיל והוא נובע ממי התהום ומחובר אליהם, ועם מי התהום יש בו תמיד שיעור של יותר מארבעים סאה. וכ”כ רדב”ז (מצודת דוד תנה), שהמעיין מטהר בכלשהו ובזוחלים, כי מקורו במים שאין להם סוף, שאינם נפסקים. וכתב ר’ יוסף קארו (מגיד מישרים פרשת ויקהל), שהמעיין ממקור עליון של נחלה ללא מיצרים, ואין לסטרא אחרא אחיזה בו, ולכן מטהר גם בזוחלים.

כל הטמאים שבתורה יכולים להיטהר בטבילה במקווה או במעיין, חוץ מזב שיכול להיטהר במעיין בלבד, שנאמר (ויקרא טו, יג): “וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ, וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר” (משנה מקוואות א, ח).

שלושה דברים צריכים דווקא מים חיים, שהם מי מעיין: א) טבילת זבים, ב) מים להזאה על מצורע ובית המנוגע, ג) מים לאפר פרה אדומה.

ה – ים ונהר

כל הימים, הגדולים והקטנים, כשרים לטבילת אדם וכלים. ואף שמי הים נעים ונדים מחמת הרוח שיוצרת גלים, או זורמים מחמת נהרות שנכנסים לתוכם, אין הים נפסל בכך, אלא כמו שמעיין כשר גם כאשר מימיו זוחלים מחמת טבעו, כך הים כשר כאשר מימיו זורמים או נדים מחמת טבעו (רש”י, תוס’ שבת קט, א).

נהר שמקורו במעיין נובע, דינו כמעיין והוא כשר לטבילה גם בעוד מימיו זוחלים וזורמים. מנגד, נחל אכזב, כלומר נחל שזורם בעקבות הגשמים, ולאחר מכן פוסק מלזרום, דינו כמקווה, והוא כשר רק כאשר מימיו נקווים ועומדים (אשבורן). נהר שמקורו במעיין, אולם בימות הגשמים ולאחר הפשרת השלגים מימיו מתרבים, הולכים אחר הרוב. כאשר רוב מימיו מהמעיין, כשר לטבילה למרות שמימיו זורמים (זוחלים). וכאשר רוב מימיו ממי גשמים או מהפשרת שלגים (נוטפים), דינו כמקווה, ובכל משך זרימתו הוא פסול לטבילה. אמנם אפשר לטבול בנהר כזה על ידי הקפת מקום הטבילה במחיצה של מחצלת, באופן שזרימת הנהר לא תהיה ניכרת בתוך המחיצה, ואזי המים שבתוך המחיצה יהיו כשרים לטבילה (שו”ע רא, ב).[4]


[4]. ים: משנה מקוואות ה, ד: “ר’ יוסי אומר: כל הימים מטהרים בזוחלין (כדין מעיין), ופסולים לזבים ולקדש מהן מי חטאת (כדין מקווה)”. וכן הלכה (שו”ע רא, ה).

נהר: בכורות נה, ב, לדעת שמואל כל נהר שמקורו במעיין, כשר לטבילה. מפני שלעולם רוב מימיו הם מי מעיין, שעל כל טיפה שמגיעה אל הנהר ישירות מהגשמים או מהפשרת השלגים, מגיעות שתי טיפות מתוך המעיין שהולך ומתגבר בעקבות הגשמים (עפ”י תענית כה, ב). וכן דעת ר”ת, ר”ש, התרומה והסמ”ג. מנגד, לדעת רב ואביו של שמואל, כאשר מי הנהר מתרבים, הם מתרבים בעיקר מהגשמים או מהפשרת השלגים, ואם רוב מי הנהר אינם ממעיין, פסולים לטבילה בעודם זורמים. וכן דעת ר”ח, רי”ף, רמב”ם ורמב”ן. ורק אם יקיפו את מקום הטבילה שבנהר במחיצות של מחצלת, כדי להעמיד את המים באשבורן, יהיו כשרים לטבילה. וכן נפסק בשו”ע רא, ב. ויש אומרים שבמקום שאין מקווה, המקילים לטבול בנהר שרובו מי גשמים או שלגים, כדעת ר”ת ודעימיה, יש להם על מה לסמוך (תרומת הדשן א, רנד; מהרי”ק קטו; מהר”י וייל ע; רמ”א). כיום, שיותר קל לבנות מקוואות או לחילופין לנסוע למקום שיש בו מקווה כשר, על פי רוב ככל האחרונים אין לטבול בנהר שלא בתוך מקום מוקף מחיצות, וכפי שכתבתי למעלה. (הש”ך רא, יא, חולק על שו”ע ורמ”א וסובר כמהרי”ק, שגם כאשר רוב מי הנהר ממעיינות, אם הנהר התרחב על ידי מי גשמים, אין לטבול במקום שהתרחב, אלא רק במקום שהנהר היה זורם בלא מי הגשמים).

ו – מקווה נפסל בזחילה

כפי שלמדנו, מקווה הוא כינוס מים שמקורו במי גשמים, ואם מימיו זוחלים (זורמים), נפסל מלשמש מקווה. לפיכך, יש להקפיד שלא תהיה נזילה מהמקווה. בדיעבד אם נפרץ במקווה סדק, ומים זוחלים ויוצאים ממנו – אם לאחר שייצאו כל המים עד גובה הסדק, יישארו במקווה ארבעים סאה, המקווה כשר גם בעת שמימיו זוחלים, הואיל וזחילה זו לא תגרום לפסילתו. אבל אם לאחר יציאת כל המים עד גובה הסדק לא יישארו במקווה ארבעים סאה, כיוון שבעקבות הזחילה המקווה אינו יכול להתקיים – פסול, למרות שעדיין יש בו ארבעים סאה. ורק אם הסדק ייסתם, ויישארו במקווה ארבעים סאה, יחזור להיות כשר. כאשר המים זוחלים מנקב, יש לסותמו בדבר שאינו מקבל טומאה, כדוגמת חומרי איטום או פקק פלסטיק או עץ שאין בו בית קיבול, אבל לא בפקק מתכת או בבגד (שו”ע רא, נ).[5]

רק זחילה ניכרת שיוצרת תנועה במים פוסלת, אבל אם מי המקווה זוחלים מעט או נבלעים בקרקע מעט, כל זמן שהזחילה אינה ניכרת ונותרו במקווה ארבעים סאה – המקווה כשר (שו”ע רא, נא). ויש מחמירים גם בזחילה שאינה ניכרת (גר”א). ואף שהעיקר כדעת המקילים, לכתחילה חוששים לדעת המחמירים. אמנם ירידה קלה במפלס המים, שניכרת רק כעבור שעות רבות, לכל הדעות אינה פוסלת.[6]


[5]. לרובם המכריע של הפוסקים פְסול זחילה מהתורה (תה”ד רנד; מהרי”ק קטו; רמ”א רא, ב; לבוש ב, ב”ח, שמלה ז). ויש אומרים מדרבנן (מרדכי לפי ב”י, חת”ס יו”ד רב). ויש אומרים שזחילה שניכרת מאוד פוסלת מהתורה, ואם אינה ניכרת מאוד – מדברי חכמים (צמח צדק קסה, ה; רש”ק).

כאשר יש נקב במקווה ותחתיו יש מקום לארבעים סאה: לרא”ש ושו”ע רא, נ – כשר. ולר”ש פסול כל עוד הזרימה נמשכת מהמקווה, ולרמ”א לכתחילה יש לחוש לשיטתו. כתבו מעיל צדקה לט, ופת”ש ג, שהואיל ולכתחילה חוששים לשיטת הר”ש, יש לבנות את המקווה כך שכאשר הטובל יכנס למים, לא יגלשו מים מהמקווה החוצה בלא שיחזרו, למרות שגם לאחר גלישתם יישארו במקווה ארבעים סאה. ויש סוברים עפ”י המבואר בש”ך רא, קכ, שגם לר”ש אין צריך לחוש לכך, מפני שכל זמן שגלישת המים מהמקווה החוצה נעשית על ידי הטובל, אין זו זחילה פוסלת.

