יא – מקווה מקרח ושלג שהופשרו

כפי שלמדנו (בהלכה ז) שאיבה פוסלת מים, אבל אם המים התגבשו ונעשו שלג או ברד או קרח, אין בהם פסול שאיבה, שגם אם יכניסום לתוך כלי, כיוון שהם יכולים לעמוד בלעדיו, אין הם נחשבים בכך שאובים, ואינם נפסלים למקווה. יתר על כן, גם מים שאובים שכבר נפסלו מלעשות בהם מקווה – אם יקפאו ויהפכו להיות קרח יפקע מהם פסול שאובים, ולאחר שיופשרו יחזרו להיות מים כשרים למקווה. לפיכך, כאשר יש צורך לעשות מקווה בימות הקיץ, במקום להמתין עד שיגיעו הגשמים שימלאו את האוצר, אפשר למלא אותו במים שהופשרו מקרח.

וכך עושים: מקפיאים מים בחדר הקפאה והופכים אותם לגושי קרח, מובילים את גושי הקרח על משטחים של עץ שאינם כלי, ומניחים את גושי הקרח להפשרה סמוך למקווה כדי שהמים שיֵצאו מהקרח יימשכו על גבי הקרקע ויכנסו למקווה. אמנם יש מפקפקים בכך מחמת שחוששים לשיטות יחידים שונות, ולכן לכתחילה יש להעדיף לעשות מקווה על ידי מי גשמים, אולם בשעת הצורך, אפשר להכין מקווה על ידי הבאת גושי קרח (דעת כהן צד; צח).[12]


[12]. במשנה מקוואות ז, א, למדנו שֶׁמַּיִם היוצאים משלג, ברד וכפור כשרים למקווה ואינם פוסלים אותו מדין מים שאובים, וכן נפסק ברמב”ם מקוואות ז, ג. לפיכך, שלג וקרח שהובאו בכלי, אינם נעשים שאובים והם כשרים לעשות מהם מקווה. וכ”כ רא”ש, טור ושו”ע רא, ל. והטעם, שהואיל והם יכולים לעמוד בלא כלי, אין הכנסתם לכלי הופכתם לשאובים (שמלה סב). אמנם לרז”ה, אם נשאום בכלי, נעשו שאובים ופסולים למקווה.

גם מים שנשאבו ונפסלו, אם הוקפאו ונעשו קרח, פקע מהם דין שאובים וכשהפשירו נעשו כשרים למקווה. כ”כ רא”ש, רבנו ירוחם, סמ”ג, ד”מ, שו”ע רא, לא; ש”ך עד. ומקורם בתוספתא (טהרות ב, ג): “מקוה שאוב שהגליד – טהור משום מים שאובין, נימוחו – כשר להקוות”. לפיכך, פוסקים רבים התירו בשעת הצורך להכין מקווה ממים שאובים שהוקפאו והופשרו, ומהם: דעת כהן צד; צח; רב פעלים ח”ב יו”ד כד; דברי מלכיאל ג, סח; מהרש”ג א, סב; אחיעזר ג, לג, ב; ד, לט; משפטי עוזיאל יו”ד מה”ת לד; טה”ב ח”ג עמ’ שז-שכג.

אמנם יש פוסקים שמחמת חששות שונים העדיפו להימנע מעשיית מקווה על ידי הבאת גושי קרח, ויש מהם שאף הורו להחמיר בזה בלא דחק גמור. יש שחששו לדעת הרז”ה ששלג וקרח שנישאו בכלי נפסלו מדין שאובים (חתם סופר יו”ד ר; הר צבי יו”ד קעט; דברי מלכיאל ג, סח). כדי לענות על בעיה זו מובילים את גושי הקרח על משטחי עץ שאינם כלי ואינם מקבלים טומאה. ויש חוששים שמא הנחת הקרח במקווה, או הפשרתו על ידי גוף חימום סמוך למקווה, פוסלות את המים מדין ‘הווייתו בידי אדם’ (בית שלמה ב, עו; אמרי יושר א, קמח; רב פעלים ח”ב יו”ד כד). את החששות הללו פותרים על ידי הפשרה טבעית של הקרח סמוך למקווה, באופן שהמים יזחלו על הקרקע וכך יגיעו למקווה (דעת כהן צז. עי’ דברי מלכיאל ג, סז-סח; אחיעזר ג, לג).

ויש חוששים לדעה ראשונה בסמ”ג, לפיה מים שאובים שקפאו נותרו בפיסולם (שמלה סג; לבוש מרדכי כה). ויש חוששים, שאם המים הוקפאו באופן מלאכותי על ידי אדם, לא בטל מהם דין מים שאובים (ומצור דבש יו”ד יא). בעיות אלו לא ניתן לפתור, אולם על פי כללי ההלכה, בשעת הצורך אין מקום לחוש לדעות יחידים אלו, ובפרט שלדעת רוב הפוסקים פסול מים שאובים שהומשכו למקווה הוא מדרבנן (לעיל הערה 7).

רבים סוברים שהשלג כשר בעודו שלג, וכ”כ רבנו שמריה. אמנם רבנו שמחה כתב שרק לאחר שיופשר יהיה כשר, כי בעודו שלג אין כל גופו של הטובל בא במגע מלא עם השלג, מפני חללים שנוצרים בין השלג לגוף. והביא הרמ”א רא, ל, את שתי הדעות, וסיים “וטוב להחמיר לכתחילה”. והש”ך עא, כתב שאין לטבול בשלג וקרח עד שיופשרו, וכתב בדעת כהן פט, שכך מקובל להורות.

תפריט