אחד הפלאים שבתולדות ישראל הוא המסורת המדוייקת של ספר התורה, שלמרות פיזור הגלויות והשינויים במנהגים ובאורחות החיים בין קהילות ישראל, ספרדים, אשכנזים ותימנים, מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה. ואף שספרי התורה הועתקו במשך אלפי שנים ספר מספר, במקומות שונים בעולם, תוך כדי נדודים מגלות לגלות, כל הספרים שווים בסדר המילים והאותיות. ואף מסורת הטעמים והנקודות נשמרה בדיוק רב. אין זאת אלא מפני החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לדיוק בכתיבת התורה, שכל ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או נוספה בו אות אחת – כולו פסול. ואפילו אם שינוי האות אינו משנה את נוסח הקריאה, כגון שבתורה המילה כתובה בכתיב חסר והסופר כתבה בכתיב מלא – ספר התורה פסול (מנחות כט, ב).
וכן מסופר במסכת עירובין (יג, א) שאמר רבי ישמעאל לרבי מאיר שהיה סופר: "בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו". ומבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל סו), שהשורש הרוחני של העולם הוא התורה, כמו שאמרו חכמים (בראשית רבה א, א) שהקב"ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שאם ישנה אות אחת יפגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך יגרום לחורבן.
הסופר צריך לכתוב על פי ספר תורה שמונח לפניו וממנו הוא מעתיק, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה (שו"ע יו"ד רעד, ב). על ידי שיטת כתיבה כזו, נמנעות טעויות רבות.
עוד נפסק להלכה, שאסור להשהות ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, אלא יתקן אותו או יגנזנו, שנאמר (איוב יא, יד): "וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה" (כתובות יט, ב; שו"ע יו"ד רעט, א).
אם נמצאו בספר תורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג; ראו עוד בהלכה טו הרחבה בדין זה).