[6]. האשכול, רשב”א, רבנו ירוחם, מאירי ותשב”ץ, הוכיחו שזחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת, שאם אי אתה אומר כן, אין לך מקווה כשר, שהמים מחלחלים לארץ ונבלעים מעט מעט. וכן דייקו האחרונים מדעת הרמב”ם שהתיר לטבול בנהר על ידי מחצלת שתפסיק את זרימתו, למרות שיש בה נקבים וחריצים. וכ”כ בשו”ע רא, ב. (אמנם בגידולי טהרה גבא ז, מבאר שהתירו כך דווקא בנהר שפסולו מדרבנן הואיל ויסודו ממעיין, שמדאורייתא רוב מי גשמים שהתערבו בו בטלו, מפני ש’קמא קמא בטיל’).

יש אומרים שזחילה ניכרת היא זחילה שיוצרת תנועה במי המקווה (שואל ומשיב תניינא ח”ד קעח; מהרש”ם ג, שסז; שע; דברי מלכיאל ג, סד; מרחשת א, לט, א, חזו”א). משמע שלדעתם, כל זמן שהזחילה אינה יוצרת תנועה במים, גם אם היא ניכרת מבחוץ כנזילה – אינה פוסלת. וכ”כ מהרש”ם ג, שסז; ועין יצחק כב. אולם בדעת כהן קג, החמיר כאשר הנזילה ניכרת מבחוץ. ויש מחמירים גם בנזילה שנספגת בקרקע ואינה ניכרת מבחוץ, שכן ההיכר הוא מכך שהמקווה מתמעט בכמות של נזילה רצופה, אבל נזילה בכמות של טפטוף אינה פוסלת (שו”ת בית שלמה ב, פב; אמרי יושר א, קכז). ויש שהחמירו אפילו בנזילה בכמות של טפטוף רצוף (דברי חיים יו”ד ב, צט).

הגר”א צו, הקשה על שו”ע שפסק שרק זחילה ניכרת פוסלת, שדבריו מתאימים רק לדעת הר”ש, שגם אם יישארו ארבעים סאה, הזחילה פוסלת. אבל לפי הרא”ש הסובר שאם יישארו במקווה ארבעים סאה הזחילה אינה פוסלת, ממילא גם כשהזחילה אינה ניכרת, אם בעטיה לא יישארו במקווה ארבעים סאה – פוסלת. וכיוון שהשו”ע פסק כרא”ש היה לו להחמיר כמותו. אמנם פוסקים רבים חולקים וסוברים שגם לרא”ש רק זחילה ניכרת פוסלת (תשב”ץ א יז; צמח צדק יו”ד קסד, א, מהרש”ם ועוד). ויש מפרשים שגם הגר”א לא התכוון להחמיר (שערי ציון ג, כו). אולם לכתחילה חוששים לדעתו כהבנה המחמירה (דעת כהן קג; משנה שכיר קלט). ויש שכתבו שגם לדעת הגר”א רק סדק או נקב פוסל ולא חלחול מים לקרקע (ערוגת הבֹשם ריב, וכיו”ב בדובב מישרים א, סט; חיבור לטהרה מ). לכל הדעות אם בדקו את המקווה ומצאו שאין בו סדק, אין לחוש לירידה קלה במפלס המים שניכרת רק כעבור שעות רבות (שיורי ברכה רא, ד; דרכי תשובה רפב; דברי מלכיאל ג, סד). וכפי שכתב ‘בעי חיי’ סי’ קצח (לבעל כנה”ג): “אם המקוה נבדק יפה יפה ולא נמצא בו סדק קטון וגדול כלל ועיקר, והמים שבתוך האשבורן הם שקטים ושאננים ואינם מתעוררים ומתנועעים לצאת אלא שמאליהם מתמעטים והולכים או יהיה מחמת שנבלעין בקרקע או יהיה שמחמת חמימות המרחץ הם מתמעטים לאט לאט ואין זחילתן ניכרת… כשר לטבול בו לכתחילה אליבא דכולי עלמא, ואף שהולכין ומתמעטין המים בכל יום כשנים ושלושה אצבעות”.

ז – פסול שאובים

מים שאובים, כלומר, מים שנותקו מהקרקע והיו בכלים, פסולים למקווה. גם כאשר המים לא נשאבו על ידי אדם אלא הגיעו לכלים מהשמיים, כגון שהניח אדם כלים בחצרו כדי לקלוט מי גשמים – מי הגשמים שנקלטו בכלים שהניח נחשבים שאובים ופסולים למקווה.

מים שזורמים בצינורות מהמעיינות והבארות אינם נחשבים שאובים, אבל אם היה בצינור ‘בית קיבול’, נעשה הצינור כלי, והמים שעוברים בו נחשבים שאובים ופסולים. כיוון שפעמים רבות המים שחברת המים מזרימה על ידי צינורות עוברים דרך בתי קיבול, מחשיבים את מי הברז המגיעים לבתים ולגינות כמים שאובים (כמבואר להלן בהלכה יב).

לא זו בלבד שֶׁמַּיִם שאובים פסולים למקווה, אלא שאם כמות של שלושה לוגים (כ-900 מ”ל) מים שאובים תיכנס לתוך מי גשמים שאין בהם שיעור ארבעים סאה, כל מי הגשמים הכשרים ייפסלו. גם כאשר שלושת הלוגים של המים השאובים נפלו לתוך מי הגשמים בלא כוונה, כל מי הגשמים הכשרים נפסלו. ואף אם יוסיפו עליהם עוד ארבעים סאה מים כשרים, המקווה יישאר פסול. הפתרון, לרוקן את המקווה מכל מימיו ולהמתין שיתמלא שוב ממי גשמים. אבל אם מתחילה היו במקווה מי גשמים בשיעור של ארבעים סאה, גם אם יכניסו לתוכו אלפי ליטר של מים שאובים – לא ייפסל.

המים השאובים פוסלים את מי הגשמים שאין בהם ארבעים סאה בתנאי שנפלו ישירות לתוכם, אבל אם נשפכו בסמוך למקווה ונמשכו על הקרקע לאורך שלושה טפחים (כ-23 ס”מ) ואחר כך נכנסו למים הכשרים, נתבטלו לקרקע ונעשו גם הם כשרים, ובתנאי שמי הגשמים יהיו רוב ארבעים הסאה. לפיכך, אם היו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים, אפשר להשלים את המקווה במים שאובים שיישפכו סמוך למקווה ויימשכו על הקרקע לתוכו (שו”ע רא, מד-מה). פעולה זו נקראת ‘המשכה’. צורת ההמשכה תבואר בסוף ההלכה הבאה.[7]


[7]. לדעת רש”י, רשב”ם, רא”ש ורמ”א רא, ג, מים שאובים פסולים מהתורה, אמנם אם רק מיעוט המים שאובים, הפסול מדברי חכמים. וגזרו חכמים על שלושה לוגים מים שאובים שיפסלו מי גשמים כל עוד אין בהם שיעור מקווה כשר, משום ששיעור שלושה לוגים הוא שיעור המספיק בדוחק לרחיצת אדם (תוס’, רא”ש). מנגד, לדעת רמב”ם, ר”י ורמב”ן, פסול שאובים כולו מדברי חכמים, שמא יטבלו במים שבתוך כלים.

