יג – אותיות, תגים, ניקוד וטעמים

מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. המרכיב הראשוני והיסודי הן כמובן אותיות התורה, ואם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול.

המרכיב השני הוא התגים, כמבואר בתלמוד (מנחות כט, ב), ששבע אותיות צריכות תיוג, ואלו הן: שעטנ”ז ג”ץ. והכוונה שמעל גג אותיות ש,ע,ט,נ,ז,ג,ץ, מציירים שלושה תגים דקים מאוד, אחד נוטה לימין ואחד לשמאל והשלישי באמצע, וצורת כל אחד מהם כצורת אות ‘ז’ קטנה ודקה מאוד, באופן כזה: שעטנז גץ. שכח ולא כתב את התגים, לרוב הפוסקים, בדיעבד הספר כשר (רמב”ם ושו”ע או”ח לו, ג). ויש אומרים שפסול (ר”ת, טור וב”ח). וראוי לחוש לדעת המחמירים (מ”ב או”ח לו, טו).

ישנן עוד אותיות שהסופרים נוהגים לתייג בתג אחד, והן בד”ק חי”ה, כזה: בדק חיה, ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר.

שני המרכיבים הנוספים, שהם: ניקוד וטעמים, אינם נכתבים בתורה אלא נמסרים במסורת מדור לדור, והם בכלל ה’תורה שבעל פה’. על פי חכמת הקבלה, הניקוד והטעמים רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים מאוד. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים – אין כותבים אותם ב’תורה שבכתב’. אמנם בספרים המודפסים, שדינם כדין ‘תורה שבעל פה’, מדפיסים את הניקוד והטעמים, והם נועדו ללימוד. אולם את ‘קריאת התורה’ הציבורית, צריך לקיים ב’תורה שבכתב’, היינו מספר תורה כשר.

לניקוד יש חשיבות מרובה, שכן פעמים שהוא עשוי לשנות את משמעות המילה. ואם הקורא בתורה שינה מן הניקוד הנכון עד שמשמעות המילה השתנתה, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור לקוראה שוב כראוי.

הטעמים הם סימני ההטעמה והניגון של הקריאה בתורה. על פי הטעמים יודעים מתי מסתיים פסוק ומתי מסתיים עניין בתוך הפסוק, ומתוך כך ניתן להבין מה העניין המרכזי בפסוק ומה הנלווה.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן