ד – הלכות ספר התורה

א – מצוות כתיבת ספר תורה

מצוות עשה מן התורה שכל יהודי יכתוב לעצמו ספר תורה, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”, וכוונת התורה לצוות כל אחד ואחד מישראל שיכתוב לעצמו את כל התורה שכלולה בה שירת האזינו. אפילו אדם שירש מאבותיו ספר תורה כשר, אינו יוצא בו, אלא מצווה עליו לכתוב את התורה בעצמו (סנהדרין כא, ב). וכל המקיים מצווה זו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל את התורה מהר סיני (מנחות ל, א).

מצווה מן המובחר שיכתוב בעצמו את התורה בדיו על קלף. אבל מי שאינו יודע לכתוב בכתב המיוחד (סת”ם) שכותבים בו את התורה, או שהוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לכתוב את התורה, יכול לקיים את המצווה על ידי שישכור סופר שיכתוב עבורו את התורה, וגם באופן זה הוא יוצא ידי המצווה מן המובחר. אבל אם יקנה ספר תורה שכבר נשלמה כתיבתו, אע”פ שקיים את המצווה, לא קיים מצווה מן המובחר, שכן הספר נכתב שלא בשליחותו, ואמרו חכמים שהרי הוא כחוטף מצווה מן השוק. לכן מי שאינו רוצה לטרוח בחיפוש הסופר אלא רוצה לקנות ספר מוכן, יקנה ספר שעדיין חסרות בו כמה אותיות, והסופר יכתבן בשליחותו ובזה יהיה שותף בהשלמת כתיבת התורה (מנחות ל, א; רש”י ונמוק”י, גר”א יו”ד ער, ג; ערוה”ש שם ב; וע’ רמ”א יו”ד ער, א).

שני טעמים עיקריים למצווה. הראשון, בכתיבת התורה על הקלף בדיו, כמסורת המקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני, יש פעולה של המשכת התורה, וכפי שאמרו חכמים שכל המקיים מצווה זו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל את התורה מהר סיני (מנחות ל, א).

הטעם השני, כדי שיהיו ספרי התורה מצויים אצל כל אחד מישראל, ויוכלו ללמוד בהם תמיד, למען יזכו לדעת את ה’ ולקיים את מצוותיו. ואף אם ירש אדם ספר מהוריו, יתכן ויקשה עליו הלימוד בספר הישן שהתבלה, ועל כן ציוותה התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר שבו ילמד כל ימי חייו (וכ”כ בספר החינוך מצווה תריג).

ב – מצוות קניית ספרים בזמן הזה

מתחילה, היה מותר לכתוב רק את התורה שבכתב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ”ך. והיו כותבים את התנ”ך בדיו על הקלף כהלכות כתיבת ספר תורה שנאמרו למשה מסיני. ואת התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות ודברי התורה שבעל פה התרחבו והתפרטו בריבוי דעות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל כי אין ברירה, וכדי לקיים את התורה יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה. כך נכתבה המשנה ואחריה התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות. וכיון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ”ך שלא על הקלף, באופן שמחיר הכתיבה נעשה זול יותר. ועדיין הספרים היו יקרים מאוד, מפני שהיו כותבים אותם בכתב יד. לפני יותר מחמש מאות שנה נתחדש הדפוס בעולם, ובתהליך הדרגתי הספרים נעשו זולים, וכתוצאה מכך, יותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספרים.

בעקבות זאת התעוררה שאלה, האם בקניית ספרי קודש מקיימים את המצווה לכתוב ספר תורה. כלומר, השאלה היא מה עיקר משמעות המצווה: לכתוב את הספר המקודש על הקלף בדיו כדי להתקשר באופן אישי למעמד הר סיני, או לכתוב את התורה כדי שכל יהודי יוכל ללמוד בה. נחלקו בזה גדולי הראשונים:

לדעת הרמב”ם (הל’ סת”ם ז, א), עיקר המצווה שכל יהודי יכתוב לעצמו את הספר המקודש על קלף בדיו. ולכן גם כיום שלומדים בספרים מודפסים, מצוות כתיבת ספר התורה על קלף נשארה במקומה.

אולם לדעת הרא”ש (הל’ ס”ת א’), עיקר מגמת המצווה שכל יהודי יוכל ללמוד את התורה. ולכן כיום שמניחים את ספר התורה המקודש בבית הכנסת, ולומדים מתוך ספרים רגילים, מצוות עשה על כל יהודי לקנות תנ”ך, משנה, תלמוד, וספרי הלכה, אמונה ומוסר, כדי שיוכל להגות בהם הוא ובניו. כלומר לדעת הרא”ש, עיקר מגמת מצוות כתיבת ספר תורה – לסייע ללימוד, ואם כן, לאחר שהותר לכתוב את התורה על נייר, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה, המצווה כיום היא לקנות את ספרי הקודש היסודיים לצורך הלימוד.

יש אומרים, שלמרות שלדעת הרא”ש, עיקר המצווה כיום לקנות ספרי קודש ללימוד, גם הרא”ש מסכים שמצווה על מי שיכול – לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף (ב”י, ב”ח, ט”ז). ויש סוברים, שלדעת הרא”ש אין כיום מצווה שיכתוב אדם לעצמו ספר תורה על קלף, משום שממילא הוא לא ילמד בו, אלא המצווה המוטלת עליו היא לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים. ורק הציבור צריך לדאוג לכך שיהיו לו בבית הכנסת ספרי תורה לקריאה בציבור (דרישה וש”ך).