המשכה: לרוב הראשונים, רק אם רוב מי המקווה (מעל עשרים סאה) ממים כשרים, ניתן להוסיף עליהם מים שאובים בהמשכה (שאילתות, רז”ה, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א; רמב”ם ד, ח; ושו”ע רא, מד). מנגד, לרי”ף על פי רמב”ן, רשב”א ור”ן, אף אם כל המקווה ממים שאובים שהומשכו – כשר, וכ”כ רמב”ם (שם ד, ט), בשם חכמי המערב. לדעת רוב הפוסקים, גם המחמירים מודים שפסול מים שאובים שהומשכו הוא מדרבנן (תוס’ ב”ב סו, ב; תשב”ץ ג, יב; מהרי”ט יו”ד יז; חזו”א תניינא ד, יד). ויש מי שסובר שלמחמירים הפסול מהתורה (אמרי א”ש פו).

ח – פסולי הווייתו על ידי אדם ובטומאה

גם כאשר המקווה לא התמלא על ידי כלים שהופכים את המים לשאובים, כגון שאדם מילא אותו בעזרת כלי נקוב, או שהיתה שלולית גשמים בצידי המקווה, ואדם התיז בידיו מהשלולית למקווה – המקווה פסול, הואיל והווייתו (יצירתו) נעשתה על ידי אדם ולא על ידי שמיים, כלומר בכוחות הטבע. גם כאשר רק שלושה לוגים מים הגיעו על ידי אדם למקווה שעוד לא היו בו ארבעים סאה, כולו נפסל כדין מים שאובים שנפלו למקווה חסר (שו”ע רא, טו; לט).

תנאי נוסף למקווה טהור, שהמים יתהוו בו בטהרה, שנאמר (ויקרא יא, לו): “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”, דרשו חכמים (זבחים כה, ב): “הווייתן על ידי טהרה תהא”. אבל אם מי הגשמים נכנסו למקווה על ידי דברים שיכולים לקבל טומאה, המים פסולים. לפיכך מים שזרמו למקווה על ידי צינור מתכת שאינו מחובר לקרקע – פסולים, הואיל וצינור מתכת שאינו מחובר לקרקע מקבל טומאה. וכל זה בתנאי שהמים הגיעו למקווה ישירות דרך דבר שמקבל טומאה, אבל אם לאחר שיצאו מהדבר שמקבל טומאה המשיכו לזרום על הארץ ונשפכו למקווה, כשרים, הואיל ובפועל נכנסו למקווה בלא עזרת דבר שמקבל טומאה (שו”ע רא, מח).[8]

מקובל לסיים את הזרמת מי הגשמים היורדים מהגג למקווה דרך תעלה באורך שלושה טפחים (כ-23 ס”מ), שבתחתיתה בטון רך שיכול לספוג מים, ובכך גם אם נפל במים פסול מחמת ‘שאובים’, ‘הווייתו בידי אדם’ או ‘הווייתו בטומאה’, הפסול יתוקן בהמשכה זו.[9]


[8]. לרמב”ם, אשכול ויראים, הפסול של ‘הווייתו בטומאה’ אינו פוסל מקווה רגיל אלא רק פוסל מים שנמשכו ממעיין מלהיחשב כמעיין. אולם לשאר הראשונים הוא פוסל כל מקווה, וכן הלכה כמבואר למעלה (שו”ע רא, מח).

לרא”ש, יצירה של מקווה כשר צריכה להיות בטהרה, אבל אחר שיש מקווה כשר ניתן להמשיך ממנו מים בדבר שמקבל טומאה כדוגמת צינור מתכת, כיוון שהם נטהרים על ידי השקתם למקווה-כשר או למעיין. ולרשב”א גם בזה אסור. בשו”ע רא, מט, סתם להקל כרא”ש, ויש להשאיר לכתחילה את הצינור פתוח כדי לקיים את החיבור (לחם רא, קצ). ויש שהחמירו כרשב”א (ב”ח, דעת כהן קכז ועוד).

לר”ש (מקוואות ה, ה) אסור לסתום מקווה שמימיו זוחלים בדבר שמקבל טומאה, ככלי או בגד, כי בכך הווייתו בדבר המקבל טומאה. ולרא”ש האיסור הוא רק בהבאת מי הגשמים למקווה, אבל לשמור עליהם שלא יזחלו מותר גם בדבר שמקבל טומאה. בשו”ע רא, נ, החמיר כר”ש בדעת סתם, לפיכך כאשר חור ניקוז המקווה בקרקעית, יש לסותמו בפקק שעשוי עץ או פלסטיק, ולא מתכת שמקבלת טומאה (דעת כהן רמב). כדי למנוע בעיה, רבים מהדרים שלא לקבוע את נקב הניקוז בתחתית המקווה אלא לנקז את מימיו בשאיבה.

כפי שלמדנו למעלה, דין פסול ‘הווייתו על ידי אדם’ כדין פסול מים שאובים, שגם שלושה לוגים פוסלים מקווה שעדיין אין בו ארבעים סאה. יש אומרים שכך גם דין ‘הווייתו בטומאה’, ששלושה לוגים פוסלים מקווה (מי השילוח ה, א; שמלה פג). ויש אומרים שפוסלים רק ברוב (גידולי טהרה גבא מג; אבני נזר ערב, דעת כהן קכז עמ’ רלו).

שלושה סוגי חומרים ישנם לדין קבלת טומאה: א) מתכת, שאפילו אין לה בית קיבול מקבלת טומאה. לפיכך, צינור מתכת מקבל טומאה גם כשאין לו בית קיבול. אמנם אם צינור המתכת נוצר כדי לקובעו בקרקע או בקיר הבניין, ובפועל נקבע בקרקע או בבניין, הוא בטל לקרקע ואפשר להעביר דרכו את המים למקווה. ב) חרס, עץ, עור וזכוכית, אם עשו מהם כלי שיש לו בית קיבול – מקבל טומאה, ואם אין לו בית קיבול, כדוגמת צינור, אינו מקבל טומאה. ג) כלי אבן, גם כשיש להם בית קיבול – אינם מקבלים טומאה. לגבי כלי פלסטיק כדוגמת צינור פלסטיק שיש לו בית קיבול: לדעת רוב ככל הפוסקים דינם ככלי אבן שאינם מקבלים טומאה (חזו”א קכו, ז; אג”מ יו”ד ג, נג; בדי השלחן קצ, קז; טהרת הבית א, תכח, וכתב שכן דעת ריש”א; באהלה של תורה א, כה. ועי’ שבט הלוי ד, קטו, שייתכן שדינם כדין כלי זכוכית). קל וחומר שפקק מגומי או מפלסטיק אינו מקבל טומאה, שאפילו אם היה הפקק מעץ, כיוון שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה.

[9]. לשאילתות, רמב”ם, ראב”ד, וכן נפסק בשו”ע רא, מו, ההמשכה של מים שאובים יכולה להיות גם על אבן שאינה בולעת. וליראים ורוקח דווקא על קרקע שראויה לבלוע, כדי שיתבטלו בה ויחזרו להיות כמים שהתמצו מהקרקע, וכתב הרמ”א שלכתחילה טוב להחמיר. וכן נוהגים. אמנם במקום דחק מסוים, אין להחמיר (דעת כהן קכד, ערוה”ש קנג). לגבי בטון נחלקו הפוסקים, יש סוברים שדינו כקרקע וניתן להמשיך עליו לכתחילה (מהרש”ג א, יו”ד סו), ויש סוברים שהואיל ובליעתו מועטת דינו כאבן (עמק שאלה יו”ד נא). בטון רך כשר להמשכה לכל הדעות.

למעשה נוהגים להדר להמשיך כל מים שנכנסים למקווה על גבי שלושה טפחים של בטון רך. שכן למדנו (בהערה 7), שלדעת מקצת הראשונים גם אם כל המים הם שאובים והגיעו בהמשכה, המקווה כשר. ואף לדעת רוב הראשונים שהחמירו, הם פסולים רק מדרבנן, כך שבמקרה של מחלוקת, בזכות ההמשכה יש צד נוסף של דרבנן (כגון ‘זריעה’ באוצר, שלראב”ד פסולה מדרבנן מדין ‘נתן סאה ונטל סאה’, כמבואר להלן בהלכה ט, ועל ידי ההמשכה, הוא נעשה ספק ספיקא, כאשר שני הספקות בדרבנן).

