ארכיון הקטגוריה: כ – מהלכות התפילה במניין

א – חיוב הגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת

תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת. ואמרו חכמים, שהשכינה שורה במקום שיש עשרה מישראל שעוסקים בדברים שבקדושה, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל", ועשרה מישראל הם עדה. ואמנם גם כאשר אחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש בזה מדרגות, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה יותר בעולם (ע' ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).

עוד אמרו חכמים על המתפלל במניין שתפילתו נשמעת. ואפילו אם לא כיוון כל כך בתפילתו, כיוון שהתפלל בציבור, תפילתו נשמעת (ע' ברכות ח, א).

נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, שהשכינה שורה עימו, ובזכות כך התפילה מתקבלת; השנייה, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין (פ"ה תפילה ב, א-ג).

וכיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה.

וכשהמניין בבית הכנסת מעלתו כפולה, שהוא במקום שיוחד לדברים שבקדושה (ע' ברכות ו, א; ח, א). בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', שקדושתו מעין קדושת המקדש, שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).

נמצא אפוא, שתפילת הציבור בבית הכנסת, היא תחליף מסוים לעבודת בית המקדש. שבמקום שיש עשרה מישראל השכינה שורה, וקדושת בית הכנסת מעין קדושת המקדש, ותפילות הציבור נתקנו כנגד קרבנות הציבור.

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ב – נשים פטורות מתפילה בבית הכנסת ובמניין

כפי שלמדנו (לעיל יא, א), אשה אינה צריכה להתפלל במניין ובבית הכנסת, מפני שכל עניין התפילות בבית הכנסת תלוי בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואף שלמדנו שישנה מעלה גדולה לתפילה בציבור, מכל מקום לנשים יש תפקידים אחרים, לא פחות חשובים (כפי שהתבאר לעיל פרק ג), ולכן אינן צריכות להתפלל בבית הכנסת ובמניין.

אמנם ברור שאשה שתתפלל במניין ובבית הכנסת יש לה בזה זכות, שתתפלל במקום מקודש שהשכינה שורה בו. ואף תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותאמר קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים.

וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתע"א): מעשה באשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית כנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

וכן סיפרו חז"ל על אשה אחת שהיה בית כנסת בשכנותה, אך היא היתה הולכת בכל יום לבית הכנסת המרוחק של רבי יוחנן. שאל אותה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכנותך, ומדוע את באה עד כאן". אמרה לו: "רבי, והלא שכר פסיעות יש לי" (סוטה כב, א). ומכאן למדנו הלכה, שכאשר ישנה מעלה בבית הכנסת המרוחק, ההולך אליו יש לו שכר פסיעות (מ"א צ, כב; פ"ה תפילה ג, 3).[1]

ואע"פ כן, ברור שהמצווה לאשה להתפלל במניין שנייה במעלתה לטיפול במשפחה, וכל אימת שיש התנגשות בין התפילה בבית הכנסת לטיפול בילדים ובמשפחה, המשפחה קודמת. אבל נערות ורווקות, וכן נשים שילדיהן גדלו ואין להן נכדים בביתן, טוב שישתדלו לבוא לבית הכנסת בשבתות וימים טובים. לפיכך ראוי שנלמד מעט כללים והלכות על התפילה במניין.


[1]. עיין בהליכות ביתה ו, יג, ושם בפתח הבית כד-כה. ופשוט שהמתפללת בעזרת נשים יש לה מעלה של תפילה בבית הכנסת. ואפילו לסובר שאין קדושת עזרת נשים כקדושת בית הכנסת (חכמת אדם פו, טו), נראה שיסכים כי בעת התפילה קדושת המניין מתפשטת גם לעזרת נשים, שהיא טפלה לבית הכנסת. ובערוה"ש קנד, ז, פסק, שעזרת נשים קדושה כבית הכנסת. וכן דעת רוב הפוסקים כמובא בצדקה ומשפט יב, כא.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ג – הקדיש

הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, וקל וחומר שלא לפטפט בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). ואמרו חכמים, שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכל כוח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ועוד אמרו, שבעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים: "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). ועוד אמרו, שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו. שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (ע' ברכות ג, א).

