לאחר שישנו מקווה כשר, ניתן להוסיף וליצור על ידו עוד מקוואות, בדרך של 'זריעה' או בדרך של 'השקה', כפי שנבאר:
זריעה: כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים שאובים ש'נזרעו' בו, כלומר שנפלו או זרמו לתוכו. ואף אם תישפך לתוך מקווה כשר כמות גדולה פי אלף של מים שאובים, כל המים שיישפכו לתוכו יֵהפכו למים כשרים לטבילה. ואם יזרעו במקווה מים רבים שיגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה, הואיל והמים שבהן הוכשרו על ידי זריעה במקווה כשר. ואמנם יש מי שסובר שאם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, המקווה נפסל מדברי חכמים (ראב"ד), אולם לדעת שאר הראשונים, מקווה יכול להכשיר בזריעה מים רבים בלא גבול, ואין צורך שיישארו בו מי גשמים מקוריים, שכן כל המים שנזרעו בו נעשו כשרים כמו מי גשמים. וכן הלכה (שו"ע רא, טו; כד).[10]
השקה: מים שאובים שנשקו למי מקווה, היינו שבאו במגע עם מי המקווה, נעשו כשרים לטבילה. כלומר, אם היה מקווה כשר ובצדו בריכה של מים שאובים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו 5 ס"מ ('כשפופרת הנוד'), ברגע שמי הבריכה יגעו במי המקווה – יוכשרו, והבריכה תהפוך למקווה כשר. ואף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר ושוב לא ייפסלו. ואמנם יש מי שסובר שאם יחזרו ויסתמו את החור שמחבר ביניהם, המים שבבריכה נפסלים לטבילה (רבנו ירוחם). אולם להלכה, לאחר שמי הבריכה נשקו למי האוצר פעם אחת, מי הבריכה יישארו כשרים לעולם (שו"ע רא, נב; ועי' ש"ך קיב. כיום שממלאים את בריכת הטבילה בהמשכה, גם למחמיר הפסול מדרבנן, כמבואר לעיל הלכה ז והערה 7).
כדין מקווה כך דין מעיין, שהוא מטהר ומכשיר מים שאובים שנפלו לתוכו בזריעה (שו"ע רא, טו; עי' רמ"א רא, מ), ומטהר ומכשיר מים שאובים שבאו עימו במגע בדרך של השקה המבוארת בהמשך ההלכה (משנה מקוואות ה, א).