דין ההמשכה על הקרקע לתיקון מים שנתהוו בטומאה קל מדין ההמשכה למים שאובים. ראשית, ההמשכה בהווייתו בטומאה יכולה לתקן את כל מי המקווה, ואילו בשאובים לדעת רוב הראשונים מתקנת רק את מיעוט המקווה. שנית, בהווייתו בטומאה אין צריך המשכה של ג’ טפחים אלא די בכלשהו, וגם לדעת המחמירים אין צריך שתהיה על קרקע שיכולה לבלוע (שו”ע רא, מח). וזאת משום שֶׁמַּיִם שנשאבו נפסלו כי היו בתוך כלי וכדי להכשירם צריך לחזור לחברם לקרקע, ואילו בהווייתם בטומאה אין פסול במים עצמם, ודי שיגיעו בפועל למקווה בטהרה (ערוה”ש רא, קסג).

פסול ‘הווייתו על ידי אדם’: יש אומרים שדינו קל כדין הווייתו בטומאה (חת”ס יו”ד ר; נחל אשכול נג, ג). ויש אומרים שדינו חמור כדין פסול מים שאובים (ט”ז כח; גינת ורדים יו”ד ד, ד; דעת כהן קכז).

ט – זריעה והשקה

לאחר שישנו מקווה כשר, ניתן להוסיף וליצור על ידו עוד מקוואות, בדרך של ‘זריעה’ או בדרך של ‘השקה’, כפי שנבאר:

זריעה: כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים שאובים ש’נזרעו’ בו, כלומר שנפלו או זרמו לתוכו. ואף אם תישפך לתוך מקווה כשר כמות גדולה פי אלף של מים שאובים, כל המים שיישפכו לתוכו יֵהפכו למים כשרים לטבילה. ואם יזרעו במקווה מים רבים שיגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה, הואיל והמים שבהן הוכשרו על ידי זריעה במקווה כשר. ואמנם יש מי שסובר שאם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, המקווה נפסל מדברי חכמים (ראב”ד), אולם לדעת שאר הראשונים, מקווה יכול להכשיר בזריעה מים רבים בלא גבול, ואין צורך שיישארו בו מי גשמים מקוריים, שכן כל המים שנזרעו בו נעשו כשרים כמו מי גשמים. וכן הלכה (שו”ע רא, טו; כד).[10]

השקה: מים שאובים שנשקו למי מקווה, היינו שבאו במגע עם מי המקווה, נעשו כשרים לטבילה. כלומר, אם היה מקווה כשר ובצדו בריכה של מים שאובים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו 5 ס”מ (‘כשפופרת הנוד’), ברגע שמי הבריכה יגעו במי המקווה – יוכשרו, והבריכה תהפוך למקווה כשר. ואף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר ושוב לא ייפסלו. ואמנם יש מי שסובר שאם יחזרו ויסתמו את החור שמחבר ביניהם, המים שבבריכה נפסלים לטבילה (רבנו ירוחם). אולם להלכה, לאחר שמי הבריכה נשקו למי האוצר פעם אחת, מי הבריכה יישארו כשרים לעולם (שו”ע רא, נב; ועי’ ש”ך קיב. כיום שממלאים את בריכת הטבילה בהמשכה, גם למחמיר הפסול מדרבנן, כמבואר לעיל הלכה ז והערה 7).


[10]. משנה מקוואות ז, ב: “היו בו ארבעים סאה (של מים), נתן סאה (של מי פירות) ונטל סאה (של מים) – הרי זה כשר”. ביבמות פב, ב, ביארו שנתן סאה ונטל סאה הכוונה “עד רובו”. לרוב הראשונים (רש”י, ר”ת, ר”ש, רשב”א, רא”ש ועוד), הכוונה שאם הכניסו משקים שאינם מים, כמי פירות, למקווה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, וכנגד זה הוציאו מתוכו מים, כאשר המשקים שאינם מים נעשו רוב ארבעים הסאה, המים בטלו והמקווה נפסל. אבל אם נפלו מים שאובים לתוך מקווה כשר, אינו נפסל לעולם, שכן כל מים שהתחברו למקווה הפכו להיות כשרים בעצמם. מנגד, לראב”ד (בעלי הנפש שער המים א) דין זה נאמר על מים שאובים, שמקווה שהיו בו ארבעים סאה, ושפכו לתוכו מים שאובים וכנגד זה יצאו מים כשרים מהמקווה, אם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מים מקוריים שאינם שאובים, כשיעור רוב מקווה – המקווה נפסל מדרבנן (עי’ חלקת בנימין רא, ציונים אלף רסד). והב”י ביאר שהרמב”ם (ד, ו-ז), מסכים לראב”ד במקרה שאדם שפך מים שאובים למקווה וכנגד זה נטל בידיו מים מהמקווה, שאם לא נותרו יותר מעשרים סאה מים מקוריים שאינם שאובים, יש לפסול את המקווה מחשש מראית עין, שיחשבו שֶׁמַּיִם שאובים כשרים למקווה. אבל אם הוסיף ל’אוצר הזריעה’ מים שאובים, והמים שבאוצר גלשו מאליהם לבריכת הטבילה כפי הנהוג במקוואות שלנו, אזי גם אם לא נותרו באוצר הזריעה יותר מעשרים סאה מים מקוריים כשרים – הוא נותר כשר. להלכה נפסק בשו”ע רא, כד, כדעת רוב הראשונים. אמנם כתב בב”י את דברי התשב”ץ א, יז, שכאשר אפשר, ראוי לחשוש לדעת הראב”ד והרמב”ם. וכ”כ הש”ך סג.

כדין מקווה כך דין מעיין, שהוא מטהר ומכשיר מים שאובים שנפלו לתוכו בזריעה (שו”ע רא, טו; עי’ רמ”א רא, מ), ומטהר ומכשיר מים שאובים שבאו עימו במגע בדרך של השקה המבוארת בהמשך ההלכה (משנה מקוואות ה, א).

י – המקוואות בימינו

בעבר רבים נהגו לטבול במעיינות, ימים ונהרות, שכן בזמן שלא היתה מערכת צינורות לאספקת מים, בני האדם הוצרכו להתגורר סמוך למקורות מים, וממילא נעזרו בהם לטבילה. במקומות שלא היו סמוכים למקורות מים זמינים, נהגו לחצוב בחצר בורות לאגירת מי גשמים, ואחד הבורות היה מוקדש לטבילה. בעקבות מציאת פתרונות להובלת מים וריבוי האוכלוסייה העירונית, נוצר צורך לבנות מקוואות שישמשו אנשים רבים. ואזי אם היו טובלים כולם באותו מקווה, המים היו מזדהמים, על כן הפרידו בין ה’אוצר’ (מאגר) של מי הגשמים לבריכת הטבילה, שאותה היו מכשירים על ידי זריעה באוצר או על ידי השקה אליו. באופן זה יכלו להחליף את המים שבבריכת הטבילה בתדירות גבוהה.

בדורות האחרונים, עם העלייה ברמת החיים, החלו רבים להדר להכשיר את המים שבבריכת הטבילה בשתי הדרכים, בזריעה ובהשקה. כלומר מכשירים את המקווה על ידי שני ‘אוצרות’ שיש בכל אחד מהם ארבעים סאה מי גשמים. א) ‘אוצר זריעה’ – לתוכו מזרימים מי ברז וממנו המים גולשים בהמשכה לתוך בריכת הטבילה. ב) ‘אוצר השקה’ – אליו משיקים את בריכת הטבילה דרך נקב שקוטרו לפחות 5 ס”מ. בעת הטבילה פותחים את הנקב, וכשאין טובלים סוגרים אותו, כדי שהמים שב’אוצר ההשקה’ לא יתלכלכו מהמים שטבלו בהם. אמנם גם אם בעת הטבילה הנקב המחבר את בריכת הטבילה לאוצר ההשקה היה סגור – הטבילה כשרה, שכן פתיחת הנקב היא הידור (עי’ אג”מ יו”ד א, קיב).[11]


[11]. היתרון בעשיית שני אוצרות: למדנו בהערה הקודמת, שלראב”ד מדברי חכמים אוצר זריעה לא מועיל כאשר בפועל רוב המים שיצאו ממנו הם שאובים, ואזי אוצר ההשקה, שבו ישנם יותר מעשרים סאה מי גשמים, פותר את הבעיה. מאידך, למדנו בהלכה ט, שלרבנו ירוחם, אוצר השקה מועיל רק בעת שהנקב בינו לבריכת הטבילה פתוח, ויש חשש שיסגרו אותו כדי לשמור על מי האוצר שבו, ואזי אם המים שבבריכת הטבילה יוכשרו גם על ידי אוצר הזריעה, גם כאשר הנקב בין הבריכה לאוצר ההשקה יהיה סגור, המקווה יהיה כשר אף לשיטת רבנו ירוחם.

אמנם גם כאשר עושים מקווה בשתי הדרכים, עדיין לפי דעות מסוימות ישנה בעיה. שכן גם אם יקפידו לפתוח את הפקק שבין האוצר לבריכת הטבילה בזמן הטבילות כדי לחשוש לדעת רבנו ירוחם, וגם יקפידו לסותמו שלא בזמן הטבילות כדי לצמצם את מעבר המים מהאוצר לבריכת הטבילה ובכך למנוע את פסילת האוצר לדעת הראב”ד, עדיין יש לחשוש שברבות הימים לא יישארו באוצר ההשקה יותר מ-20 סאה מי גשמים, ואזי לדעת הראב”ד האוצר ייפסל. ואם יתאמצו לסגור תמיד את הפקק שבין בריכת הטבילה לאוצר ההשקה, יש לחשוש שלעיתים ישכחו לפותחו בזמן הטבילות, ואזי לרבנו ירוחם הטבילה לא תהיה כשרה. מחמת חששות אלה, יש נוהגים לבנות את אוצר ההשקה תחת המקווה (חב”ד), וכיוון שנוהגים להדר לחמם את המים שבבריכת הטבילה, הם אינם מתערבים במי אוצר ההשקה הקרים יותר.

אולם אין לחוש לחומרא זו, שכן דעות הראב”ד ורבנו ירוחם הן דעות יחידים שלא נפסקו להלכה. בנוסף, נראה שגם לדעת הראב”ד, רק כאשר יציאת מי הגשמים ניכרת, האוצר נפסל. אך אם המים שב’אוצר ההשקה’ מתחלפים עם המים שבבריכה באיטיות שאינה ניכרת, גם אם לא נותרו שם יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, האוצר כשר, וכפי שלמד במשנה (מקוואות ז, ב), ובגמרא (יבמות פב, ב): “נתן סאה ונטל סאה – הרי זה כשר… עד רובו”, משמע שאם מי הגשמים התמעטו באופן שאינו ניכר – כשר גם ברובו. וכן משמע מדעת כל האחרונים שעודדו לעשות ‘אוצר השקה’ בנוסף ל’אוצר זריעה’ כדי לצאת ידי דעת הראב”ד. בנוסף, נוהגים כיום להמשיך את המים הנכנסים לבריכת הטבילה דרך תעלה באורך ג’ טפחים של בטון רך, ועל ידי כך גם אם כל המים שאובים, יש אומרים שהם כשרים אף ללא השקה וזריעה, וגם לרוב הפוסקים המחמירים בלא השקה וזריעה, הם פסולים רק מדברי חכמים (כמבואר בהערות 7; 9). בנוסף, גם לראב”ד פסול ‘נתן סאה ונטל סאה’ מדרבנן. הרי שמדובר בחשש לדעת יחידים, בספק ספיקא בדין דרבנן. בנוסף, כתב באג”מ יו”ד ג, סה, שגם לפי חומרא זו, למרות שתהליך עירוב המים איטי יותר, בפועל אחר כמה שבועות לא יישארו ב’אוצר ההשקה’ התחתון יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים. בכל אופן, מנהג ישראל דין הוא, וכך נהגו למעשה גדולי ישראל שסמכו על דעת רובם המכריע של הפוסקים, ונשותיהם טבלו במקווה שמיוסד על אוצר השקה או זריעה. ואם נרצה להדר, די לנו בהידור הרווח להשתמש בשני אוצרות – ‘זריעה’ ו’השקה’, ולא יותר. מה עוד, שיש מי שהעלה טענה, שאוצר מתחת למקווה אינו נחשב כהשקה אלא כקטפרס (חיבור במדרון ולא בגובה שווה) שאינו חיבור למקווה (עפ”י דברי חיים ב, פח), ואזי בריכת הטבילה שנעשתה בשיטת חב”ד פסולה למקווה. ואף שזו טענה רחוקה (עי’ טה”ב מקוואות ב), אין היא רחוקה יותר מטענת המחמירים שאינם סומכים על רוב ככל הפוסקים בדין דרבנן.

כתב מרדכי (מקוואות תשנ) שאין להשיק מקווה של מים חמים לנהר, וכן אין לשפוך מים חמים למקווה, מפני גזירת מרחצאות, שיטעו לחשוב שגם מרחץ שמימיו שאובים כשר לטבילה. ולהגהות מרדכי מותר לחמם את המקווה, וכן דעת ראבי”ה וריב”א. בשו”ע רא, עה, הזכיר את דעת המרדכי, והרמ”א כתב שיש להחמיר, אבל אין למחות ביד המקילים במקום שנוהגים כך. למעשה, כתבו האחרונים שאין להחמיר בזה, כי החומרא עלולה לגרום למקצת נשים שלא לטבול, או לטבול בחופזה, או להתקרר ולחלות (ערוה”ש רטז; דעת כהן קכו; שערי מקוואות עמ’ שעו, ועוד רבים). הוסיף וביאר מרן הרב קוק בדעת כהן קכה, שכאשר מחממים את כל המקווה גם המחמירים יודו שמותר, כי אין זו הדרך לשימוש בשאובים, שכן גזירת מרחצאות היתה באופן שחיממו את המים בתוך כלים ומתוכם שפכום למקווה. אבל כאשר מחממים את כל בריכת הטבילה, אין מקום לגזירת מרחצאות.

מותר ואף רצוי להתקין בתוך המקווה פילטר כדי לסנן את המים, אבל מפני חששות שונים אין להתקינו מחוץ למים (הר צבי יו”ד קעז; טה”ב מקוואות ד).

יא – מקווה מקרח ושלג שהופשרו

כפי שלמדנו (בהלכה ז) שאיבה פוסלת מים, אבל אם המים התגבשו ונעשו שלג או ברד או קרח, אין בהם פסול שאיבה, שגם אם יכניסום לתוך כלי, כיוון שהם יכולים לעמוד בלעדיו, אין הם נחשבים בכך שאובים, ואינם נפסלים למקווה. יתר על כן, גם מים שאובים שכבר נפסלו מלעשות בהם מקווה – אם יקפאו ויהפכו להיות קרח יפקע מהם פסול שאובים, ולאחר שיופשרו יחזרו להיות מים כשרים למקווה. לפיכך, כאשר יש צורך לעשות מקווה בימות הקיץ, במקום להמתין עד שיגיעו הגשמים שימלאו את האוצר, אפשר למלא אותו במים שהופשרו מקרח.