למעשה הלכה כשתי השיטות: מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את ספרי היסוד התורניים, כגון תנ”ך, משנה, תלמוד, שולחן-ערוך, ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה. ומצווה להדר לקנות ספרים יפים ונעימים ללימוד, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב). כמו כן מצווה על מי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, או להשתתף במימון המצווה, כמבואר בהלכות הבאות (לגבי מכירת ספר תורה עבור תלמוד תורה ונישואין, ראו פנה”ל משפחה ב, יג).

ג – דיונים בקיום המצווה

כיוון שמחירו של ספר התורה גבוה ואין יכולת ביד רוב האנשים לממן כתיבת ספר תורה שלם, התעוררה שאלה, האם ניתן לקיים את המצווה בשותפות, באופן שאנשים רבים יתאגדו יחד וכל אחד יתרום סכום מסוים, וכך יממנו את כתיבת הספר.

יש אומרים שאין יוצאים ידי המצווה בשותפות, מפני שמצווה על כל אחד מישראל שיהיה לו ספר תורה משלו, ואפילו אם ירש ספר תורה מאביו – מצווה שיכתוב בעצמו ספר תורה (פ”ת יו”ד ער, א; ערוה”ש ער, יא). ויש אומרים, שאם השותפות היא מלאה, היינו שלכל אחד יש חלק מסוים בספר התורה, כל אחד מהשותפים יוצא בכך ידי חובת המצווה (אג”מ יו”ד א, קסג). למעשה, כיוון שכיום לימוד התורה מתקיים בספרים מודפסים, ויש אומרים שבקניית ספרים מודפסים מקיימים את עיקר מצוות כתיבת ספר תורה, אפשר לסמוך על הדעה המקילה ולקיים את מצוות כתיבת ספר התורה בדיו על הקלף על ידי שותפות.

יש אומרים, שכדי לקיים את המצווה, צריך שהספר יישאר ברשותו כל ימי חייו, אבל אם ייתן את הספר במתנה לציבור, כיוון שהספר אינו שלו, אינו מקיים את המצווה (בית יהודה ח”א יו”ד כג). ויש אומרים, שעיקר המצווה לכתוב את התורה או לשכור סופר שיכתוב את התורה, אבל אין צורך שהספר יישאר ברשותו, ולכן גם מי שתורם את ספר התורה לבית הכנסת, מקיים את המצווה (בני יונה, פתחי תשובה יו”ד ער, ג).

למעשה, כיוון שכיום אין לומדים בספר התורה המקודש הכתוב על קלף, ממילא אין צורך שהוא יישאר בבית, ולכן ראוי לתורמו לבית הכנסת לתועלת הציבור שיקראו בו. אולם כדי לצאת ידי מצוות כתיבת ספר תורה לכל הדעות, מוטב שהספר יישאר בבעלות אלו ששילמו עבור כתיבתו, ויעשו תנאי עם הגבאים, שאף שהם יכולים להשתמש בספר לכל צרכי הציבור בלא הגבלה של זמן, התורמים ששילמו את מחיר הספר וכתיבתו, ימשיכו להיות בעלי הספר כל ימי חייהם.

ד – מחיר הספר וכמה אדם צריך להשקיע במצווה זו?

מחירו של ספר תורה בכתב ספרדי עולה מעל למאה אלף שקלים, וספר תורה בכתב ‘בית-יוסף’ כמנהג יוצאי אשכנז, כמאה ושלושים אלף שקלים. ההבדל במחירים נובע מכך שהכתב האשכנזי מהוקצע יותר וכתיבתו אורכת זמן רב. בכל אופן מדובר במחיר גבוה מאוד עבור רוב האנשים. ומי שירצה ללמוד לכתוב בעצמו את התורה, יצטרך ללמוד תחילה כתיבת סת”ם ולהתאמן בזה, ואח”כ לכתוב את כל התורה, וכל זה יארך לו זמן רב על חשבון פרנסתו והזמן המוקדש ללימוד תורה. השאלה כמה אדם צריך להשקיע כדי לקיים מצווה זו.

למעשה כתב הרא”ש (הל’ ס”ת סי’ א), שמצוות עשה על איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב ספר תורה, משמע שמי שאין ידו משגת פטור מן המצווה. אכן בפועל אנו רואים שהרבה צדיקים וחסידים אינם מקיימים מצווה זו, כנראה מפני שאין בכוחם לגייס את הסכום או הזמן הנדרש למצווה. למעשה, מוסכם שאין אדם צריך להוציא עבור מצווה זו הון רב. ואם יוציא למען כתיבת ספר תורה עשירית מכספו, עדיין רוח חכמים נוחה ממנו, אבל אם יוציא למען הכתיבה יותר מעשירית מכספו, אין רוח חכמים נוחה ממנו, שכן לא יישאר לו כסף למצוות אחרות כגון צדקה, תפילין וכיוצא בזה. שכן אמרו חכמים, שאין להוציא עבור כלל המצוות יותר מחמישית מכספו, שמא יפשוט את הרגל ויצטרך לבריות (אג”מ יו”ד א, קסג).

