את כל כתבי הקודש, ספרי תורה, תפילין ומזוזות, כותבים על קלף שעשוי מעורות של בעלי חיים, ואם כתבם על נייר או על בד או שאר חומרים – פסולים. דבר זה הוא הלכה למשה מסיני (שבת עט, ב). הקלף הוא החומר הנעלה ביותר, שכל הניירות עשויים ממיני הצומח, ואילו הקלף נעשה ממין החי, שהוא במדרגה אחת למעלה מהצומח.
העורות הכשרים להכנת קלף לכתיבת כתבי קודש הם עורות של בעלי חיים טהורים, בהמות, חיות או עופות, ולא עורות של חיות טמאות שאסורות באכילה. שנאמר (שמות יג, ט): "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", ולמדו חז"ל, שרק על עור של מין כשר לאכילה כותבים כתבי קודש. ואפילו מעור של בהמה שלא נשחטה כהלכה ובשרה אינו כשר לאכילה מותר להכין קלף לכתבי הקודש, הואיל והולכים אחר כשרות המין. על עור של דגים כשרים, אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בהם זוהמא (שבת קח, א). לסיכום: מותר לכתוב תורה, תפילין ומזוזות על קלף שהוכן מעור של בהמה או חיה או עוף טהורים, ומטעמי נוחות נוהגים כיום לכתוב על קלף מעורות של בהמות.
את העור צריכים לעבד, על ידי הנחתו בסיד או בחומר אחר, ששואב מן העור את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך הוא יכול להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר.
את העיבוד צריכים לבצע לשם כתיבת התורה, ואם העיבוד לא נעשה לשמה, הקלף פסול לכתיבת כתבי קודש. ואפילו אם העיבוד נעשה לשם כתיבת תפילין, הוא פסול לכתיבת תורה, מפני שהתורה מקודשת מתפילין. לכן נוהגים לעבד את כל העורות לשם קדושת תורה, ואז אם ירצו יוכלו לכתוב עליהן גם תפילין ומזוזות (שו"ע או"ח לב, ח; מ"ב כו).
המנהג הרווח לכתוב את כל כתבי הקודש על קלף, אולם ניתן להכין מעור הבהמה עוד שני סוגים של קלף, שנקראים גוויל ודוכסוסטוס. העור השלם של הבהמה נקרא גוויל, ואם חולקים את הגוויל לשני חלקים, לצד החיצוני קוראים קלף, ולפנימי דוכסוסטוס. הקלף, שהוא הנוח ביותר לכתיבה, כשר לכתיבת כל כתבי הקודש: תורה, תפילין ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד הפנימי שלו. הגוויל כשר לכתיבת ספרי תורה ומזוזות, וכותבים על הצד החיצון שלו, היינו על הצד שעליו היה השיער של הבהמה. הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזות בלבד, וכותבים על הצד שהיה מחובר לקלף בלבד. אם שינה, כגון שכתב את התפילין על הגוויל, או תורה או תפילין על דוכסוסטוס, או שינה וכתב על הצד השני של הקלף או הגוויל או הדוכסוסטוס – פסול. גם הלכות אלו נאמרו למשה מסיני (רמב"ם הלכות סת"ם א, ח-ט).
אחד הרמזים הטמונים בהלכה זו, שהעור מבטא את החיצוניות, ובעלי החיים מבטאים את החומריות הגסה נטולת הדעת. וכיוון שייעודה של התורה לתקן ולרומם את עולם החומר החיצוני, התורה נכתבת על עור של בעלי חיים, ובזה היא מגלה לנו שאין דבר בעולם שמנותק מהאידיאל הגדול של התורה. ואפילו הכוחות הנמוכים והחיצונים של העולם, כדוגמת עורות של בעלי חיים, מתרוממים אל ייעודם על ידי התורה הקדושה.
