כפי שלמדנו, מקווה הוא כינוס מים שמקורו במי גשמים, ואם מימיו זוחלים (זורמים), נפסל מלשמש מקווה. לפיכך, יש להקפיד שלא תהיה נזילה מהמקווה. בדיעבד אם נפרץ במקווה סדק, ומים זוחלים ויוצאים ממנו – אם לאחר שייצאו כל המים עד גובה הסדק, יישארו במקווה ארבעים סאה, המקווה כשר גם בעת שמימיו זוחלים, הואיל וזחילה זו לא תגרום לפסילתו. אבל אם לאחר יציאת כל המים עד גובה הסדק לא יישארו במקווה ארבעים סאה, כיוון שבעקבות הזחילה המקווה אינו יכול להתקיים – פסול, למרות שעדיין יש בו ארבעים סאה. ורק אם הסדק ייסתם, ויישארו במקווה ארבעים סאה, יחזור להיות כשר. כאשר המים זוחלים מנקב, יש לסותמו בדבר שאינו מקבל טומאה, כדוגמת חומרי איטום או פקק פלסטיק או עץ שאין בו בית קיבול, אבל לא בפקק מתכת או בבגד (שו"ע רא, נ).[5]
רק זחילה ניכרת שיוצרת תנועה במים פוסלת, אבל אם מי המקווה זוחלים מעט או נבלעים בקרקע מעט, כל זמן שהזחילה אינה ניכרת ונותרו במקווה ארבעים סאה – המקווה כשר (שו"ע רא, נא). ויש מחמירים גם בזחילה שאינה ניכרת (גר"א). ואף שהעיקר כדעת המקילים, לכתחילה חוששים לדעת המחמירים. אמנם ירידה קלה במפלס המים, שניכרת רק כעבור שעות רבות, לכל הדעות אינה פוסלת.[6]
כאשר יש נקב במקווה ותחתיו יש מקום לארבעים סאה: לרא"ש ושו"ע רא, נ – כשר. ולר"ש פסול כל עוד הזרימה נמשכת מהמקווה, ולרמ"א לכתחילה יש לחוש לשיטתו. כתבו מעיל צדקה לט, ופת"ש ג, שהואיל ולכתחילה חוששים לשיטת הר"ש, יש לבנות את המקווה כך שכאשר הטובל יכנס למים, לא יגלשו מים מהמקווה החוצה בלא שיחזרו, למרות שגם לאחר גלישתם יישארו במקווה ארבעים סאה. ויש סוברים עפ"י המבואר בש"ך רא, קכ, שגם לר"ש אין צריך לחוש לכך, מפני שכל זמן שגלישת המים מהמקווה החוצה נעשית על ידי הטובל, אין זו זחילה פוסלת.
[6]. האשכול, רשב"א, רבנו ירוחם, מאירי ותשב"ץ, הוכיחו שזחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת, שאם אי אתה אומר כן, אין לך מקווה כשר, שהמים מחלחלים לארץ ונבלעים מעט מעט. וכן דייקו האחרונים מדעת הרמב"ם שהתיר לטבול בנהר על ידי מחצלת שתפסיק את זרימתו, למרות שיש בה נקבים וחריצים. וכ"כ בשו"ע רא, ב. (אמנם בגידולי טהרה גבא ז, מבאר שהתירו כך דווקא בנהר שפסולו מדרבנן הואיל ויסודו ממעיין, שמדאורייתא רוב מי גשמים שהתערבו בו בטלו, מפני ש'קמא קמא בטיל').
יש אומרים שזחילה ניכרת היא זחילה שיוצרת תנועה במי המקווה (שואל ומשיב תניינא ח"ד קעח; מהרש"ם ג, שסז; שע; דברי מלכיאל ג, סד; מרחשת א, לט, א, חזו"א). משמע שלדעתם, כל זמן שהזחילה אינה יוצרת תנועה במים, גם אם היא ניכרת מבחוץ כנזילה – אינה פוסלת. וכ"כ מהרש"ם ג, שסז; ועין יצחק כב. אולם בדעת כהן קג, החמיר כאשר הנזילה ניכרת מבחוץ. ויש מחמירים גם בנזילה שנספגת בקרקע ואינה ניכרת מבחוץ, שכן ההיכר הוא מכך שהמקווה מתמעט בכמות של נזילה רצופה, אבל נזילה בכמות של טפטוף אינה פוסלת (שו"ת בית שלמה ב, פב; אמרי יושר א, קכז). ויש שהחמירו אפילו בנזילה בכמות של טפטוף רצוף (דברי חיים יו"ד ב, צט).
הגר"א צו, הקשה על שו"ע שפסק שרק זחילה ניכרת פוסלת, שדבריו מתאימים רק לדעת הר"ש, שגם אם יישארו ארבעים סאה, הזחילה פוסלת. אבל לפי הרא"ש הסובר שאם יישארו במקווה ארבעים סאה הזחילה אינה פוסלת, ממילא גם כשהזחילה אינה ניכרת, אם בעטיה לא יישארו במקווה ארבעים סאה – פוסלת. וכיוון שהשו"ע פסק כרא"ש היה לו להחמיר כמותו. אמנם פוסקים רבים חולקים וסוברים שגם לרא"ש רק זחילה ניכרת פוסלת (תשב"ץ א יז; צמח צדק יו"ד קסד, א, מהרש"ם ועוד). ויש מפרשים שגם הגר"א לא התכוון להחמיר (שערי ציון ג, כו). אולם לכתחילה חוששים לדעתו כהבנה המחמירה (דעת כהן קג; משנה שכיר קלט). ויש שכתבו שגם לדעת הגר"א רק סדק או נקב פוסל ולא חלחול מים לקרקע (ערוגת הבֹשם ריב, וכיו"ב בדובב מישרים א, סט; חיבור לטהרה מ). לכל הדעות אם בדקו את המקווה ומצאו שאין בו סדק, אין לחוש לירידה קלה במפלס המים שניכרת רק כעבור שעות רבות (שיורי ברכה רא, ד; דרכי תשובה רפב; דברי מלכיאל ג, סד). וכפי שכתב 'בעי חיי' סי' קצח (לבעל כנה"ג): "אם המקוה נבדק יפה יפה ולא נמצא בו סדק קטון וגדול כלל ועיקר, והמים שבתוך האשבורן הם שקטים ושאננים ואינם מתעוררים ומתנועעים לצאת אלא שמאליהם מתמעטים והולכים או יהיה מחמת שנבלעין בקרקע או יהיה שמחמת חמימות המרחץ הם מתמעטים לאט לאט ואין זחילתן ניכרת… כשר לטבול בו לכתחילה אליבא דכולי עלמא, ואף שהולכין ומתמעטין המים בכל יום כשנים ושלושה אצבעות".