לפי זה רק אדם עשיר, שעלות כתיבת ספר התורה היא פחות מעשירית מכספו הפנוי, מצווה שיכתוב ספר תורה, אבל מי שמחיר הספר יותר מעשירית מכספו הפנוי, פטור מן המצווה. ואף אדם עשיר שרואה שיש בבית הכנסת שלו כבר מספיק ספרי תורה, עדיף שיקיים את מצוות כתיבת ספר תורה בקניית ספרי קודש ובהשתתפות בכתיבת ספר תורה, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ואת התרומות הגדולות שלו יפנה לצרכי מצווה חשובים יותר.[1]


[1]. משני צדדים אפשר לקיים את המצווה על ידי השתתפות בכתיבת ספר תורה, אפילו אם בתשלום שלו יכתבו רק מילה אחת: א) לדרישה והש”ך, לדעת הרא”ש (שהובאה בהלכה ב), כיום אין מצווה לכתוב ספר תורה, שכן המצווה נועדה לאפשר לכל יהודי לעסוק בתורה, וכיוון שכיום לומדים בספרים מודפסים, המצווה מתקיימת על ידי קנייתם. אמנם לדעת רבים (ב”י, ב”ח וט”ז), גם לדעת הרא”ש יש מצווה כיום לכתוב ספרי תורה. ובוודאי שכך היא דעת הרמב”ם והסוברים כמותו. ב) כפי שלמדנו בהלכה ג’, יש אומרים שגם המשתתף בכתיבת ספר תורה, מקיים את המצווה לפי דעת הרמב”ם ודעימיה, ובצירוף דעת הרא”ש בוודאי אפשר לסמוך על שיטה זו. עוד יש להוסיף, שלשאגת אריה ל”ו, כיוון שאין אנו בקיאים כיום בחסרות ויתירות, כמבואר בקידושין ל, א, אין כיום מצווה לכתוב ספר תורה. ואמנם שאר הפוסקים חלקו עליו, וסוברים שכמו שבכל דבר הולכים על פי הרוב, יש לילך על פי רוב ספרי התורה או כפי המסורת, ובזה מתקיימת המצווה (עי’ בערוה”ש יו”ד ער, יג). אולם אפשר לצרף את דעתו לספק. לפיכך, כאשר אין צורך בספר תורה נוסף, מוטב לאדם לקיים את המצווה בהשתתפות במימון כתיבת ספר תורה, ובקניית ספריה תורנית לביתו. ואם הוא עשיר, יתרום למטרות חשובות יותר.

ה – האם גם נשים מצוות בזה?

בספר החינוך (מצווה תריג) מבואר שמצווה זו נוהגת בזכרים בלבד, שעיקר חיוב מצוות תלמוד תורה חל עליהם, אבל נשים פטורות מכתיבת ספר תורה.

אולם בספר ‘שאגת-אריה’ (ל”ה) כתב, שמצווה זו מחייבת גם נשים שיהיה להן ספר תורה. ואף שנשים פטורות מתלמוד תורה, הפטור הוא רק מלימוד עיוני, שאינו נצרך להדרכת חיי תורה ואמונה, אבל בלימוד ההלכות המעשיות ויסודות האמונה והמוסר – גם נשים מצוּות, ולכן נשים מברכות בכל בוקר את ברכות התורה. ועוד, שמצוות כתיבת ספר תורה אינה תלויה במצוות תלמוד תורה, אלא היא מצווה בפני עצמה, שכל יהודי יכתוב לעצמו את התורה, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”, וכיוון שהמצווה מופנית כלפי כל ישראל – גם נשים מצוּות בה.[2]

להלכה, דעת רובם המכריע של הפוסקים שנשים פטורות ממצוות כתיבת ספר תורה (אג”מ יו”ד ח”א קסד, ועי’ ערוה”ש ער, ו). ואם תרצה להתנדב להשתתף במימון ספר תורה, תבוא עליה ברכה. אולם נראה שלגבי החלק השני במצווה, שהוא החובה לקנות ספרים לצורך לימוד התורה, נשים חייבות. לפיכך, מצווה על כל אשה שיהיו לה ספרי היסוד בהלכה, בתנ”ך, באמונה ובמוסר, הנצרכים לה. זוג נשוי מקיים את המצווה בספרים המשותפים שלהם. וגם ילדיהם בני המצווה, כל זמן שהם גרים בבית הוריהם, יוצאים בספריהם ידי חובה, וכשיתחתנו ויקימו את ביתם יתחייבו לקנות ספרים לעצמם.


[2]. ואמנם הספר צריך להיכתב דווקא על ידי איש, מפני שמצוות כתיבת התורה הוקשה לקשירת התפילין, ולכן רק מי שחייב בקשירת תפילין יכול לכתוב ספר תורה ומזוזות, ונשים שפטורות ממצוות התפילין אינן יכולות לכתוב את התורה (גיטין מה, ב; שו”ע יו”ד רפא, ג). אולם לדעתו, כשם שנשים חייבות לשלם לסופר סת”ם עבור מזוזה לבית שהן גרות בו, כך חייבות לשלם לסופר סת”ם עבור כתיבת ספר תורה.

ו – הקלף

את כל כתבי הקודש, ספרי תורה, תפילין ומזוזות, כותבים על קלף שעשוי מעורות של בעלי חיים, ואם כתבם על נייר או על בד או שאר חומרים – פסולים. דבר זה הוא הלכה למשה מסיני (שבת עט, ב). הקלף הוא החומר הנעלה ביותר, שכל הניירות עשויים ממיני הצומח, ואילו הקלף נעשה ממין החי, שהוא במדרגה אחת למעלה מהצומח.

העורות הכשרים להכנת קלף לכתיבת כתבי קודש הם עורות של בעלי חיים טהורים, בהמות, חיות או עופות, ולא עורות של חיות טמאות שאסורות באכילה. שנאמר (שמות יג, ט): “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, ולמדו חז”ל, שרק על עור של מין כשר לאכילה כותבים כתבי קודש. ואפילו מעור של בהמה שלא נשחטה כהלכה ובשרה אינו כשר לאכילה מותר להכין קלף לכתבי הקודש, הואיל והולכים אחר כשרות המין. על עור של דגים כשרים, אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בהם זוהמא (שבת קח, א). לסיכום: מותר לכתוב תורה, תפילין ומזוזות על קלף שהוכן מעור של בהמה או חיה או עוף טהורים, ומטעמי נוחות נוהגים כיום לכתוב על קלף מעורות של בהמות.

את העור צריכים לעבד, על ידי הנחתו בסיד או בחומר אחר, ששואב מן העור את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך הוא יכול להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר.

את העיבוד צריכים לבצע לשם כתיבת התורה, ואם העיבוד לא נעשה לשמה, הקלף פסול לכתיבת כתבי קודש. ואפילו אם העיבוד נעשה לשם כתיבת תפילין, הוא פסול לכתיבת תורה, מפני שהתורה מקודשת מתפילין. לכן נוהגים לעבד את כל העורות לשם קדושת תורה, ואז אם ירצו יוכלו לכתוב עליהן גם תפילין ומזוזות (שו”ע או”ח לב, ח; מ”ב כו).

המנהג הרווח לכתוב את כל כתבי הקודש על קלף, אולם ניתן להכין מעור הבהמה עוד שני סוגים של קלף, שנקראים גוויל ודוכסוסטוס. העור השלם של הבהמה נקרא גוויל, ואם חולקים את הגוויל לשני חלקים, לצד החיצוני קוראים קלף, ולפנימי דוכסוסטוס. הקלף, שהוא הנוח ביותר לכתיבה, כשר לכתיבת כל כתבי הקודש: תורה, תפילין ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד הפנימי שלו. הגוויל כשר לכתיבת ספרי תורה ומזוזות, וכותבים על הצד החיצון שלו, היינו על הצד שעליו היה השיער של הבהמה. הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזות בלבד, וכותבים על הצד שהיה מחובר לקלף בלבד. אם שינה, כגון שכתב את התפילין על הגוויל, או תורה או תפילין על דוכסוסטוס, או שינה וכתב על הצד השני של הקלף או הגוויל או הדוכסוסטוס – פסול. גם הלכות אלו נאמרו למשה מסיני (רמב”ם הלכות סת”ם א, ח-ט).

אחד הרמזים הטמונים בהלכה זו, שהעור מבטא את החיצוניות, ובעלי החיים מבטאים את החומריות הגסה נטולת הדעת. וכיוון שייעודה של התורה לתקן ולרומם את עולם החומר החיצוני, התורה נכתבת על עור של בעלי חיים, ובזה היא מגלה לנו שאין דבר בעולם שמנותק מהאידיאל הגדול של התורה. ואפילו הכוחות הנמוכים והחיצונים של העולם, כדוגמת עורות של בעלי חיים, מתרוממים אל ייעודם על ידי התורה הקדושה.

ז – קלף משוח

היו סופרים שנהגו למשוח את הקלף במין משיחה לבנה, שהיתה מייפה את הקלף ומקילה על משיכת הקולמוס, וכך הכתב היה יוצא יפה יותר, והכתיבה קלה ומהירה. אולם התעוררה שאלה, האם משיחה זו חוצצת בין הכתיבה לקלף (פתחי תשובה רעא, ג).

יש אומרים, שהידור מצווה לכתוב על קלף משוח, משום שעל ידי כך הכתיבה מהודרת יותר, וכל דבר שבא לייפות את הכתיבה אינו חוצץ (פנים מאירות ג, לב). אלא שאם מושחים את הקלף בשכבה עבה, היא נוטה להתפורר במשך הזמן, ועם התפוררותה גם האותיות מתבקעות ונופלות. לכן צריך להעביר על הקלף המשוח מטלית ולקנח אותו היטב, שאז מה שאינו דבוק היטב בקלף יסור, ומה שנשאר מהמשיחה הלבנה נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ (שערי תשובה או”ח לב, ו).

ויש אומרים מנגד, שמשיחה זו מהווה חציצה, אמנם אם הדיו עובר דרך המשיחה הלבנה ונספג בקלף, כך שגם אם יקלפו את המשיחה ישארו האותיות על הקלף – הספר כשר. אבל אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול – הספר פסול (בני יונה).

למעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, מן הראוי לכתחילה להחמיר שלא להשתמש בקלפים משוחים (קסת הסופר ב, יב). אולם במקום שיש ספר תורה משוח – אין להימנע מלקרוא בו ולברך עליו (יחו”ד ו, נה, אבל בתפילין נכון להחמיר).

ח – הדיו והכתיבה

הלכה למשה מסיני לכתוב את התורה, התפילין והמזוזות בדיו. והיו עושים את הדיו מעשן שמנים, ומערבים אותו בשרף אילן, ויש שהיו מערבים גם מי עפצים וגומא. ולדעת ר”ת יש להקפיד לעשות את הדיו מחומרים מסוימים (עי’ בשו”ע או”ח לב, ג, ובבאור הלכה שם שיש דעות מהם החומרים המעכבים).

אולם לדעת הרמב”ם, אמנם מלכתחילה יש להשתמש בחומרים הנזכרים, אבל מן הדין כל חומר כתיבה שחור – כשר, שכן כוונת ההלכה, שהכתיבה צריכה להיות בצבע שחור ולא ירוק או אדום או אפור (הל’ סת”ם א, ד-ה).

לעיתים קורה בספרי תורה ישנים, שהצבע השחור שלהם דוהה ונוטה מעט לגוון אפור-אדמדם. יש אומרים שבכך הספר נפסל, הואיל ואותיותיו אינן שחורות לגמרי (פמ”ג). אולם לדעת רוב הפוסקים הספר כשר, כיוון שהוא נכתב בדיו כשר, וכך היא דרכו של הדיו, שבמשך הזמן הוא מקבל גוון אדמדם, וגם אז הוא נקרא שחור (חת”ס, מ”ב לב, קכח).

