כל הימים, הגדולים והקטנים, כשרים לטבילת אדם וכלים. ואף שמי הים נעים ונדים מחמת הרוח שיוצרת גלים, או זורמים מחמת נהרות שנכנסים לתוכם, אין הים נפסל בכך, אלא כמו שמעיין כשר גם כאשר מימיו זוחלים מחמת טבעו, כך הים כשר כאשר מימיו זורמים או נדים מחמת טבעו (רש"י, תוס' שבת קט, א).
נהר שמקורו במעיין נובע, דינו כמעיין והוא כשר לטבילה גם בעוד מימיו זוחלים וזורמים. מנגד, נחל אכזב, כלומר נחל שזורם בעקבות הגשמים, ולאחר מכן פוסק מלזרום, דינו כמקווה, והוא כשר רק כאשר מימיו נקווים ועומדים (אשבורן). נהר שמקורו במעיין, אולם בימות הגשמים ולאחר הפשרת השלגים מימיו מתרבים, הולכים אחר הרוב. כאשר רוב מימיו מהמעיין, כשר לטבילה למרות שמימיו זורמים (זוחלים). וכאשר רוב מימיו ממי גשמים או מהפשרת שלגים (נוטפים), דינו כמקווה, ובכל משך זרימתו הוא פסול לטבילה. אמנם אפשר לטבול בנהר כזה על ידי הקפת מקום הטבילה במחיצה של מחצלת, באופן שזרימת הנהר לא תהיה ניכרת בתוך המחיצה, ואזי המים שבתוך המחיצה יהיו כשרים לטבילה (שו"ע רא, ב).[4]
נהר: בכורות נה, ב, לדעת שמואל כל נהר שמקורו במעיין, כשר לטבילה. מפני שלעולם רוב מימיו הם מי מעיין, שעל כל טיפה שמגיעה אל הנהר ישירות מהגשמים או מהפשרת השלגים, מגיעות שתי טיפות מתוך המעיין שהולך ומתגבר בעקבות הגשמים (עפ"י תענית כה, ב). וכן דעת ר"ת, ר"ש, התרומה והסמ"ג. מנגד, לדעת רב ואביו של שמואל, כאשר מי הנהר מתרבים, הם מתרבים בעיקר מהגשמים או מהפשרת השלגים, ואם רוב מי הנהר אינם ממעיין, פסולים לטבילה בעודם זורמים. וכן דעת ר"ח, רי"ף, רמב"ם ורמב"ן. ורק אם יקיפו את מקום הטבילה שבנהר במחיצות של מחצלת, כדי להעמיד את המים באשבורן, יהיו כשרים לטבילה. וכן נפסק בשו"ע רא, ב. ויש אומרים שבמקום שאין מקווה, המקילים לטבול בנהר שרובו מי גשמים או שלגים, כדעת ר"ת ודעימיה, יש להם על מה לסמוך (תרומת הדשן א, רנד; מהרי"ק קטו; מהר"י וייל ע; רמ"א). כיום, שיותר קל לבנות מקוואות או לחילופין לנסוע למקום שיש בו מקווה כשר, על פי רוב ככל האחרונים אין לטבול בנהר שלא בתוך מקום מוקף מחיצות, וכפי שכתבתי למעלה. (הש"ך רא, יא, חולק על שו"ע ורמ"א וסובר כמהרי"ק, שגם כאשר רוב מי הנהר ממעיינות, אם הנהר התרחב על ידי מי גשמים, אין לטבול במקום שהתרחב, אלא רק במקום שהנהר היה זורם בלא מי הגשמים).
