גם כאשר המקווה לא התמלא על ידי כלים שהופכים את המים לשאובים, כגון שאדם מילא אותו בעזרת כלי נקוב, או שהיתה שלולית גשמים בצידי המקווה, ואדם התיז בידיו מהשלולית למקווה – המקווה פסול, הואיל והווייתו (יצירתו) נעשתה על ידי אדם ולא על ידי שמיים, כלומר בכוחות הטבע. גם כאשר רק שלושה לוגים מים הגיעו על ידי אדם למקווה שעוד לא היו בו ארבעים סאה, כולו נפסל כדין מים שאובים שנפלו למקווה חסר (שו"ע רא, טו; לט).
תנאי נוסף למקווה טהור, שהמים יתהוו בו בטהרה, שנאמר (ויקרא יא, לו): "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר", דרשו חכמים (זבחים כה, ב): "הווייתן על ידי טהרה תהא". אבל אם מי הגשמים נכנסו למקווה על ידי דברים שיכולים לקבל טומאה, המים פסולים. לפיכך מים שזרמו למקווה על ידי צינור מתכת שאינו מחובר לקרקע – פסולים, הואיל וצינור מתכת שאינו מחובר לקרקע מקבל טומאה. וכל זה בתנאי שהמים הגיעו למקווה ישירות דרך דבר שמקבל טומאה, אבל אם לאחר שיצאו מהדבר שמקבל טומאה המשיכו לזרום על הארץ ונשפכו למקווה, כשרים, הואיל ובפועל נכנסו למקווה בלא עזרת דבר שמקבל טומאה (שו"ע רא, מח).[8]
מקובל לסיים את הזרמת מי הגשמים היורדים מהגג למקווה דרך תעלה באורך שלושה טפחים (כ-23 ס"מ), שבתחתיתה בטון רך שיכול לספוג מים, ובכך גם אם נפל במים פסול מחמת 'שאובים', 'הווייתו בידי אדם' או 'הווייתו בטומאה', הפסול יתוקן בהמשכה זו.[9]
לרא"ש, יצירה של מקווה כשר צריכה להיות בטהרה, אבל אחר שיש מקווה כשר ניתן להמשיך ממנו מים בדבר שמקבל טומאה כדוגמת צינור מתכת, כיוון שהם נטהרים על ידי השקתם למקווה-כשר או למעיין. ולרשב"א גם בזה אסור. בשו"ע רא, מט, סתם להקל כרא"ש, ויש להשאיר לכתחילה את הצינור פתוח כדי לקיים את החיבור (לחם רא, קצ). ויש שהחמירו כרשב"א (ב"ח, דעת כהן קכז ועוד).
לר"ש (מקוואות ה, ה) אסור לסתום מקווה שמימיו זוחלים בדבר שמקבל טומאה, ככלי או בגד, כי בכך הווייתו בדבר המקבל טומאה. ולרא"ש האיסור הוא רק בהבאת מי הגשמים למקווה, אבל לשמור עליהם שלא יזחלו מותר גם בדבר שמקבל טומאה. בשו"ע רא, נ, החמיר כר"ש בדעת סתם, לפיכך כאשר חור ניקוז המקווה בקרקעית, יש לסותמו בפקק שעשוי עץ או פלסטיק, ולא מתכת שמקבלת טומאה (דעת כהן רמב). כדי למנוע בעיה, רבים מהדרים שלא לקבוע את נקב הניקוז בתחתית המקווה אלא לנקז את מימיו בשאיבה.
כפי שלמדנו למעלה, דין פסול 'הווייתו על ידי אדם' כדין פסול מים שאובים, שגם שלושה לוגים פוסלים מקווה שעדיין אין בו ארבעים סאה. יש אומרים שכך גם דין 'הווייתו בטומאה', ששלושה לוגים פוסלים מקווה (מי השילוח ה, א; שמלה פג). ויש אומרים שפוסלים רק ברוב (גידולי טהרה גבא מג; אבני נזר ערב, דעת כהן קכז עמ' רלו).
שלושה סוגי חומרים ישנם לדין קבלת טומאה: א) מתכת, שאפילו אין לה בית קיבול מקבלת טומאה. לפיכך, צינור מתכת מקבל טומאה גם כשאין לו בית קיבול. אמנם אם צינור המתכת נוצר כדי לקובעו בקרקע או בקיר הבניין, ובפועל נקבע בקרקע או בבניין, הוא בטל לקרקע ואפשר להעביר דרכו את המים למקווה. ב) חרס, עץ, עור וזכוכית, אם עשו מהם כלי שיש לו בית קיבול – מקבל טומאה, ואם אין לו בית קיבול, כדוגמת צינור, אינו מקבל טומאה. ג) כלי אבן, גם כשיש להם בית קיבול – אינם מקבלים טומאה. לגבי כלי פלסטיק כדוגמת צינור פלסטיק שיש לו בית קיבול: לדעת רוב ככל הפוסקים דינם ככלי אבן שאינם מקבלים טומאה (חזו"א קכו, ז; אג"מ יו"ד ג, נג; בדי השלחן קצ, קז; טהרת הבית א, תכח, וכתב שכן דעת ריש"א; באהלה של תורה א, כה. ועי' שבט הלוי ד, קטו, שייתכן שדינם כדין כלי זכוכית). קל וחומר שפקק מגומי או מפלסטיק אינו מקבל טומאה, שאפילו אם היה הפקק מעץ, כיוון שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה.
[9]. לשאילתות, רמב"ם, ראב"ד, וכן נפסק בשו"ע רא, מו, ההמשכה של מים שאובים יכולה להיות גם על אבן שאינה בולעת. וליראים ורוקח דווקא על קרקע שראויה לבלוע, כדי שיתבטלו בה ויחזרו להיות כמים שהתמצו מהקרקע, וכתב הרמ"א שלכתחילה טוב להחמיר. וכן נוהגים. אמנם במקום דחק מסוים, אין להחמיר (דעת כהן קכד, ערוה"ש קנג). לגבי בטון נחלקו הפוסקים, יש סוברים שדינו כקרקע וניתן להמשיך עליו לכתחילה (מהרש"ג א, יו"ד סו), ויש סוברים שהואיל ובליעתו מועטת דינו כאבן (עמק שאלה יו"ד נא). בטון רך כשר להמשכה לכל הדעות.
למעשה נוהגים להדר להמשיך כל מים שנכנסים למקווה על גבי שלושה טפחים של בטון רך. שכן למדנו (בהערה 7), שלדעת מקצת הראשונים גם אם כל המים הם שאובים והגיעו בהמשכה, המקווה כשר. ואף לדעת רוב הראשונים שהחמירו, הם פסולים רק מדרבנן, כך שבמקרה של מחלוקת, בזכות ההמשכה יש צד נוסף של דרבנן (כגון 'זריעה' באוצר, שלראב"ד פסולה מדרבנן מדין 'נתן סאה ונטל סאה', כמבואר להלן בהלכה ט, ועל ידי ההמשכה, הוא נעשה ספק ספיקא, כאשר שני הספקות בדרבנן).
דין ההמשכה על הקרקע לתיקון מים שנתהוו בטומאה קל מדין ההמשכה למים שאובים. ראשית, ההמשכה בהווייתו בטומאה יכולה לתקן את כל מי המקווה, ואילו בשאובים לדעת רוב הראשונים מתקנת רק את מיעוט המקווה. שנית, בהווייתו בטומאה אין צריך המשכה של ג' טפחים אלא די בכלשהו, וגם לדעת המחמירים אין צריך שתהיה על קרקע שיכולה לבלוע (שו"ע רא, מח). וזאת משום שֶׁמַּיִם שנשאבו נפסלו כי היו בתוך כלי וכדי להכשירם צריך לחזור לחברם לקרקע, ואילו בהווייתם בטומאה אין פסול במים עצמם, ודי שיגיעו בפועל למקווה בטהרה (ערוה"ש רא, קסג).
פסול 'הווייתו על ידי אדם': יש אומרים שדינו קל כדין הווייתו בטומאה (חת"ס יו"ד ר; נחל אשכול נג, ג). ויש אומרים שדינו חמור כדין פסול מים שאובים (ט"ז כח; גינת ורדים יו"ד ד, ד; דעת כהן קכז).
