ט – זריעה והשקה

לאחר שישנו מקווה כשר, ניתן להוסיף וליצור על ידו עוד מקוואות, בדרך של ‘זריעה’ או בדרך של ‘השקה’, כפי שנבאר:

זריעה: כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים שאובים ש’נזרעו’ בו, כלומר שנפלו או זרמו לתוכו. ואף אם תישפך לתוך מקווה כשר כמות גדולה פי אלף של מים שאובים, כל המים שיישפכו לתוכו יֵהפכו למים כשרים לטבילה. ואם יזרעו במקווה מים רבים שיגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה, הואיל והמים שבהן הוכשרו על ידי זריעה במקווה כשר. ואמנם יש מי שסובר שאם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, המקווה נפסל מדברי חכמים (ראב”ד), אולם לדעת שאר הראשונים, מקווה יכול להכשיר בזריעה מים רבים בלא גבול, ואין צורך שיישארו בו מי גשמים מקוריים, שכן כל המים שנזרעו בו נעשו כשרים כמו מי גשמים. וכן הלכה (שו”ע רא, טו; כד).[10]

השקה: מים שאובים שנשקו למי מקווה, היינו שבאו במגע עם מי המקווה, נעשו כשרים לטבילה. כלומר, אם היה מקווה כשר ובצדו בריכה של מים שאובים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו 5 ס”מ (‘כשפופרת הנוד’), ברגע שמי הבריכה יגעו במי המקווה – יוכשרו, והבריכה תהפוך למקווה כשר. ואף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר ושוב לא ייפסלו. ואמנם יש מי שסובר שאם יחזרו ויסתמו את החור שמחבר ביניהם, המים שבבריכה נפסלים לטבילה (רבנו ירוחם). אולם להלכה, לאחר שמי הבריכה נשקו למי האוצר פעם אחת, מי הבריכה יישארו כשרים לעולם (שו”ע רא, נב; ועי’ ש”ך קיב. כיום שממלאים את בריכת הטבילה בהמשכה, גם למחמיר הפסול מדרבנן, כמבואר לעיל הלכה ז והערה 7).


[10]. משנה מקוואות ז, ב: “היו בו ארבעים סאה (של מים), נתן סאה (של מי פירות) ונטל סאה (של מים) – הרי זה כשר”. ביבמות פב, ב, ביארו שנתן סאה ונטל סאה הכוונה “עד רובו”. לרוב הראשונים (רש”י, ר”ת, ר”ש, רשב”א, רא”ש ועוד), הכוונה שאם הכניסו משקים שאינם מים, כמי פירות, למקווה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, וכנגד זה הוציאו מתוכו מים, כאשר המשקים שאינם מים נעשו רוב ארבעים הסאה, המים בטלו והמקווה נפסל. אבל אם נפלו מים שאובים לתוך מקווה כשר, אינו נפסל לעולם, שכן כל מים שהתחברו למקווה הפכו להיות כשרים בעצמם. מנגד, לראב”ד (בעלי הנפש שער המים א) דין זה נאמר על מים שאובים, שמקווה שהיו בו ארבעים סאה, ושפכו לתוכו מים שאובים וכנגד זה יצאו מים כשרים מהמקווה, אם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מים מקוריים שאינם שאובים, כשיעור רוב מקווה – המקווה נפסל מדרבנן (עי’ חלקת בנימין רא, ציונים אלף רסד). והב”י ביאר שהרמב”ם (ד, ו-ז), מסכים לראב”ד במקרה שאדם שפך מים שאובים למקווה וכנגד זה נטל בידיו מים מהמקווה, שאם לא נותרו יותר מעשרים סאה מים מקוריים שאינם שאובים, יש לפסול את המקווה מחשש מראית עין, שיחשבו שֶׁמַּיִם שאובים כשרים למקווה. אבל אם הוסיף ל’אוצר הזריעה’ מים שאובים, והמים שבאוצר גלשו מאליהם לבריכת הטבילה כפי הנהוג במקוואות שלנו, אזי גם אם לא נותרו באוצר הזריעה יותר מעשרים סאה מים מקוריים כשרים – הוא נותר כשר. להלכה נפסק בשו”ע רא, כד, כדעת רוב הראשונים. אמנם כתב בב”י את דברי התשב”ץ א, יז, שכאשר אפשר, ראוי לחשוש לדעת הראב”ד והרמב”ם. וכ”כ הש”ך סג.

כדין מקווה כך דין מעיין, שהוא מטהר ומכשיר מים שאובים שנפלו לתוכו בזריעה (שו”ע רא, טו; עי’ רמ”א רא, מ), ומטהר ומכשיר מים שאובים שבאו עימו במגע בדרך של השקה המבוארת בהמשך ההלכה (משנה מקוואות ה, א).

תפריט