היו סופרים שנהגו למשוח את הקלף במין משיחה לבנה, שהיתה מייפה את הקלף ומקילה על משיכת הקולמוס, וכך הכתב היה יוצא יפה יותר, והכתיבה קלה ומהירה. אולם התעוררה שאלה, האם משיחה זו חוצצת בין הכתיבה לקלף (פתחי תשובה רעא, ג).
יש אומרים, שהידור מצווה לכתוב על קלף משוח, משום שעל ידי כך הכתיבה מהודרת יותר, וכל דבר שבא לייפות את הכתיבה אינו חוצץ (פנים מאירות ג, לב). אלא שאם מושחים את הקלף בשכבה עבה, היא נוטה להתפורר במשך הזמן, ועם התפוררותה גם האותיות מתבקעות ונופלות. לכן צריך להעביר על הקלף המשוח מטלית ולקנח אותו היטב, שאז מה שאינו דבוק היטב בקלף יסור, ומה שנשאר מהמשיחה הלבנה נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ (שערי תשובה או"ח לב, ו).
ויש אומרים מנגד, שמשיחה זו מהווה חציצה, אמנם אם הדיו עובר דרך המשיחה הלבנה ונספג בקלף, כך שגם אם יקלפו את המשיחה ישארו האותיות על הקלף – הספר כשר. אבל אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול – הספר פסול (בני יונה).
למעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, מן הראוי לכתחילה להחמיר שלא להשתמש בקלפים משוחים (קסת הסופר ב, יב). אולם במקום שיש ספר תורה משוח – אין להימנע מלקרוא בו ולברך עליו (יחו"ד ו, נה, אבל בתפילין נכון להחמיר).
