ב – מצוות קניית ספרים בזמן הזה

מתחילה, היה מותר לכתוב רק את התורה שבכתב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ”ך. והיו כותבים את התנ”ך בדיו על הקלף כהלכות כתיבת ספר תורה שנאמרו למשה מסיני. ואת התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות ודברי התורה שבעל פה התרחבו והתפרטו בריבוי דעות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל כי אין ברירה, וכדי לקיים את התורה יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה. כך נכתבה המשנה ואחריה התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות. וכיון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ”ך שלא על הקלף, באופן שמחיר הכתיבה נעשה זול יותר. ועדיין הספרים היו יקרים מאוד, מפני שהיו כותבים אותם בכתב יד. לפני יותר מחמש מאות שנה נתחדש הדפוס בעולם, ובתהליך הדרגתי הספרים נעשו זולים, וכתוצאה מכך, יותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספרים.

בעקבות זאת התעוררה שאלה, האם בקניית ספרי קודש מקיימים את המצווה לכתוב ספר תורה. כלומר, השאלה היא מה עיקר משמעות המצווה: לכתוב את הספר המקודש על הקלף בדיו כדי להתקשר באופן אישי למעמד הר סיני, או לכתוב את התורה כדי שכל יהודי יוכל ללמוד בה. נחלקו בזה גדולי הראשונים:

לדעת הרמב”ם (הל’ סת”ם ז, א), עיקר המצווה שכל יהודי יכתוב לעצמו את הספר המקודש על קלף בדיו. ולכן גם כיום שלומדים בספרים מודפסים, מצוות כתיבת ספר התורה על קלף נשארה במקומה.

אולם לדעת הרא”ש (הל’ ס”ת א’), עיקר מגמת המצווה שכל יהודי יוכל ללמוד את התורה. ולכן כיום שמניחים את ספר התורה המקודש בבית הכנסת, ולומדים מתוך ספרים רגילים, מצוות עשה על כל יהודי לקנות תנ”ך, משנה, תלמוד, וספרי הלכה, אמונה ומוסר, כדי שיוכל להגות בהם הוא ובניו. כלומר לדעת הרא”ש, עיקר מגמת מצוות כתיבת ספר תורה – לסייע ללימוד, ואם כן, לאחר שהותר לכתוב את התורה על נייר, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה, המצווה כיום היא לקנות את ספרי הקודש היסודיים לצורך הלימוד.

יש אומרים, שלמרות שלדעת הרא”ש, עיקר המצווה כיום לקנות ספרי קודש ללימוד, גם הרא”ש מסכים שמצווה על מי שיכול – לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף (ב”י, ב”ח, ט”ז). ויש סוברים, שלדעת הרא”ש אין כיום מצווה שיכתוב אדם לעצמו ספר תורה על קלף, משום שממילא הוא לא ילמד בו, אלא המצווה המוטלת עליו היא לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים. ורק הציבור צריך לדאוג לכך שיהיו לו בבית הכנסת ספרי תורה לקריאה בציבור (דרישה וש”ך).

למעשה הלכה כשתי השיטות: מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את ספרי היסוד התורניים, כגון תנ”ך, משנה, תלמוד, שולחן-ערוך, ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה. ומצווה להדר לקנות ספרים יפים ונעימים ללימוד, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב). כמו כן מצווה על מי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, או להשתתף במימון המצווה, כמבואר בהלכות הבאות (לגבי מכירת ספר תורה עבור תלמוד תורה ונישואין, ראו פנה”ל משפחה ב, יג).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן