י – המקוואות בימינו

בעבר רבים נהגו לטבול במעיינות, ימים ונהרות, שכן בזמן שלא היתה מערכת צינורות לאספקת מים, בני האדם הוצרכו להתגורר סמוך למקורות מים, וממילא נעזרו בהם לטבילה. במקומות שלא היו סמוכים למקורות מים זמינים, נהגו לחצוב בחצר בורות לאגירת מי גשמים, ואחד הבורות היה מוקדש לטבילה. בעקבות מציאת פתרונות להובלת מים וריבוי האוכלוסייה העירונית, נוצר צורך לבנות מקוואות שישמשו אנשים רבים. ואזי אם היו טובלים כולם באותו מקווה, המים היו מזדהמים, על כן הפרידו בין ה’אוצר’ (מאגר) של מי הגשמים לבריכת הטבילה, שאותה היו מכשירים על ידי זריעה באוצר או על ידי השקה אליו. באופן זה יכלו להחליף את המים שבבריכת הטבילה בתדירות גבוהה.

בדורות האחרונים, עם העלייה ברמת החיים, החלו רבים להדר להכשיר את המים שבבריכת הטבילה בשתי הדרכים, בזריעה ובהשקה. כלומר מכשירים את המקווה על ידי שני ‘אוצרות’ שיש בכל אחד מהם ארבעים סאה מי גשמים. א) ‘אוצר זריעה’ – לתוכו מזרימים מי ברז וממנו המים גולשים בהמשכה לתוך בריכת הטבילה. ב) ‘אוצר השקה’ – אליו משיקים את בריכת הטבילה דרך נקב שקוטרו לפחות 5 ס”מ. בעת הטבילה פותחים את הנקב, וכשאין טובלים סוגרים אותו, כדי שהמים שב’אוצר ההשקה’ לא יתלכלכו מהמים שטבלו בהם. אמנם גם אם בעת הטבילה הנקב המחבר את בריכת הטבילה לאוצר ההשקה היה סגור – הטבילה כשרה, שכן פתיחת הנקב היא הידור (עי’ אג”מ יו”ד א, קיב).[11]


[11]. היתרון בעשיית שני אוצרות: למדנו בהערה הקודמת, שלראב”ד מדברי חכמים אוצר זריעה לא מועיל כאשר בפועל רוב המים שיצאו ממנו הם שאובים, ואזי אוצר ההשקה, שבו ישנם יותר מעשרים סאה מי גשמים, פותר את הבעיה. מאידך, למדנו בהלכה ט, שלרבנו ירוחם, אוצר השקה מועיל רק בעת שהנקב בינו לבריכת הטבילה פתוח, ויש חשש שיסגרו אותו כדי לשמור על מי האוצר שבו, ואזי אם המים שבבריכת הטבילה יוכשרו גם על ידי אוצר הזריעה, גם כאשר הנקב בין הבריכה לאוצר ההשקה יהיה סגור, המקווה יהיה כשר אף לשיטת רבנו ירוחם.

אמנם גם כאשר עושים מקווה בשתי הדרכים, עדיין לפי דעות מסוימות ישנה בעיה. שכן גם אם יקפידו לפתוח את הפקק שבין האוצר לבריכת הטבילה בזמן הטבילות כדי לחשוש לדעת רבנו ירוחם, וגם יקפידו לסותמו שלא בזמן הטבילות כדי לצמצם את מעבר המים מהאוצר לבריכת הטבילה ובכך למנוע את פסילת האוצר לדעת הראב”ד, עדיין יש לחשוש שברבות הימים לא יישארו באוצר ההשקה יותר מ-20 סאה מי גשמים, ואזי לדעת הראב”ד האוצר ייפסל. ואם יתאמצו לסגור תמיד את הפקק שבין בריכת הטבילה לאוצר ההשקה, יש לחשוש שלעיתים ישכחו לפותחו בזמן הטבילות, ואזי לרבנו ירוחם הטבילה לא תהיה כשרה. מחמת חששות אלה, יש נוהגים לבנות את אוצר ההשקה תחת המקווה (חב”ד), וכיוון שנוהגים להדר לחמם את המים שבבריכת הטבילה, הם אינם מתערבים במי אוצר ההשקה הקרים יותר.