הלכה למשה מסיני שצריך לשרטט את השורות על גבי הקלף לפני הכתיבה, כדי שהכתב יהיה ישר ונאה. נוהגים לשרטט בחרט חריץ דק, ואין משרטטין בעופרת או בצבע. ואם כתב בלא שרטוט, למרות שכתב ישר – הספר פסול (רמב”ם הל’ סת”ם א, יב; שו”ע יו”ד רעא, ה).

צריך לכתוב ביד ימין, שכך היא דרך כתיבה, וכן למדו ממה שנאמר (דברים ו, ח-ט): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ… וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ”. הוקשה הקשירה לכתיבה, כשם שקשירת התפילין על יד שמאל נעשית ביד ימין, כך הכתיבה צריכה להיעשות ביד ימין (עי’ מנחות לז, א). והושווה דין כתיבת ספר תורה ומזוזה לכתיבת תפילין. ואם כתב ביד שמאל, ספר התורה פסול. איטר יד, יכתוב ביד שמאל, שזו היד שבה הוא רגיל לכתוב, והיא היד שבה הוא קושר את התפילין (שו”ע יו”ד רעא, ז; או”ח לב, ה).

לפני תחילת הכתיבה הסופר צריך לומר: “ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה”, ואמירה זו מספיקה לכל הספר (שו”ע יו”ד רעד, א). וטוב שיוסיף ויאמר: “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם”. ואע”פ שאמר כך בתחילת הכתיבה, בכל פעם שיבוא לכתוב את שם השם, צריך לומר בפירוש: “לשם קדושת השם” (שו”ע רעו, ב). ואם לא אמר את הכוונה לפני כתיבת כל שם, הספר פסול. אולם כתב הט”ז (יו”ד רעו, א), שאם חשב בעת כתיבת השם שהוא כותבו לשם קדושה, ובתחילת כתיבת הספר אמר במפורש שכל האזכרות שבו יכתוב לשם קדושת השם, בדיעבד, למרות שלא הוציא מפיו בעת כתיבת השם את הכוונה, הכתיבה כשרה על סמך האמירה הכוללת שאמר בתחילה.

ט – מסורת כתיבת ספר התורה

אחד הפלאים שבתולדות ישראל הוא המסורת המדוייקת של ספר התורה, שלמרות פיזור הגלויות והשינויים במנהגים ובאורחות החיים בין קהילות ישראל, ספרדים, אשכנזים ותימנים, מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה. ואף שספרי התורה הועתקו במשך אלפי שנים ספר מספר, במקומות שונים בעולם, תוך כדי נדודים מגלות לגלות, כל הספרים שווים בסדר המילים והאותיות. ואף מסורת הטעמים והנקודות נשמרה בדיוק רב. אין זאת אלא מפני החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לדיוק בכתיבת התורה, שכל ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או נוספה בו אות אחת – כולו פסול. ואפילו אם שינוי האות אינו משנה את נוסח הקריאה, כגון שבתורה המילה כתובה בכתיב חסר והסופר כתבה בכתיב מלא – ספר התורה פסול (מנחות כט, ב).

וכן מסופר במסכת עירובין (יג, א) שאמר רבי ישמעאל לרבי מאיר שהיה סופר: “בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו”. ומבאר המהר”ל מפראג (תפארת ישראל סו), שהשורש הרוחני של העולם הוא התורה, כמו שאמרו חכמים (בראשית רבה א, א) שהקב”ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שאם ישנה אות אחת יפגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך יגרום לחורבן.

הסופר צריך לכתוב על פי ספר תורה שמונח לפניו וממנו הוא מעתיק, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה (שו”ע יו”ד רעד, ב). על ידי שיטת כתיבה כזו, נמנעות טעויות רבות.

עוד נפסק להלכה, שאסור להשהות ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, אלא יתקן אותו או יגנזנו, שנאמר (איוב יא, יד): “וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה” (כתובות יט, ב; שו”ע יו”ד רעט, א).

אם נמצאו בספר תורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו”ע יו”ד רעט, ג; ראו עוד בהלכה טו הרחבה בדין זה).

י – המסורות השונות

למרות הדיוק המופלא שבהעתקת התורה, דיוק שאין דומה לו בשום עם ולשון, בעקבות הגלויות נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות.

בחומש בראשית (ט, כט) בספרי התורה הספרדיים והאשכנזיים כתוב: “וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ”, ואילו בספרי התורה התימניים כתוב: “וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ”.

וכן בחומש דברים (כג, ב), בספרים הספרדיים וברוב ספרי התורה האשכנזיים, כתוב: פצוע ‘דכה‘ ב’ה’. ולמסורת תימן, וכן בכמה ספרי תורה ישנים מאשכנז, כתוב: ‘דכא‘ ב’א’.

וכן בחומש ויקרא פרשת צו, לפי המסורת הרווחת ברוב ישראל בפרק ז’ פסוק כ”ח מתחילה פרשה פתוחה (להלן יב), ולמסורת תימנים ועוד מסורות, הפרשה מתחילה לפני כן בפסוק כ”ב (עי’ ש”ך יו”ד רעה, ו).

הכלל היסודי הוא שבעניין זה בעלי המסורה הם הקובעים. בעלי המסורה אלו הסופרים הדייקנים שהיו סופרים את האותיות שבתורה ומדקדקים בלשונה. ולכן אף אם ישנו מדרש שמשמע ממנו שהגירסה שונה מהגירסה שלפנינו, הלכה כבעלי המסורה. אולם עדיין נותרה שאלה, כיצד צריכים הסופרים לנהוג באותם השינויים שבעלי המסורה נחלקו.

הרמב”ם כתב שהספר עליו הוא סומך, הוא הספר הידוע במצרים, שהיה לפני כן בירושלים וממנו הגיהו את הספרים, ועליו היו הכל סומכים, לפי שהגיהו בעל המסורה המפורסם בן אשר, ודקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות (הלכות ס”ת ח, ה). כלומר לדעת הרמב”ם ישנה גירסה אחת שהיא הנכונה ועל פיה צריכים לכתוב את כל הספרים, וכל המשנה ממנה, ספרו פסול.

לפי מסורת הקהילה החלבית, הספר המפורסם שעליו דיבר הרמב”ם, הוא ‘כתר-ארם-צובא’. למרבה הצער אין בידינו כיום אלא חלקים מ’כתר-ארם-צובא’, אולם ישנם ספרים רבים שהועתקו ממנו, ועל פי השוואת הספרים השונים, נמצא כי ספרי התימנים הם הקרובים לנוסח המקורי שעליו דיבר הרמב”ם.

אולם מנגד, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אין להעדיף את מסורת בן אשר על פני המסורות האחרות, וכל מסורת מוסמכת שכתבו על פיה במשך שנים רבות ספרים רבים, יש לה מקום, והכותב על פיה ספרו כשר (רשב”א, מאירי, מהר”י מינץ).

למעשה, לגבי הקריאה בתורה, מוסכם על הכל, שכל ספר שנכתב על פי אחת מן המסורות המוסמכות, מותר לקרוא בו בברכה.[3]


[3]. כבר בימי התלמוד נוצרו הבדלים מעטים במסורת כתיבת החסרות והיתרות, ואע”פ כן המשיכו לברך על ספרי התורה (קידושין ל, א). לרשב”א (בתשובות המיוחסות לרמב”ן רלב), המאירי קידושין ל, א, ושו”ת מהר”י מינץ פיורדא תקכו, כל מסורת מוסמכת כשרה, וממילא ברור שאפשר לברך על כל ספר שנכתב על פי מסורת מוסמכת. וגם לדעת הרמב”ם שרק מסורת אחת של בן אשר היא הנכונה, כתב בנו רבי אברהם (בשו”ת שלו סימן צ”א), שניתן לעלות לתורה ולברך על כל מסורת, שכן אין בידינו ספר שכתב עזרא הסופר שנוכל לפסול על פיו את הספרים האחרים. ועוד יש לצרף שהרמב”ם עצמו כתב תשובה לחכמי נרבונא שמותר לקרוא ולברך על ספר תורה פסול. (ויש סוברים שתשובה זו נכתבה על ידי חכמי נרבונא עצמם ולא ע”י הרמב”ם, מ”מ יש דעה כזו בראשונים וניתן לסמוך עליה).

יא – כללי כתיבת ספר תורה

הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה ברורה ונאה, שכן צריך לקיים את כל המצוות באופן נאה ומהודר, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, כלומר “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב). קל וחומר שצריך להדר בכתיבת ספר התורה, שיהיו האותיות יפות וברורות. וכן צריך להדר בכתיבת תפילין ומזוזות, שככלל, דיני כתיבתם שווים לדיני כתיבת ספר תורה (עי’ להלן ט, יד).

גם סופר שאינו מהדר, לכל הפחות צריך להקפיד לכתוב כל אות כצורתה, כך שלא תהיה אפשרות לטעות בקריאתה. ואם התעורר ספק לגבי אות אחת, כגון שצריך לכתוב ‘ו’ וכתב אות שנראית מעט כ’ו’ ומעט כ’י’, ישאלו תינוק, היינו ילד קטן, שאינו חכם במיוחד ואינו טיפש, שרק עתה למד לקרוא אותיות ועדיין אינו רגיל בקריאת מילים שלימות ומשפטים, וישאלוהו איזו אות הוא רואה. אם יאמר שהיא ‘ו’ – הספר כשר, ואם יאמר שהיא ‘י’ – הספר פסול. לשאלה זו קוראים ‘שאלת תינוק’, וסומכים על הקטן שיכריע בזה, מפני שהוא מתבונן באותיות בתמימות ללא הבנת ההקשר, ולכן הוא יכול לקבוע איזו אות היא. במידה והקטן קרא ‘י’ והספר נפסל, ניתן לתקנו על ידי הוספת דיו להשלמת אות ‘ו’. אך בתפילין ומזוזות לא ניתן לעשות כך, כי צריך לכותבן ‘כסדרן’, היינו לפי סדר האותיות והמילים שבתורה. לכן אי אפשר לתקן צורת אות לאחר שכבר נכתבו אותיות אחריה.

צריך להניח רווח בין מילה למילה כשיעור של אות קטנה, ואם הצמיד שתי מילים זו לזו, עד שיש ספק שמא שתי המילים נראות כמילה אחת, כמו בדין הקודם, מבקשים מתינוק לקרוא. אם יקראנה כמילה אחת – פסול, ואם כשתי מילים – כשר. וכן להיפך, אם הסופר השאיר רווח באמצע מילה, יבקשו מתינוק לקרוא, אם יקראנה כשתי מילים – הספר פסול, ואם כמילה אחת – כשר.

עוד צריך הסופר להיזהר שלא תדבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה אות אחת לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שהאות אינה מוקפת בלובן של הקלף במקום הדיבוק או במקום שהגיעה לקצה הקלף – הספר פסול.

רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות את כל מה שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך גבוהים עד ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו, מהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזה יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע’ לקוטי תורה לאדמוה”ז שה”ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).

יב – הרווחים שבספר התורה

במסורת כתיבת התורה ישנה חלוקה לפרשיות. הרווח שצריך להיות בין שתי פרשיות הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות. יש פרשיות פתוחות ויש סתומות. לפני תחילת פרשה פתוחה הרווח מגיע עד לסוף השורה, והפרשה הפתוחה מתחילה בתחילת השורה הבאה. ובפרשיות סתומות, הרווח נמצא באמצע השורה. כלומר, בתחילת השורה מסיימים את הפרשה הקודמת, ומפסיקים כשיעור כתיבת תשע אותיות, וממשיכים וכותבים את תחילת הפרשה הסתומה.

לפי מה שלמדנו, שהקלף הלבן רומז לעולם הנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, מובן, שלפני כל פרשה ופרשה יש השראה עליונה מן העולם הנסתר, שבאה לידי ביטוי ברווח שלפני הפרשייה, ומתוך אותה השראה מתגלה אלינו הפרשה הבאה.

ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת השירות. שני סוגים של שירות ישנם. בשירת הים הכתיבה היא ‘אריח על גבי לבֵנה’, היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנה כתיבה. והסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, ‘אריח על גבי אריח, ולבֵנה על גבי לבֵנה’, ששם הכתיבה היא בשני צידי השורה, והרווח באמצע.

ושוב, על פי מה שלמדנו, הרווח מבטא את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, שמבטאים את ההשראה העליונה המקיפה שממנה השירה נובעת.

שינה הסופר ולא הפסיק בין פרשה לפרשה, או שעשה הפסקה של פרשיה פתוחה לפני סתומה או להיפך, או שכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה, הספר פסול (שו”ע יו”ד רע”ה א-ה). הלכות אלו מקורן קדום, בהלכה למשה מסיני.

עוד קבעו חכמים כללים בכתיבת התורה, שנועדו לעיצוב הכתיבה והיחסים שבין הכתיבה לכלל העמוד והקלף:

רוחב כל עמודה צריך להיות כשיעור כתיבת שלושים אותיות. המרחק בין שורה לשורה כשיעור שורה אחת. בין תחילת הקלף ועד תחילת הכתיבה יהיה מרחק כשיעור ג’ אצבעות (כ-6 ס”מ), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף ד’ אצבעות (כ-8 ס”מ). בין עמודה לעמודה יהיה רווח של שתי אצבעות (כ-4 ס”מ), ובין חומש לחומש יהיה רווח של ארבע שורות ריקות. וכל אלו הדברים מצווה, אך אם הסופר שינה בהם – כשר (שו”ע יו”ד רע”ב -רע”ג).

יג – אותיות, תגים, ניקוד וטעמים

מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. המרכיב הראשוני והיסודי הן כמובן אותיות התורה, ואם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול.

המרכיב השני הוא התגים, כמבואר בתלמוד (מנחות כט, ב), ששבע אותיות צריכות תיוג, ואלו הן: שעטנ”ז ג”ץ. והכוונה שמעל גג אותיות ש,ע,ט,נ,ז,ג,ץ, מציירים שלושה תגים דקים מאוד, אחד נוטה לימין ואחד לשמאל והשלישי באמצע, וצורת כל אחד מהם כצורת אות ‘ז’ קטנה ודקה מאוד, באופן כזה: שעטנז גץ. שכח ולא כתב את התגים, לרוב הפוסקים, בדיעבד הספר כשר (רמב”ם ושו”ע או”ח לו, ג). ויש אומרים שפסול (ר”ת, טור וב”ח). וראוי לחוש לדעת המחמירים (מ”ב או”ח לו, טו).

ישנן עוד אותיות שהסופרים נוהגים לתייג בתג אחד, והן בד”ק חי”ה, כזה: בדק חיה, ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר.

שני המרכיבים הנוספים, שהם: ניקוד וטעמים, אינם נכתבים בתורה אלא נמסרים במסורת מדור לדור, והם בכלל ה’תורה שבעל פה’. על פי חכמת הקבלה, הניקוד והטעמים רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים מאוד. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים – אין כותבים אותם ב’תורה שבכתב’. אמנם בספרים המודפסים, שדינם כדין ‘תורה שבעל פה’, מדפיסים את הניקוד והטעמים, והם נועדו ללימוד. אולם את ‘קריאת התורה’ הציבורית, צריך לקיים ב’תורה שבכתב’, היינו מספר תורה כשר.

לניקוד יש חשיבות מרובה, שכן פעמים שהוא עשוי לשנות את משמעות המילה. ואם הקורא בתורה שינה מן הניקוד הנכון עד שמשמעות המילה השתנתה, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור לקוראה שוב כראוי.

הטעמים הם סימני ההטעמה והניגון של הקריאה בתורה. על פי הטעמים יודעים מתי מסתיים פסוק ומתי מסתיים עניין בתוך הפסוק, ומתוך כך ניתן להבין מה העניין המרכזי בפסוק ומה הנלווה.

יד – הטעמים והאיסור לסמנם בספר התורה

הקורא בתורה בציבור, צריך לזכור בעל פה את הניקוד והטעמים, כדי לקרוא בתורה כהלכה. בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, הטעמים אינם מעכבים, ויש להשתדל שלכל הפחות הקורא יטעים את קריאתו באופן שיהיה ניכר מתי סוף פסוק, ומתי סוף עניין שבתוך הפסוק שמסומן על ידי הטעם ‘אתנחתא’ (ראו להלן ה, יג-יד, בדיני קריאה בתורה). יש קוראים שיודעים לסמן זה לזה בידם את הטעמים, וכך ניתן שאחד יראה בחומש עם טעמים, ויסמן לחברו כיצד לקרוא מתוך ספר התורה.

אם כתבו בספר התורה ניקוד או טעמים – הספר פסול, מפני שצריך לכתוב את ספר התורה כפי שניתן למשה מסיני. ולכן האותיות והתגים צריכים להיכתב, ואילו הניקוד והטעמים מכלל המסורת העוברת על פה איש מפי איש ואין לכותבם (שו”ע יו”ד רעד, ז). וכיוון שכך, הקורא בתורה צריך ללמוד על פה את הניקוד הנכון ואת הטעמים.

פעמים שכדי להקל על הקוראים, עשו הסופרים מיני סימנים לסוף הפסוק, כגון רווח של יותר מאות קטנה בין פסוק לפסוק, והתעוררה שאלה לגבי ספריהם. לדעת רוב הפוסקים, אסור לעשות כן לכתחילה, אבל בדיעבד אין לפסול ספר כזה ומותר לקרוא בו (ריב”ש רפו, מ”א לב, מה; גר”א לב, ועוד). ויש סוברים שלכתחילה מותר להניח בין פסוק לפסוק מעט יותר רווח מאשר בין מילה למילה, והיו שנהגו כך באשכנז (רמ”א או”ח לב, לב; ש”ך יו”ד רעד, ו).

יש מקומות שהיו נוהגים לחרוץ סימנים בקלף, כדי לסמן בהם מספר טעמים, ונחלקו הפוסקים בשאלה האם חריצים אלו נחשבים כסימנים בדיו שפוסלים את הספר, או כרווח מיותר, שאינו פוסל. למעשה, לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, ובדיעבד כשאין ברירה, אפשר לקרוא בהם. ורבים מעולי תימן, נוהגים לקרוא בהם לכתחילה.[4]


[4]. מנהג זה מקובל בקרב חלק מעולי תימן, וכתבו שנוהגים כך לכתחילה בשו”ת רביד הזהב כט, והרב קאפח בפירושו לרמב”ם הל’ ס”ת יא, יא. ואף באג”מ יו”ד ח”ג קיז, הסכים שהנוהגים כך יכולים להמשיך במנהגם. בין האוסרים שו”ת כתב סופר יו”ד קמ”ב, מהר”ם שיק יו”ד רע”ח, יחו”ד ו, נד.

טו – דין ספר תורה שנמצאה בו טעות

למדנו (בהלכה ט) שאם נמצאו בספר התורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו”ע יו”ד רעט, ג).

שתי מחלוקות עקרוניות נחלקו האחרונים בדין זה, ובהן תלוי דינם של ספרי התורה שקוראים בהם בציבור.

א) יש אומרים שהחובה לבדוק את כל ספר התורה חלה רק אם ידוע שהיו בו שלוש טעויות בשעה אחת, כגון שבכל פעם שמצאו טעות לא תיקנו אותה וכך הצטברו שלוש טעויות. אבל אם בכל עת שנמצאה טעות מיד תקנו אותה, כיוון שלא היו בספר בעת ובעונה אחת שלוש טעויות, לא הורעה חזקתו, ואין חובה לבדוק את כולו. ורק אם בסופו של דבר מצאו בספר פ”ה טעויות, למרות שלא היו בבת אחת שלוש טעויות, חובה לבדוק את כולו (בני יונה, פת”ש יו”ד רעט, ז; קסת הסופר יט, ב). ויש אומרים, שגם אם בכל פעם שמצאו טעות מיד תקנו אותה, אם בסך הכל מצאו בספר שלוש טעויות, הורעה חזקתו, וחובה לבדוק את כולו (אליה רבה או”ח קמג, י; דבר שמואל קיז; ערוה”ש יו”ד רעט, טו).

ב) יש אומרים שאם ידוע שהספר הוגה על ידי מגיה מומחה, אף שנמצאו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין חובה להגיה את כולו, אלא יתקנו את הטעויות והספר כשר לקריאה (קסת הסופר יט, ב). ויש אומרים, שכיוון שנמצאו בו שלוש טעויות, אין לסמוך יותר על ההגהה הקודמת, ויש להגיה שוב את כולו (דבר שמואל קיז).

למעשה, כיוון שיש אומרים שבדיעבד מותר לקרוא בספר תורה פסול ולברך עליו (חכמי נרבונא ומרדכי), ניתן לצרף את שתי הסברות, ואם הספר הוגה בתחילה כדין, ואח”כ בכל פעם שנמצאה בו טעות מיד תיקנוה, כך שלא היו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין צורך להגיה את כולו (עי’ יחו”ד ה, נח). לפיכך, צריך להקפיד לתקן מיד כל טעות, כדי שלא להיכנס בספק לגבי כשרות ספר התורה.

עוד צריך לדעת, שאם באמצע הקריאה נמצאה טעות בספר, והוציאו ספר אחר במקומו, לאחר הקריאה צריכים להזדרז לתקן את הספר, שאם ישכחו היכן היתה הטעות, יצטרכו להגיה את כל הספר עד שימצאו את הטעות ויתקנוה. וכל זמן שלא מצאו את הטעות, הספר פסול.

פעמים שספר שהיתה בו טעות התערב בין ספרים אחרים, ולא ידעו איזה ספר הוא זה שיש בו טעות. ופסק ה’חתם-סופר’ (יו”ד רעז, עפ”י בית לחם יהודה), שצריך לחפש היטב בכל הספרים כדי למצוא את הטעות, ואם לא מצאו אותה, בדיעבד יכולים לקרוא בכל הספרים, מפני שיש כאן ספק ספיקא. ספק אחד, שמא הספר שקוראים בו עתה אין בו שום טעות. ספק שני, גם אם יש בו טעות, אולי הטעות בחומש אחר, ולדעת הר”ן מותר לקרוא בחומש שאין בו טעות. וגם אם אין הלכה כמותו, אולי הלכה כדעת הסוברים שבדיעבד אפשר לקרוא בברכה בספר פסול (חכמי נרבונא ומרדכי). וסומכים על ספק ספיקא זה רק לאחר שיגיהו היטב את כל ספרי התורה.

דילוג לתוכן