יב – הרווחים שבספר התורה

במסורת כתיבת התורה ישנה חלוקה לפרשיות. הרווח שצריך להיות בין שתי פרשיות הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות. יש פרשיות פתוחות ויש סתומות. לפני תחילת פרשה פתוחה הרווח מגיע עד לסוף השורה, והפרשה הפתוחה מתחילה בתחילת השורה הבאה. ובפרשיות סתומות, הרווח נמצא באמצע השורה. כלומר, בתחילת השורה מסיימים את הפרשה הקודמת, ומפסיקים כשיעור כתיבת תשע אותיות, וממשיכים וכותבים את תחילת הפרשה הסתומה.

לפי מה שלמדנו, שהקלף הלבן רומז לעולם הנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, מובן, שלפני כל פרשה ופרשה יש השראה עליונה מן העולם הנסתר, שבאה לידי ביטוי ברווח שלפני הפרשייה, ומתוך אותה השראה מתגלה אלינו הפרשה הבאה.

ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת השירות. שני סוגים של שירות ישנם. בשירת הים הכתיבה היא 'אריח על גבי לבֵנה', היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנה כתיבה. והסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, 'אריח על גבי אריח, ולבֵנה על גבי לבֵנה', ששם הכתיבה היא בשני צידי השורה, והרווח באמצע.

ושוב, על פי מה שלמדנו, הרווח מבטא את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, שמבטאים את ההשראה העליונה המקיפה שממנה השירה נובעת.

שינה הסופר ולא הפסיק בין פרשה לפרשה, או שעשה הפסקה של פרשיה פתוחה לפני סתומה או להיפך, או שכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה, הספר פסול (שו"ע יו"ד רע"ה א-ה). הלכות אלו מקורן קדום, בהלכה למשה מסיני.

עוד קבעו חכמים כללים בכתיבת התורה, שנועדו לעיצוב הכתיבה והיחסים שבין הכתיבה לכלל העמוד והקלף:

רוחב כל עמודה צריך להיות כשיעור כתיבת שלושים אותיות. המרחק בין שורה לשורה כשיעור שורה אחת. בין תחילת הקלף ועד תחילת הכתיבה יהיה מרחק כשיעור ג' אצבעות (כ-6 ס"מ), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף ד' אצבעות (כ-8 ס"מ). בין עמודה לעמודה יהיה רווח של שתי אצבעות (כ-4 ס"מ), ובין חומש לחומש יהיה רווח של ארבע שורות ריקות. וכל אלו הדברים מצווה, אך אם הסופר שינה בהם – כשר (שו"ע יו"ד רע"ב -רע"ג).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן