יב – דין המים הזורמים בצינורות לבתים

המים שזורמים במערכת הצינורות הפרושׂה בכל רחבי הארץ, מקורם בדרך כלל במים כשרים למקווה. בעבר הם הגיעו ממי גשמים שנקוו באגמים, במי-תהום ובמעיינות. לְימים החלו לטהר קולחים, וכיוון שבסיום תהליך הטיהור המים נספגים באדמה ומתחברים למי התהום – הם הופכים לכשרים (שו”ע רא, מז). כיום רוב המים המוזרמים בצינורות במדינת ישראל הם מי ים מותפלים, ואף הם כעיקרון כשרים למקווה, הואיל והגיעו מהים.

השאלה האם ניתן לעשות מקווה מהמים שזרמו במערכת הצינורות? הדין תלוי בשאלה, האם יש בהם בית קיבול. שאם יש בצינורות בית קיבול, כדוגמת מקום לאגירת פסולת, המים שזורמים בהם נפסלים כדין מים שאובים (לעיל הלכה ז; משנה מקוואות ד, ג; שו”ע רא, לו).

למעשה, נוהגים להחשיב את המים שחברת המים מזרימה בצינורות לבתים ולגינות כמים שאובים. מפני שפעמים רבות הם עוברים דרך בית קיבול, כדוגמת בית הקיבול שעושים לצורך הנחת המשאבה או מונה המים, או לצורך הפרדת פסולת ומלחים. קל וחומר כאשר הם עוברים דרך מיכלים שעל מגדלי מים או לידם, או כאשר הם עוברים דרך דודים לאגירת מים או דודי חימום שעל הגגות. ואף שמחברים את הצינורות עם בית הקיבול לקרקע, כיוון שהיה בהם בית קיבול לפני חיבורם לקרקע, גם לאחר חיבורם לקרקע הם עדיין נחשבים כלים, וממילא המים העוברים בהם נחשבים שאובים.[13]


[13]. בנושא זה רבו הדיונים והספקות, וכיוון שכך, הורו הפוסקים שאין להשתמש במים שזורמים בצינורות למקווה (דעת כהן צה; מנחת יצחק ה, פב; אג”מ יו”ד ג, סג; מבוא להלכות מקוואות לרב יהושע בן מאיר עמ’ 48). אמנם היו פוסקים שבדקו בעירם את מערכת המים, ומצאו שהמים הזורמים בצינורות כשרים (גידולי טהרה שו”ת ה; ערוה”ש רא, קסט; ומצור דבש ד; זבחי צדק יו”ד כב; טהרת מים סימן מ). ככלל, הנוטים להקל מתבססים על כך שלדעת ראשונים רבים פסול שאובים מדרבנן, ובפרט כאשר לאחר צאת המים מהברז ימשיכו אותם על הקרקע (עי’ לעיל הערות 7, 9-10). ולכן רק כאשר היתה בצינורות התרחבות לקבלת פסולת, או שהם עברו דרך מיכלים שנועדו לאגירת מים, אסרו את המים. אבל בכל שאר הספקות נטו להקל. מנגד, המחמירים הלכו בקו המקובל, שבענייני מקווה לכתחילה חוששים לשיטות יחידים, ולכן החמירו שלא להשתמש במי הברזים גם במצב שעל פי רוב הפוסקים הם כשרים. ועוד טעם לחומרתם, שקשה לבדוק את כל המערכת שמשתנה תדיר, ויש לחשוש שיהיה בה פסול שלא נודע. ולעיתים הפסול מובהק, כגון שמעל הבתים ישנם דודים לאגירת המים, ומי הברז עוברים דרכם, ואזי לכל הדעות המים שאובים. כמו כן יש מקומות שבהם המים עוברים דרך מיכל שעל מגדל מים או לידו, כדי להגביר את לחץ המים המוזרם לבתים, ואזי כל עוד המיכל אינו נחשב כבניין, המים העוברים דרכו נחשבים שאובים.

מקורות המים שבצינורות כשרים למקווה, שכן הם מאגמים, נהרות ומעיינות. כמו כן מי ים מותפלים כשרים למקווה, שכן בשלב הראשון המים נאגרים בבריכות שנבנו בקרקע, ולאחר מכן הם עוברים את תהליך ההתפלה על ידי הזרמתם בלחץ גבוה למיכלי לחץ שבהם מסנני-על (ממברנות) העשויים בעיקר מסיבי זכוכית. כיוון שמיכלי הלחץ הם צינורות ישרים – הם אינם בית קיבול ואינם פוסלים את המים. לאחר ההתפלה המים נאגרים בבריכות או במיכלים גדולים כדי להעבירם תהליכי השבחה משלימים. במתקני ההתפלה הגדולים (כמו אלו במדינת ישראל) מאגרים אלו נבנים בקרקע מבטון, ואינם פוסלים את המים. אולם במתקני התפלה קטנים, קיימים לעיתים מיכלים יבילים שבהם משביחים את המים, ובהם המים נעשים שאובים. נמצא אפוא שמי הים המותפלים במדינת ישראל כשרים למקווה, והשאלה היא האם בעת שהם עוברים בצינורות הם נפסלים.

כלומר, הבעיה אינה במקורות המים אלא במעברם בצינורות. נתמצת את עיקרי הספקות: א) משנה מקוואות ד, ג: “החוטט בצנור לקבל צרורות, בשל עץ – כל שהוא, ובשל חרס – רביעית… סילון (צינור) שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע – אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה”. וכן בשו”ע רא, לו. הרי שאם יש בצינור שקע שנועד לקבל את הלכלוך כדי שישקע בתוכו ולא יסתום את הצינור, הצינור נחשב ככלי, והמים שעברו בו שאובים. אבל אם מקום ההתרחבות בצינור לא נועד לקבלת דבר, אלא להגביר את הזרם, אינו כלי והמים שזרמו בו אינם שאובים. ב) כיפופים שבצינור, כיוון שלא נועדו להשהיית המים בהם, אינם נחשבים למקום קיבול, ואינם עושים את הצינור לכלי (רמב”ם מקוואות ח, ז; שו”ע רא, לו, ורובם המכריע של האחרונים). אולם לראב”ד, אם הכיפוף יוצר בית קיבול, גם כשלא נועד לכך, הוא הופך את המים לשאובים. ויש שהחמירו כמותו (בית הלל רא, א; לחם קמ, ועוד). ויש סוברים שהראב”ד החמיר בזה רק בהשקה ליצירת מקווה (חידושי ר’ חיים מקוואות ו, ד). למעשה, הלכה כמקילים אבל לכתחילה חוששים לדעת הראב”ד (מהרי”ק נו, דעת כהן קיג-קיד). ג) במקומות רבים מתקינים בצינורות מוני מים, ולשם כך יוצרים התרחבות בצינור שנחשבת לבית קיבול שפוסל את המים (דעת כהן קכח, מקוה יהודה, מנחת יצחק). ויש שהתירו זאת, הואיל ומטרת ההתרחבות בצינור אינה כדי שהמים ישהו שם, אלא להיפך, שיזרמו והמונה יוכל למדוד את המים (טהרת מים מ). ד) יש מחמירים וסוברים, שכיוון שבסוף הצינור יש שסתום שעוצר את המים, הרי שהצינור נחשב בית קיבול (דברי מלכיאל ב, סד, ד). ויש סוברים שרק אם יש בסוף הצינור ברז ובברז עצמו יש בית קיבול, המים ששם נחשבים שאובים (דעת כהן קכז). ויש סוברים, שהואיל והצינור לא נועד לאגירת המים אלא להעברתם, אינו נחשב בית קיבול (חת”ס יו”ד ריח; חזו”א יו”ד קכו, ב). ה) כאשר מזרימים את המים בעזרת משאבות שמבוססות על צינור ובו בוכנה לשאיבת האוויר שבצינור ויצירת ואקום ששואב את המים, יש אומרים שהואיל והמשאבה יוּצרה מראש באופן כזה שתוכל להעלות את המים, דינה ככלי קיבול שהופך את המים לשאובים ופסולים (שואל ומשיב מהדורה ג’, ב, קכב; מהר”ם שיק יו”ד קצה). ויש אומרים, שהואיל ואין מטרת המשאבה להשהות בתוכה את המים, ובנוסף, אין לה יכולת להחזיק בתוכה את המים בלא כוח חיצוני – אינה נחשבת בית קיבול (נחל אשכול נג, ג; מהרש”ם ב, פה; טהרת מים מ). ו) כאשר מזרימים את המים בעזרת משאבות שפועלות על ידי צנטריפוגה, הן מוכרחות להיות שקועות במים, ואם הכינו לצורך כך כלי קיבול, כל המים שעוברים שם נפסלים.

גם אם כל בתי הקיבול הללו מחוברים לקרקע, כיוון שיוּצרו לפני חיבורם, גם לאחר חיבורם הם נחשבים בתי קיבול. כמבואר בב”ב סה, ב: “ת”ר: צינור שחקקוֹ ולבסוף קבעוֹ – פוסל את המקווה, קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ – אינו פוסל את המקווה” (רמ”א רא, לד). ולמחמירים שמקווה שכולו שאוב פסול מן התורה, יש לחשוש לכתחילה גם במקרה שכלֵי הקיבול נוצרו לאחר חיבורם לקרקע (נו”ב תנינא יו”ד קמב, ח, עי’ לעיל הערה 1). אמנם מנגד יש אומרים, שאם כל תשמישם של הכלים והצינורות הללו בחיבור לקרקע, הם נחשבים ככלי שבתחילה קבעוֹ ואח”כ חקקוֹ שאינו פוסל את המים (נחל אשכול נג, ג; יד דוד הלכות מקוואות סי’ א; גידולי טהרה תשובה ה; טהרת מים מ).

המקילים הוסיפו סברה, שלדעת רבים, כל עוד המים מחוברים למעיין וממשיכים לזרום גם לאחר שיעברו בבית הקיבול – יישארו כשרים. וכן אם המקור מאגם, אזי אם יש בצינורות שיעור ‘כשפופרת הנוד’, יש מקום לומר שיש השקה בין המקווה למים היוצאים בצינורות (מהריב”ל ג, ע; כנה”ג הגב”י נג; מקווה ישראל (דייכעס) עמ’ יג). אמנם בימינו לא ידוע על מקום שיש השקה רצופה מהמעיין עד המים שבבית, וגם לא בכל הצינורות יש קוטר של ‘כשפופרת הנוד’ (כ-4 ס”מ, ולכתחילה 5 ס”מ).

דיון נוסף לעניין ‘הווייתו על ידי אדם’: יש אומרים שכאשר פותחים את הברז, יש לחשוש שהמים נפסלים כי הווייתם על ידי האדם שפתח את הברז, ולכן ראוי לשפוך את המים הראשונים שלא יכנסו למקווה (עי’ הגהות חת”ס לשו”ע רא, מח). ויש מקילים הואיל ופתיחת הברז אינה אלא הסרת המונע, ואין בכך פסול. בכל אופן כל החשש הוא לגבי המים הראשונים שיצאו לאחר פתיחת הברז, שרק לגביהם יש טוענים שהווייתם על ידי אדם, ובהם אין שיעור ג’ לוגין (חת”ס ריד; דעת כהן קכז). וכן לגבי המשאבות, יש אומרים שכיוון שאדם מפעיל אותן, המים נחשבים כהווייתם על ידי אדם (דרכ”ת רא, קצח, בשם לבושי מרדכי; הר צבי קעז). מנגד, רבים סוברים, שרק בשאיבה ידנית המים נפסלים, אבל במשאבה שפועלת על קיטור או חשמל, אין המים נפסלים (נחל אשכול נג, ג; מהר”ם שיק יו”ד קנו; מהרש”ם א, מד).

עוד חששו המחמירים שאם יתירו עשיית מקווה ממי ברז, יטעו בסוף לעשות מקווה בכלים. עוד חששו שאם ירצו לעשות מקווה בבית, יטעו לעשותו באמבטיה רגילה, שאין בה ארבעים סאה (310 ליטר. ויש מצריכים הרבה יותר, כמבואר בהלכה ג). בנוסף, יש אומרים שהואיל והאמבטיה נוצרה ככלי תלוש, גם לאחר חיבורה היא נחשבת כלי, ואין לעשות בה מקווה בלא שיעשו בה נקב תחילה כדי לבטלה מהיות כלי, מפני שלדעת רבים חור הניקוז אינו מועיל משום שהוא חלק מתיקון הכלי (לעיל סוף הערה 1), וגם לסוברים שחור הניקוז יכול להועיל, יש אומרים שכל עוד אין בקוטרו 7.6 ס”מ אינו מועיל (שם). ועוד שמבנה האמבטיה מקשה מאוד על טבילת כל הגוף כאחד. ועוד שלעיתים כשנכנסים לאמבטיה יש מים שיוצאים החוצה לפתח הניקוז העליון, ואזי יש אומרים שהמקווה נפסל מדין זוחלים (כמבואר בהערה 6). עוד יש לחשוש, שמא כאשר הטבילה תתקיים בבית, יהיו טובלות שיטעו ויתרגלו לטבול שלא כהלכה בלא בלנית שתעמיד אותן על טעותן. מאידך, יש שכתבו שאם יוכלו לסדר טבילה כשרה בבית, נשים שנמנעות מסיבות שונות מלבוא למקווה הציבורי יתחזקו במצווה (מקוה יהודה).

תפריט