למדו חכמים מפסוקי התורה, שמי המקווה צריכים להיות כשיעור שאדם יכול לטבול בהם את כל גופו כאחד, ולא איבר אחר איבר. לשם כך צריך שיהיו בשיעור של אמה על אמה בגובה שלוש אמות, שכן קומת אדם רגיל בלא ראשו כשלוש אמות, וכשהוא טובל המים צפים ועולים והטובל מתכופף מעט, וכך ראשו נכנס לתוך המים. נפח שיעור זה הוא ארבעים סאה (חגיגה יא, א; תוס' יומא לא, א 'אמה'). גם אדם שגופו קטן וביכולתו לטבול את גופו בשיעור קטן מזה, אינו יכול להיטהר במקווה שאין בו ארבעים סאה, מפני שרק מקווה שראוי לטהר את כלל בני האדם – כשר. אפילו היה המקווה חסר כלשהו מארבעים סאה – פסול (כתובות קד, א). לפיכך, אם היה המקווה בדיוק בשיעור של ארבעים סאה וטבל בו אדם ונטהר, כיוון שעלה מהטבילה עם הטיפות שעליו, כבר אין במקווה שיעור ארבעים סאה והוא נפסל (שו"ע רא, סב).
בדורות האחרונים התעורר ספק בשיעורי חכמים, וממילא בשיעור ארבעים סאה. לדעה העיקרית שיעור המקווה כ-310 ליטר, ויש אומרים לפחות 455 ליטר (הגר"ח נאה), ויש אומרים כ-650 ליטר (חזו"א). אמנם בפועל, כדי לצאת מכל ספק, וכדי שיהיה נוח לטבול, נוהגים להכין לכתחילה מקוואות שמכילים לפחות אלף ליטר (קוב). גם כאשר נאלצים להכין מקווה בשיעור מצומצם, מתרחקים ככל האפשר מהשיעור הנמוך, כדי להתרחק מהספק.
אף ששיעור המקווה נקבע על פי שיעור אמה על אמה בגובה שלוש אמות, אין חובה שכך תהיה צורתו. זה הכלל, כל שיש בו ארבעים סאה מים, ובפועל הטובל יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – כשר. אמנם לכתחילה יש לבנות את המקווה בצורה הנוחה לטבילה (שו"ע רא, א; סא; רמ"א רא, סו).
רק מים כשרים למקווה, אבל שאר המשקים, כיין, שמן וחלב, פסולים למקווה. ואף אם היה המקווה חסר קורטוב מים, אין אפשרות להשלימו ביין, שמן או חלב (שו"ע רא, כד).[2]
בט"ז ו, כתב ששיעור ארבעים סאה מספיק לאדם גדול ביותר. אולם הדעה הרווחת שהוא שיעור המספיק בנחת לאדם רגיל (מאירי נדה סז, ב; רשב"א, ריב"ש, תשב"ץ לד, טורי אבן, חלקת בנימין רא, ציונים מה, ועוד). ויש לומר שהוא שיעור המספיק לכלל האדם, לאנשים רגילים בנחת, ולגדולים מאוד בדוחק.
סאה – שישה קבים, קב – ארבעה לוגים, לוג – ארבע רביעיות (רביעית – ביצה ומחצה). לפי החישוב המקובל: רביעית – 75 מ"ל (פנה"ל ברכות י, 11), לוג – 300 מ"ל, קב – 1.200 ליטר, סאה – 7.200 ליטר, ארבעים סאה – 288 ליטר. חישובי נפח ואורך אלה הם לפי אמה רגילה, כלומר 'אמה עצבה' שהיא כ- 46 ס"מ. אולם בעניין מקווה, כמו שאר הדינים שמהתורה, צריך לחשב לפי 'אמה שׂוחקת' (עירובין ג, ב), היינו שמוסיפים לה עוד חצי אצבע (רשב"א), ושיעור חצי אצבע הוא כ-10 מילימטר. ממילא יוצא ששיעור המקווה לפי השיעור המקובל הוא כ-310 ליטר. ור' חיים נאה, מתוך שהחמיר מאוד בחששות שונים ובחישוב אמה שוחקת, כתב שלא לפחות מ-455 ליטר, ולכתחילה 922 (שיעור מקוה אות עד). ולפי שיעור חזו"א, לפי חישוב אמה שוחקת הוא 648, ולכתחילה 750 (שיעורין של תורה עמ' סד). בפועל, המנהג הרווח לעשות מקוואות של אלף ליטר. אמנם בדיעבד, אפשר לסמוך על השיעור המקובל, שבחישוב אמה שוחקת הוא כ- 310 ליטר. (במידות ושיעורי תורה ד, ח; יג, ד, הוכיח ששיעור רביעית על פי מדידת הרמב"ם הוא כ- 74-76 מ"ל. ולגבי הלכות ברכות נקטתי בשיעור הממוצע והנוח שרביעית כ-75 מ"ל, וביצה כ-50 מ"ל, שכן התורה לא חייבה את האדם לדקדק באכילתו ושתייתו בבדיקה מדעית. אמנם לגבי מקווה שהוא דין תורה חמור, וההבדל בין השיעורים השונים מגיע לכמה ליטרים, חישבנו כחישוב המחמיר לפיו רביעית – 76 מ"ל, ארבעים סאה – כ-292 ליטר, ועם תוספת אמה שׂוחקת – כ-310 ליטר).
לכתחילה בונים את המקווה כך שגובה המים יגיע לכ-125 או 120 ס"מ, שהוא הגובה הנוח לטבילה תוך כריעה קלה שמאפשרת למים להגיע לכל מקום בגוף באופן מיטבי (רמ"א רא, סו; לעיל ה, ה).