וכך עושים: מקפיאים מים בחדר הקפאה והופכים אותם לגושי קרח, מובילים את גושי הקרח על משטחים של עץ שאינם כלי, ומניחים את גושי הקרח להפשרה סמוך למקווה כדי שהמים שיֵצאו מהקרח יימשכו על גבי הקרקע ויכנסו למקווה. אמנם יש מפקפקים בכך מחמת שחוששים לשיטות יחידים שונות, ולכן לכתחילה יש להעדיף לעשות מקווה על ידי מי גשמים, אולם בשעת הצורך, אפשר להכין מקווה על ידי הבאת גושי קרח (דעת כהן צד; צח).[12]


[12]. במשנה מקוואות ז, א, למדנו שֶׁמַּיִם היוצאים משלג, ברד וכפור כשרים למקווה ואינם פוסלים אותו מדין מים שאובים, וכן נפסק ברמב”ם מקוואות ז, ג. לפיכך, שלג וקרח שהובאו בכלי, אינם נעשים שאובים והם כשרים לעשות מהם מקווה. וכ”כ רא”ש, טור ושו”ע רא, ל. והטעם, שהואיל והם יכולים לעמוד בלא כלי, אין הכנסתם לכלי הופכתם לשאובים (שמלה סב). אמנם לרז”ה, אם נשאום בכלי, נעשו שאובים ופסולים למקווה.

גם מים שנשאבו ונפסלו, אם הוקפאו ונעשו קרח, פקע מהם דין שאובים וכשהפשירו נעשו כשרים למקווה. כ”כ רא”ש, רבנו ירוחם, סמ”ג, ד”מ, שו”ע רא, לא; ש”ך עד. ומקורם בתוספתא (טהרות ב, ג): “מקוה שאוב שהגליד – טהור משום מים שאובין, נימוחו – כשר להקוות”. לפיכך, פוסקים רבים התירו בשעת הצורך להכין מקווה ממים שאובים שהוקפאו והופשרו, ומהם: דעת כהן צד; צח; רב פעלים ח”ב יו”ד כד; דברי מלכיאל ג, סח; מהרש”ג א, סב; אחיעזר ג, לג, ב; ד, לט; משפטי עוזיאל יו”ד מה”ת לד; טה”ב ח”ג עמ’ שז-שכג.

אמנם יש פוסקים שמחמת חששות שונים העדיפו להימנע מעשיית מקווה על ידי הבאת גושי קרח, ויש מהם שאף הורו להחמיר בזה בלא דחק גמור. יש שחששו לדעת הרז”ה ששלג וקרח שנישאו בכלי נפסלו מדין שאובים (חתם סופר יו”ד ר; הר צבי יו”ד קעט; דברי מלכיאל ג, סח). כדי לענות על בעיה זו מובילים את גושי הקרח על משטחי עץ שאינם כלי ואינם מקבלים טומאה. ויש חוששים שמא הנחת הקרח במקווה, או הפשרתו על ידי גוף חימום סמוך למקווה, פוסלות את המים מדין ‘הווייתו בידי אדם’ (בית שלמה ב, עו; אמרי יושר א, קמח; רב פעלים ח”ב יו”ד כד). את החששות הללו פותרים על ידי הפשרה טבעית של הקרח סמוך למקווה, באופן שהמים יזחלו על הקרקע וכך יגיעו למקווה (דעת כהן צז. עי’ דברי מלכיאל ג, סז-סח; אחיעזר ג, לג).

ויש חוששים לדעה ראשונה בסמ”ג, לפיה מים שאובים שקפאו נותרו בפיסולם (שמלה סג; לבוש מרדכי כה). ויש חוששים, שאם המים הוקפאו באופן מלאכותי על ידי אדם, לא בטל מהם דין מים שאובים (ומצור דבש יו”ד יא). בעיות אלו לא ניתן לפתור, אולם על פי כללי ההלכה, בשעת הצורך אין מקום לחוש לדעות יחידים אלו, ובפרט שלדעת רוב הפוסקים פסול מים שאובים שהומשכו למקווה הוא מדרבנן (לעיל הערה 7).

רבים סוברים שהשלג כשר בעודו שלג, וכ”כ רבנו שמריה. אמנם רבנו שמחה כתב שרק לאחר שיופשר יהיה כשר, כי בעודו שלג אין כל גופו של הטובל בא במגע מלא עם השלג, מפני חללים שנוצרים בין השלג לגוף. והביא הרמ”א רא, ל, את שתי הדעות, וסיים “וטוב להחמיר לכתחילה”. והש”ך עא, כתב שאין לטבול בשלג וקרח עד שיופשרו, וכתב בדעת כהן פט, שכך מקובל להורות.

יב – דין המים הזורמים בצינורות לבתים

המים שזורמים במערכת הצינורות הפרושׂה בכל רחבי הארץ, מקורם בדרך כלל במים כשרים למקווה. בעבר הם הגיעו ממי גשמים שנקוו באגמים, במי-תהום ובמעיינות. לְימים החלו לטהר קולחים, וכיוון שבסיום תהליך הטיהור המים נספגים באדמה ומתחברים למי התהום – הם הופכים לכשרים (שו”ע רא, מז). כיום רוב המים המוזרמים בצינורות במדינת ישראל הם מי ים מותפלים, ואף הם כעיקרון כשרים למקווה, הואיל והגיעו מהים.

השאלה האם ניתן לעשות מקווה מהמים שזרמו במערכת הצינורות? הדין תלוי בשאלה, האם יש בהם בית קיבול. שאם יש בצינורות בית קיבול, כדוגמת מקום לאגירת פסולת, המים שזורמים בהם נפסלים כדין מים שאובים (לעיל הלכה ז; משנה מקוואות ד, ג; שו”ע רא, לו).

למעשה, נוהגים להחשיב את המים שחברת המים מזרימה בצינורות לבתים ולגינות כמים שאובים. מפני שפעמים רבות הם עוברים דרך בית קיבול, כדוגמת בית הקיבול שעושים לצורך הנחת המשאבה או מונה המים, או לצורך הפרדת פסולת ומלחים. קל וחומר כאשר הם עוברים דרך מיכלים שעל מגדלי מים או לידם, או כאשר הם עוברים דרך דודים לאגירת מים או דודי חימום שעל הגגות. ואף שמחברים את הצינורות עם בית הקיבול לקרקע, כיוון שהיה בהם בית קיבול לפני חיבורם לקרקע, גם לאחר חיבורם לקרקע הם עדיין נחשבים כלים, וממילא המים העוברים בהם נחשבים שאובים.[13]


[13]. בנושא זה רבו הדיונים והספקות, וכיוון שכך, הורו הפוסקים שאין להשתמש במים שזורמים בצינורות למקווה (דעת כהן צה; מנחת יצחק ה, פב; אג”מ יו”ד ג, סג; מבוא להלכות מקוואות לרב יהושע בן מאיר עמ’ 48). אמנם היו פוסקים שבדקו בעירם את מערכת המים, ומצאו שהמים הזורמים בצינורות כשרים (גידולי טהרה שו”ת ה; ערוה”ש רא, קסט; ומצור דבש ד; זבחי צדק יו”ד כב; טהרת מים סימן מ). ככלל, הנוטים להקל מתבססים על כך שלדעת ראשונים רבים פסול שאובים מדרבנן, ובפרט כאשר לאחר צאת המים מהברז ימשיכו אותם על הקרקע (עי’ לעיל הערות 7, 9-10). ולכן רק כאשר היתה בצינורות התרחבות לקבלת פסולת, או שהם עברו דרך מיכלים שנועדו לאגירת מים, אסרו את המים. אבל בכל שאר הספקות נטו להקל. מנגד, המחמירים הלכו בקו המקובל, שבענייני מקווה לכתחילה חוששים לשיטות יחידים, ולכן החמירו שלא להשתמש במי הברזים גם במצב שעל פי רוב הפוסקים הם כשרים. ועוד טעם לחומרתם, שקשה לבדוק את כל המערכת שמשתנה תדיר, ויש לחשוש שיהיה בה פסול שלא נודע. ולעיתים הפסול מובהק, כגון שמעל הבתים ישנם דודים לאגירת המים, ומי הברז עוברים דרכם, ואזי לכל הדעות המים שאובים. כמו כן יש מקומות שבהם המים עוברים דרך מיכל שעל מגדל מים או לידו, כדי להגביר את לחץ המים המוזרם לבתים, ואזי כל עוד המיכל אינו נחשב כבניין, המים העוברים דרכו נחשבים שאובים.

מקורות המים שבצינורות כשרים למקווה, שכן הם מאגמים, נהרות ומעיינות. כמו כן מי ים מותפלים כשרים למקווה, שכן בשלב הראשון המים נאגרים בבריכות שנבנו בקרקע, ולאחר מכן הם עוברים את תהליך ההתפלה על ידי הזרמתם בלחץ גבוה למיכלי לחץ שבהם מסנני-על (ממברנות) העשויים בעיקר מסיבי זכוכית. כיוון שמיכלי הלחץ הם צינורות ישרים – הם אינם בית קיבול ואינם פוסלים את המים. לאחר ההתפלה המים נאגרים בבריכות או במיכלים גדולים כדי להעבירם תהליכי השבחה משלימים. במתקני ההתפלה הגדולים (כמו אלו במדינת ישראל) מאגרים אלו נבנים בקרקע מבטון, ואינם פוסלים את המים. אולם במתקני התפלה קטנים, קיימים לעיתים מיכלים יבילים שבהם משביחים את המים, ובהם המים נעשים שאובים. נמצא אפוא שמי הים המותפלים במדינת ישראל כשרים למקווה, והשאלה היא האם בעת שהם עוברים בצינורות הם נפסלים.

כלומר, הבעיה אינה במקורות המים אלא במעברם בצינורות. נתמצת את עיקרי הספקות: א) משנה מקוואות ד, ג: “החוטט בצנור לקבל צרורות, בשל עץ – כל שהוא, ובשל חרס – רביעית… סילון (צינור) שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע – אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה”. וכן בשו”ע רא, לו. הרי שאם יש בצינור שקע שנועד לקבל את הלכלוך כדי שישקע בתוכו ולא יסתום את הצינור, הצינור נחשב ככלי, והמים שעברו בו שאובים. אבל אם מקום ההתרחבות בצינור לא נועד לקבלת דבר, אלא להגביר את הזרם, אינו כלי והמים שזרמו בו אינם שאובים. ב) כיפופים שבצינור, כיוון שלא נועדו להשהיית המים בהם, אינם נחשבים למקום קיבול, ואינם עושים את הצינור לכלי (רמב”ם מקוואות ח, ז; שו”ע רא, לו, ורובם המכריע של האחרונים). אולם לראב”ד, אם הכיפוף יוצר בית קיבול, גם כשלא נועד לכך, הוא הופך את המים לשאובים. ויש שהחמירו כמותו (בית הלל רא, א; לחם קמ, ועוד). ויש סוברים שהראב”ד החמיר בזה רק בהשקה ליצירת מקווה (חידושי ר’ חיים מקוואות ו, ד). למעשה, הלכה כמקילים אבל לכתחילה חוששים לדעת הראב”ד (מהרי”ק נו, דעת כהן קיג-קיד). ג) במקומות רבים מתקינים בצינורות מוני מים, ולשם כך יוצרים התרחבות בצינור שנחשבת לבית קיבול שפוסל את המים (דעת כהן קכח, מקוה יהודה, מנחת יצחק). ויש שהתירו זאת, הואיל ומטרת ההתרחבות בצינור אינה כדי שהמים ישהו שם, אלא להיפך, שיזרמו והמונה יוכל למדוד את המים (טהרת מים מ). ד) יש מחמירים וסוברים, שכיוון שבסוף הצינור יש שסתום שעוצר את המים, הרי שהצינור נחשב בית קיבול (דברי מלכיאל ב, סד, ד). ויש סוברים שרק אם יש בסוף הצינור ברז ובברז עצמו יש בית קיבול, המים ששם נחשבים שאובים (דעת כהן קכז). ויש סוברים, שהואיל והצינור לא נועד לאגירת המים אלא להעברתם, אינו נחשב בית קיבול (חת”ס יו”ד ריח; חזו”א יו”ד קכו, ב). ה) כאשר מזרימים את המים בעזרת משאבות שמבוססות על צינור ובו בוכנה לשאיבת האוויר שבצינור ויצירת ואקום ששואב את המים, יש אומרים שהואיל והמשאבה יוּצרה מראש באופן כזה שתוכל להעלות את המים, דינה ככלי קיבול שהופך את המים לשאובים ופסולים (שואל ומשיב מהדורה ג’, ב, קכב; מהר”ם שיק יו”ד קצה). ויש אומרים, שהואיל ואין מטרת המשאבה להשהות בתוכה את המים, ובנוסף, אין לה יכולת להחזיק בתוכה את המים בלא כוח חיצוני – אינה נחשבת בית קיבול (נחל אשכול נג, ג; מהרש”ם ב, פה; טהרת מים מ). ו) כאשר מזרימים את המים בעזרת משאבות שפועלות על ידי צנטריפוגה, הן מוכרחות להיות שקועות במים, ואם הכינו לצורך כך כלי קיבול, כל המים שעוברים שם נפסלים.

גם אם כל בתי הקיבול הללו מחוברים לקרקע, כיוון שיוּצרו לפני חיבורם, גם לאחר חיבורם הם נחשבים בתי קיבול. כמבואר בב”ב סה, ב: “ת”ר: צינור שחקקוֹ ולבסוף קבעוֹ – פוסל את המקווה, קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ – אינו פוסל את המקווה” (רמ”א רא, לד). ולמחמירים שמקווה שכולו שאוב פסול מן התורה, יש לחשוש לכתחילה גם במקרה שכלֵי הקיבול נוצרו לאחר חיבורם לקרקע (נו”ב תנינא יו”ד קמב, ח, עי’ לעיל הערה 1). אמנם מנגד יש אומרים, שאם כל תשמישם של הכלים והצינורות הללו בחיבור לקרקע, הם נחשבים ככלי שבתחילה קבעוֹ ואח”כ חקקוֹ שאינו פוסל את המים (נחל אשכול נג, ג; יד דוד הלכות מקוואות סי’ א; גידולי טהרה תשובה ה; טהרת מים מ).

המקילים הוסיפו סברה, שלדעת רבים, כל עוד המים מחוברים למעיין וממשיכים לזרום גם לאחר שיעברו בבית הקיבול – יישארו כשרים. וכן אם המקור מאגם, אזי אם יש בצינורות שיעור ‘כשפופרת הנוד’, יש מקום לומר שיש השקה בין המקווה למים היוצאים בצינורות (מהריב”ל ג, ע; כנה”ג הגב”י נג; מקווה ישראל (דייכעס) עמ’ יג). אמנם בימינו לא ידוע על מקום שיש השקה רצופה מהמעיין עד המים שבבית, וגם לא בכל הצינורות יש קוטר של ‘כשפופרת הנוד’ (כ-4 ס”מ, ולכתחילה 5 ס”מ).

דיון נוסף לעניין ‘הווייתו על ידי אדם’: יש אומרים שכאשר פותחים את הברז, יש לחשוש שהמים נפסלים כי הווייתם על ידי האדם שפתח את הברז, ולכן ראוי לשפוך את המים הראשונים שלא יכנסו למקווה (עי’ הגהות חת”ס לשו”ע רא, מח). ויש מקילים הואיל ופתיחת הברז אינה אלא הסרת המונע, ואין בכך פסול. בכל אופן כל החשש הוא לגבי המים הראשונים שיצאו לאחר פתיחת הברז, שרק לגביהם יש טוענים שהווייתם על ידי אדם, ובהם אין שיעור ג’ לוגין (חת”ס ריד; דעת כהן קכז). וכן לגבי המשאבות, יש אומרים שכיוון שאדם מפעיל אותן, המים נחשבים כהווייתם על ידי אדם (דרכ”ת רא, קצח, בשם לבושי מרדכי; הר צבי קעז). מנגד, רבים סוברים, שרק בשאיבה ידנית המים נפסלים, אבל במשאבה שפועלת על קיטור או חשמל, אין המים נפסלים (נחל אשכול נג, ג; מהר”ם שיק יו”ד קנו; מהרש”ם א, מד).

עוד חששו המחמירים שאם יתירו עשיית מקווה ממי ברז, יטעו בסוף לעשות מקווה בכלים. עוד חששו שאם ירצו לעשות מקווה בבית, יטעו לעשותו באמבטיה רגילה, שאין בה ארבעים סאה (310 ליטר. ויש מצריכים הרבה יותר, כמבואר בהלכה ג). בנוסף, יש אומרים שהואיל והאמבטיה נוצרה ככלי תלוש, גם לאחר חיבורה היא נחשבת כלי, ואין לעשות בה מקווה בלא שיעשו בה נקב תחילה כדי לבטלה מהיות כלי, מפני שלדעת רבים חור הניקוז אינו מועיל משום שהוא חלק מתיקון הכלי (לעיל סוף הערה 1), וגם לסוברים שחור הניקוז יכול להועיל, יש אומרים שכל עוד אין בקוטרו 7.6 ס”מ אינו מועיל (שם). ועוד שמבנה האמבטיה מקשה מאוד על טבילת כל הגוף כאחד. ועוד שלעיתים כשנכנסים לאמבטיה יש מים שיוצאים החוצה לפתח הניקוז העליון, ואזי יש אומרים שהמקווה נפסל מדין זוחלים (כמבואר בהערה 6). עוד יש לחשוש, שמא כאשר הטבילה תתקיים בבית, יהיו טובלות שיטעו ויתרגלו לטבול שלא כהלכה בלא בלנית שתעמיד אותן על טעותן. מאידך, יש שכתבו שאם יוכלו לסדר טבילה כשרה בבית, נשים שנמנעות מסיבות שונות מלבוא למקווה הציבורי יתחזקו במצווה (מקוה יהודה).

יג – התחדשות הטהרה בישראל

בעקבות החטא דבקה באדם הטומאה, שאוטמת את ליבו, ופוגעת ביכולתו לקשר את מחשבותיו, מעשיו ורגשותיו אל מקור חייו. וכיוון שהקשר שלו לה’ נפגם, דבק בו המוות. מערכת המצוות העוסקת בכל סוגי הטומאות והטהרה מהן, שקשורה בעיקר לבית המקדש, נועדה לרומם את האדם מהטומאה שדבקה בצדדיו הגשמיים ולקשר אותו אל מקור חייו. על ידי הטבילה במקווה, הטמא חוזר אל היסוד הראשון של החיים, ומתוך כך יוכל להתקשר אל ה’ מקור החיים, לעלות למקדש, ולהמשיך חיים לארץ ולגוף, לדמיון ולרגשות ולכל הכישרונות האנושיים, שיהיו קשורים אל ה’ וימשיכו ברכה ותיקון לעולם. אבל לצורך לימוד התורה וקיום המצוות, שקשורים לצד הרוחני שבאדם, אין צריך לטבול, אלא ההכנה הנדרשת להם היא אמונה ומידות טובות, בלא צורך להכין את הגוף והבשר לשם כך. וכפי שאמרו חכמים (ברכות כב, א): “אין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה’, מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה” (עי’ אורות התחיה לה, למרן הרב קוק).

משחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם, בטלה הטהרה מישראל, ורק טהרה אחת נותרה לנו מעין קדושת המקדש, בטבילת אשה לטהרתה, כדי לגלות את החיים והקדושה שבגוף, באהבה ובשמחה שבין בני הזוג, שהיא פסגת קיום מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” ששקולה כנגד כל המצוות. שכן עיקר מגמת הטבילה והטהרה לטהר את החיים הממשיים, עם הגוף והבשר, הדמיון והרגש, כדי שיוכלו להתקשר אל מקור החיים ולהתעצם בלא גבול.

יהי רצון שמתוך חזרתנו לארצנו נזכה להתגדל בתורת ארץ ישראל והדרכתה לתיקון העולם, ומתוך הטהרה והשמחה שבחיבור האיש והאשה, תתפשט ברכה לכל תחומי החיים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי. ומקודש הקודשים תימשך טהרת האמונה הישראלית לכל העולם, כדי לטהר את כל האמונות שמתגלות בחיים הגשמיים על כל מרכיביהם. וכפי שאמרו חכמים (יומא עז, ב): “מַעְיַן היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים (דק מאוד), כיוון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיוון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיוון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן”. המשך זרימתו מבואר בנבואת יחזקאל (מז, א-יב): “…וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת…”, ומֵימי הנחל ילכו וירבו: לאחר שיתרחקו אלף אמה יגיעו לקרסולי אדם, ולאחר עוד אלף אמה יגיעו לברכיים, ולאחר עוד אלף אמה יגיעו למותניים, ואחר עוד אלף אמה כבר לא יוכל אדם לעבור בהם, וכך ימשיכו להתגבר ולהתעצם “וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה… וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים (ים המלח הוא ים המוות) וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד, כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ, וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל… וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה”. כלומר, כיוון שנזכה להיטהר מהטומאה ולהתקשר במלא כוחות החיים אל ה’, המקום שבו חטאו אנשי סדום בתאוות הממון וכל שאר תאוותיהם הגשמיות, עד שנהפך למקום מוות, יחזור לחיים, והדגה שבו תרבה, וסביבו יצמחו עצים נפלאים נושאי פירות כל השנה, מפני שבכל חודש יצמחו פירות חדשים, והעלים שלהם יהיו עלי מרפא.

וכן בנבואת יואל (ד, יח): “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה’ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים”. נחל השיטים רומז לחטא תאוות הזנות, שנאמר (במדבר כה, א): “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב”. והמעיין שיֵצא מבית ה’, יטהר ויתקן גם את התאווה הזו, שתהפוך לתשוקה של אהבה בין איש לאשתו, ולכל הדברים שבקדושה, ועל ידי כך תִרבה הברכה בכל הארץ.

אולם המעיין היוצא מהמקדש יטהר וירפא לא רק את ים המלח, אלא כפי שנרמז בנבואת יחזקאל ומפורש בנבואת זכריה, חציו יפנה לים התיכון, ועל ידי כך תיווצר השקה בין המעיין היוצא מהמקדש דרך הים התיכון לאוקיינוס שמקיף את כל היבשות, שמתוך מגעם במעיין היוצא מהמקדש, ייטהרו ויתקדשו כל המים שבעולם. שנאמר (זכריה יד, ח-ט): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי (ים המלח) וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן (הים התיכון), בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”.

וטומאת הנידה תתבטל, וכפי שאמרו חכמים: “אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרהּ הקב”ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירהּ. שנאמר (זכריה יג, ב) …וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ” (שוחר טוב תהלים קמו). ואף טומאת המוות תעבור מהעולם, וכפי שאמרו חכמים: “אמר הקב”ה לישראל: בעולם הזה הייתם מִטהרים וחוזרים ומִטמאים, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם” (תנחומא מצורע ט). ויתבטל המוות מהעולם, שנאמר (ישעיהו יא, ו-ט): “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”. ונאמר (ישעיהו כה, ח): “בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה’ אֱלוֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה’ דִּבֵּר”.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן