ב – מים טהורים בקרקע

טהרת אדם מטומאתו נעשית על ידי טבילת כל הגוף כאחד במים טהורים שמכונסים בקרקע, כלומר במי תהום שנבעו ממעיין או במי גשמים שנקוו בקרקע. שכל זמן שהם בקרקע כדרך טבעם הם טהורים ואינם יכולים לקבל טומאה, שנאמר (ויקרא יא, לו): “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”. אבל מים שנותקו מהקרקע על ידי אדם או כלים, יכולים לקבל טומאה, וממילא בעת שהטמא יגע בהם, המים ייטמאו וכבר לא יוכלו לטהרו (חת”ס יו”ד ריג).

כל מקום בקרקע שֶׁמַּיִם יכולים להתכנס בתוכו – כשר למקווה, ובכלל זה מעיין, ים ובור שנחצב בקרקע. גם בריכה שנבנתה על ידי לבנים ובטון בתוך מבנה או על גגו, ואפילו על גבי מאה קומות – כשרה למקווה. שהואיל והמבנה מחובר לקרקע כדרך בניין, גם הבריכה שנבנתה מעליו נחשבת מחוברת לקרקע. אבל מים שנאגרו בתוך כלי, אפילו היה הכלי ענק, כמו בריכת פלסטיק או ספינה, יכולים לקבל טומאה, הואיל ואינם מכונסים במקום שמחובר לקרקע, וממילא הם פסולים למקווה.

הרוצה לעשות מקווה בעזרת כלי גדול, כמיכל פלסטיק או מתכת, צריך תחילה לבטלו מלהיחשב כלי על ידי נקיבת חור בקרקעיתו בקוטר של כשמונה ס”מ. בנוסף, עליו לחבר את הכלי הנקוב לקרקע על ידי בטון וכדומה, או על ידי הכנסתו לחפירה עמוקה בקרקע. לאחר חיבור הכלי הנקוב לקרקע, הנקב נסתם בקרקע ואפשר להוסיף לאוטמו בכל חומר (רמב”ם, שו”ע רא, ז).

כאשר בונים מקווה, אפשר להיעזר בברזלים לחיזוק הבטון, למרות שבתנאים מסוימים הם יכולים לקבל טומאה, מפני שכל מה שמחובר לקרקע ואינו כלי, בטל לקרקע.[1]

בנוסף לכך שמֵי המקווה צריכים להיות מכונסים בקרקע, הם צריכים לעמוד בשלושה כללים (שיבוארו בהלכות ז-ח): א) שלא יהיו שאובים בכלים. ב) שלא תהיה הווייתם (יצירתם) על ידי אדם אלא בכוחות הטבע. ג) שלא יתקיימו על ידי דבר ש’מקבל טומאה’.


[1]. הנקב שמבטל את הכלי צריך להיות בתחתיתו. לגבי קוטרו נחלקו: א) לרא”ה וריטב”א, שיעור ‘כמוציא רימון’. ב) לרמ”א רא, ז, עפ”י הרא”ש, נקב ‘כשפופרת הנוד’, שהוא כנקב שאפשר לסובב בו בנחת שתי אצבעות – אצבע ואמה, ששיעורו כ-4 ס”מ ולכתחילה 5 ס”מ. ג) לגר”א רא, ל; גידולי טהרה נחל טז, שמלה כה, כשיעור ‘נקב המטהר את הכלי’, היינו שאם הכלי נטמא, שיעור הנקב שמבטלו מלהיות ראוי לשימוש – מטהרו. כלי מתכת ועץ, ב’כמוציא רימון’, שהוא כטפח (7.6 ס”מ), היינו שאפשר לסובב בו אגרוף רגיל (משנה כלים יז, א; דעת כהן קכו). כלי חרס ב’כמוציא זית’ (כלים ג, א; כ-2 ס”מ). ד) לשו”ע רא, ז, עפ”י רמב”ם, כשיעור הקטן שבין ‘כשפופרת הנוד’ (4-5 ס”מ) ונקב המטהר את הכלי (בכלי חרס 2 ס”מ).

לר”ש ורא”ש, כדי להכשיר את הכלי להיות מקווה די לעשות בו נקב ולהניחו על הקרקע (ועל ידי הנחתו על הקרקע הנקב ייסתם). ולרמב”ם (מקוואות ו, ד) לא מספיק להניח את הכלי על הקרקע אלא צריך גם לחברו לקרקע, וכ”כ בשו”ע רא, ז.

ב”ב סה, ב: “ת”ר: צינור שחקקוֹ ולבסוף קבעוֹ – פוסל את המקוה, קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ – אינו פוסל את המקוה”. לדעת רוב הפוסקים כך הדין גם לגבי טבילה בכלי, שאם לקחו חתיכת עץ וחיברו אותה לקרקע ואחר כך חקקו בה כלי – כשר לטבילה בלא צורך לנקבו (טור, רמ”א ז, ש”ך כא, פת”ש ז ועוד). ויש מחמירים שדווקא לעניין דיני דרבנן מקילים ב’קבעוֹ ולבסוף חקקוֹ’, אבל לעניין דיני דאורייתא יש להחמיר להחשיבו ככלי ולכן אין לטבול בו בלא שעשו בו נקב (גר”א לד; שו”ת רעק”א לט). וכתבו האחרונים שנכון לכתחילה לחוש לדבריהם (ערוה”ש סה; דעת כהן קכז).

בנודע ביהודה (תניינא יו”ד קמב) חידש שנקב שהוכן בשולי כלי, כדי לסותמו על ידי קביעת ברז שדרכו אפשר יהיה להוציא מים מהכלי, אינו נחשב נקב שמבטלו מלהיות כלי. ובשו”ת בית אפרים (נג) חלק עליו, אולם להלכה חשש להקל בלא נקב נוסף מלבד הברז. וכן דעת האחרונים לחשוש לדעת הנו”ב, כמובא בערוה”ש עז, ועוד. והשוו הפוסקים נקב של ברז לנקב של חור הניקוז הקיים בתחתית כיור ואמבטיה, שאינו נחשב נקב שמבטל את הכלי, ועל כן אמבטיה נחשבת כלי ופסולה למקווה. אמנם בשעת הדחק, יש שהתירו להחשיב את חור הניקוז כנקב שמבטל את האמבטיה מהיות כלי (תבואות שמש יו”ד סג. ועי’ להלן הערה 13 שיש סוברים שכל כלי שאין תשמישו אלא במחובר לקרקע – אינו נחשב כלי).

תפריט