אולם אין לחוש לחומרא זו, שכן דעות הראב”ד ורבנו ירוחם הן דעות יחידים שלא נפסקו להלכה. בנוסף, נראה שגם לדעת הראב”ד, רק כאשר יציאת מי הגשמים ניכרת, האוצר נפסל. אך אם המים שב’אוצר ההשקה’ מתחלפים עם המים שבבריכה באיטיות שאינה ניכרת, גם אם לא נותרו שם יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, האוצר כשר, וכפי שלמד במשנה (מקוואות ז, ב), ובגמרא (יבמות פב, ב): “נתן סאה ונטל סאה – הרי זה כשר… עד רובו”, משמע שאם מי הגשמים התמעטו באופן שאינו ניכר – כשר גם ברובו. וכן משמע מדעת כל האחרונים שעודדו לעשות ‘אוצר השקה’ בנוסף ל’אוצר זריעה’ כדי לצאת ידי דעת הראב”ד. בנוסף, נוהגים כיום להמשיך את המים הנכנסים לבריכת הטבילה דרך תעלה באורך ג’ טפחים של בטון רך, ועל ידי כך גם אם כל המים שאובים, יש אומרים שהם כשרים אף ללא השקה וזריעה, וגם לרוב הפוסקים המחמירים בלא השקה וזריעה, הם פסולים רק מדברי חכמים (כמבואר בהערות 7; 9). בנוסף, גם לראב”ד פסול ‘נתן סאה ונטל סאה’ מדרבנן. הרי שמדובר בחשש לדעת יחידים, בספק ספיקא בדין דרבנן. בנוסף, כתב באג”מ יו”ד ג, סה, שגם לפי חומרא זו, למרות שתהליך עירוב המים איטי יותר, בפועל אחר כמה שבועות לא יישארו ב’אוצר ההשקה’ התחתון יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים. בכל אופן, מנהג ישראל דין הוא, וכך נהגו למעשה גדולי ישראל שסמכו על דעת רובם המכריע של הפוסקים, ונשותיהם טבלו במקווה שמיוסד על אוצר השקה או זריעה. ואם נרצה להדר, די לנו בהידור הרווח להשתמש בשני אוצרות – ‘זריעה’ ו’השקה’, ולא יותר. מה עוד, שיש מי שהעלה טענה, שאוצר מתחת למקווה אינו נחשב כהשקה אלא כקטפרס (חיבור במדרון ולא בגובה שווה) שאינו חיבור למקווה (עפ”י דברי חיים ב, פח), ואזי בריכת הטבילה שנעשתה בשיטת חב”ד פסולה למקווה. ואף שזו טענה רחוקה (עי’ טה”ב מקוואות ב), אין היא רחוקה יותר מטענת המחמירים שאינם סומכים על רוב ככל הפוסקים בדין דרבנן.

כתב מרדכי (מקוואות תשנ) שאין להשיק מקווה של מים חמים לנהר, וכן אין לשפוך מים חמים למקווה, מפני גזירת מרחצאות, שיטעו לחשוב שגם מרחץ שמימיו שאובים כשר לטבילה. ולהגהות מרדכי מותר לחמם את המקווה, וכן דעת ראבי”ה וריב”א. בשו”ע רא, עה, הזכיר את דעת המרדכי, והרמ”א כתב שיש להחמיר, אבל אין למחות ביד המקילים במקום שנוהגים כך. למעשה, כתבו האחרונים שאין להחמיר בזה, כי החומרא עלולה לגרום למקצת נשים שלא לטבול, או לטבול בחופזה, או להתקרר ולחלות (ערוה”ש רטז; דעת כהן קכו; שערי מקוואות עמ’ שעו, ועוד רבים). הוסיף וביאר מרן הרב קוק בדעת כהן קכה, שכאשר מחממים את כל המקווה גם המחמירים יודו שמותר, כי אין זו הדרך לשימוש בשאובים, שכן גזירת מרחצאות היתה באופן שחיממו את המים בתוך כלים ומתוכם שפכום למקווה. אבל כאשר מחממים את כל בריכת הטבילה, אין מקום לגזירת מרחצאות.

מותר ואף רצוי להתקין בתוך המקווה פילטר כדי לסנן את המים, אבל מפני חששות שונים אין להתקינו מחוץ למים (הר צבי יו”ד קעז; טה”ב מקוואות ד).

תפריט