וכיוון שעל ידי הקדיש נעשה קידוש ה', יש לאומרו בעשרה, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל.

הקדיש ניתקן בלשון ארמית, מפני שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל וכך יכלו גם עמי הארץ להבינו ולכוון בענייתו. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואִמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, האמורות בעולם, ואִמרו אמן. זה עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש', והענייה עליו חשובה יותר מהענייה לקדושה (מ"ב נו, ו).[2]


[2]. חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא". ויש לדעת שכשעונים "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', צריכים להפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ד – סוגי הקדיש

ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. כשצריך לומר קדיש באמצע התפילה, אבל אין רוצים להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם קדיש שלם, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן". וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם קדיש יתום. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו עוד בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של קדיש שלם מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.

תקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה בציבור. אחר אמירת קרבנות אומרים קדיש דרבנן, אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש. [בשני וחמישי, מוסיפים עוד חצי קדיש אחר הקריאה בתורה]. אחר 'קדושה דסדרא' קדיש תתקבל, אחר שיר של יום קדיש יתום, ואחר פיטום הקטורת קדיש דרבנן (שבולי הלקט ח). באמירת הקדיש חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

נוהגים שהאבלים אומרים קדיש שלם שאחר אמירת פסוקים, וקדיש דרבנן שאחר לימוד בדברי חכמים, מפני שיש לנשמת הנפטר תועלת ועילוי מהקדיש שאומרים לעילוי נשמתו (כמובא בהמשך הלכות יח-יט). כאשר אין שם אבל, אומר אותו מי שאין לו אב או אם. ואם אין שם יתום, המנהג הרווח שאין אומרים את הקדישים הללו (פ"ה תפילה כג, ח, 9).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ה – ברכו

לפני ברכות קריאת שמע אומר החזן: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונים אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והחזן חוזר אחריהם ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע או"ח נז, א).

בעת אמירת "ברכו" החזן כורע מעט, וזוקף בעת אמירת ה'. ולגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע כמו הכריעות שבתפילת עמידה, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (ע' פ"ה תפילה יז, 3).

עיקר עניינו של "ברכו", לפתוח את ברכות קריאת שמע. בהכרזת "ברכו" קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. וכן העולים לתורה אומרים "ברכו" כפתיחה לברכת התורה.

נוהגים לחזור לומר "ברכו" בסוף התפילה, כדי שגם המאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע יזכו לענות עליו (ע' פ"ה תפילה טז, ג, 2; כג, ט).

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו"ברכו". למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד לקראת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו"ברכו" (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד).

ולמנהג רוב אשכנזים, ראוי לעמוד בעת עניית הקדיש ו"ברכו", שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח). אמנם לגבי "ברכו", שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא תוך הטיית הראש לפנים, ועל ידי כך קמים וכורעים מעט. וכן נוהגים רבים בעת זימון של עשרה, שאף שהוא דבר שבקדושה, שלפי מנהג אשכנז נכון לעמוד לכבודו, מכל מקום כיוון שאמירתו קצרה, מסתפקים בקימה מועטת במקום עמידה גמורה.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ו – חזרת השץ (השליח ציבור)

(השליח ציבור)תקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.

ותקנו חכמים, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות.

וכיוון שתקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. וגם אחר שהותר לכתוב תורה שבעל פה, ובכלל זה את נוסח התפילה, והסידורים נעשו נפוצים, וכמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, בכל זאת תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג, עפ"י תשובת הרמב"ם). ועוד, שתקנו חכמים לומר בחזרת הש"ץ – קדושה וברכת כהנים, ואם לא יאמרו את חזרת הש"ץ – יתבטלו (טור).

על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, זו שבלחש וזו של חזרת הש"ץ, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן, גם במקום שאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, שהיא תפילה יותר כללית והציבור עונה על ברכותיה אמן. ולכן אע"פ שתפילת עמידה, עניינה עמוק ועליון, וכדי לשמור על רוממותה היחיד צריך לאומרה בלחש, את חזרת הש"ץ החזן אומר בקול רם, כי מרוב מעלתה הגבוהה, אין חשש שהקליפות יאחזו בה (ע' שו"ע קכד, ז, כה"ח קכד, ב, טז).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ז – מדיני חזרת השץ ועניית אמן

שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיה שם מניין של עשרה גברים, מפני שרק במניין תקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.

השומעים, גם אלו שהתפללו בעצמם, צריכים לדקדק לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ. ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך".

עונים אמן במלוא כובד הראש, ומכוונים, אמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "הא-ל הקדוש", יכוון: אמת היא שהוא הא-ל הקדוש. וכשיש בברכה גם בקשה, יכוון גם הלוואי ובקשתנו תתקבל לפניו. למשל בברכת "חונן הדעת" יכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

כאן המקום להרחיב מעט בדיני עניית אמן, הן על ברכות חזרת הש"ץ והן על שאר ברכות. עונים אמן בקול נעים, ואין להגביה את הקול יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). אין לקצר באמירת אמן, אלא יש להאריך בה מעט, כשיעור שאפשר לומר "א-ל מלך נאמן". מנגד, גם אין להאריך בה יותר מדאי.

אין לחטוף את האמן – לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ואין לקטוף את האמן – להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ואין להרחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (ע' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).

עניית אמן על ברכות מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכיוון שחיינו תלויים בו יתברך, פגם באמונה גורם לפגם בחיים. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

נהגו גדולי הראשונים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שכבר התפלל בלחש. אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, המנהג הרווח שלא לאומרו, כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ח – קדושה ומודים

בברכה השלישית של חזרת הש"ץ אומרים קדושה. ועיקר הקדושה בעניית הפסוקים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ", ו"יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם" וכו'. והמנהג כיום על פי האר"י ז"ל, שהקהל אומר גם את קטעי הקישור, ואח"כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ"ב קכה, ב, כה"ח ב).

טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו"ע קכה, ב). יש מהדרים להישאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת הא-ל הקדוש (א"ר קכה, ו), אבל אין בזה חיוב.

נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת המלים: "קדוש" "קדוש" "קדוש", "ברוך" ו"ימלוך", ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה (ב"י ורמ"א קכה, ב. וע' מ"ב ו, כה"ח ב, ט, שי"א שפותחים העיניים).

כשיגיע החזן ל'מודים', כורעים כל הקהל עימו, ואומרים 'מודים-דרבנן', שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). כריעה זו צריכה להיות כדין הכריעה ב'מודים' שבתפילת הלחש (מ"ב קכז, ב, כה"ח א; ע' לעיל יב, ה).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

ט – מתי מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה

כבר למדנו שאסור להפסיק בדיבור באמצע אמירת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, אולם לצורך דחוף, כדי למנוע נזק או כדי למנוע עלבון מותר להפסיק (לעיל טז, יד; טו, ו). ואם כן, כמו שמותר להפסיק לצורך גדול, כך גם מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. לפיכך, מי שנמצאת באמצע אמירת פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכותיה, ושמעה קדיש, ברכו, קדושה ומודים, רשאית לענות עליהם. אולם אין עליה חובה להפסיק כדי לענות עליהם, מפני שהעומדת בפסוקי דזמרה כבר עוסקת בדברים שבקדושה, ואין שום פגיעה בכבוד שמים אם תמשיך בתפילתה. אלא שאם היא נמצאת בין נשים שעונות לקדושה ומודים, ראוי שתפסיק ותענה עימהן, מפני שאמירתם מלווה במעשה, בקדושה עומדים ברגליים צמודות, ובמודים עומדים ומשתחווים, ואם היא תמשיך לשבת, תיראה כפורשת מהציבור, ולכן מוטב שתעמוד עם הציבור, וכיוון שכבר הפסיקה לעמוד כמותם, עדיף שתענה עמהם.

ומה שאמרנו שמותר להפסיק כדי לענות לקדיש, הכוונה למה שעונים בחצי הקדיש, אבל על התוספות שאחר כך אין עונים, מפני שאינם עיקר הקדיש. וכן ברור שאין מפסיקים כדי לענות "ברוך הוא וברוך שמו", מפני שענייה זו ממנהג בלבד.

ולגבי אמן על ברכות, כגון על ברכות של חזרת הש"ץ. בפסוקי דזמרה מותר לענות, ובקריאת שמע וברכותיה לא תענה. (ע' פ"ה תפילה יד, ד, 7; טז, ה, 4).[3]


[3]. באמצע ברכות ק"ש, למנהג אשכנז, עונים אמן על ברכות "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה" שאומרים בחול, שהן במדרגה חשובה יותר, שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרד, דינן כשאר הברכות ואין עונים עליהן. וכן למנהג ספרד מי שמסיים ברכה מברכות ק"ש לפני החזן, אינו עונה אחריו אמן, כפי שאינו עונה אמן על שום ברכה. ולמנהג אשכנז עונים, שהואיל והיא ברכת ק"ש אין בענייה עליה הפסק (מ"ב נט, כד-כה, כה"ח כו, כח).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

י – מקומות שאין להפסיק בהם

ההיתר לענות באמצע ברכות קריאת שמע, הוא בעת אמירת התוכן של הברכה, מתחילת הברכה ועד לקראת סיומה, אבל לאחר אמירת "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה אסור להפסיק, מפני שההפסק שם קוטע את הברכה (באו"ה סו, ג).

וכן בשעה שאומרים פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, אין להפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה (שו"ע סו, א).

המסתפקת באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה אם מותר לה לענות על דבר מסוים, מוטב שלא תענה, שכבר למדנו שגם במקרים שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות (פניני הלכה תפילה טז, 4).

באמצע תפילת עמידה אסור לענות לכל דבר שבקדושה ובכלל זה גם קדיש וקדושה. אבל מותר לשתוק ולכוון לשמוע קדיש וקדושה משליח הציבור, שהשמיעה בכוונה נחשבת כאמירה. וכן נוהגים. אבל אם ההפסקה לשמיעת שליח הציבור מפריעה למתפללת בכוונתה, עדיף שתמשיך להתפלל (פ"ה תפילה יז, טו).

בין גאולה לתפילה בימות החול אין להפסיק לשום דבר שבקדושה, שסמיכת הגאולה לתפילה מועילה להציל מצרות. אולם ביום השבת שאינו נקרא יום צרה, אין כל כך צורך לסמוך גאולה לתפילה, ולדעת רוב הפוסקים מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. ובימים טובים, כיוון שהם ימי דין (בסוכות נידונים על המים, בפסח על התבואה ובשבועות על פירות האילן, ר"ה טז, א), אסור להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ט; רמ"א קיא, א; פ"ה תפילה טז, 7).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יא – ברכת כהנים

מצוות עשה מהתורה שהכהנים יברכו את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; חינוך שעח; העקדה שער עד). הברכה שהקב"ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מבואר בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", ותרגומו: בהתעוררות מלמטה תלויה ההתעוררות מלמעלה. כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו במצוות ברכת כהנים לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל.

בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הכהנים מברכים ברכת כהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות. וכך נאמר בתורה על היום השמיני של חנוכת המשכן, היום בו התחילו הכהנים לעבוד במשכן: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב). מכאן שנשיאת כפיים נעשתה בסיום עבודת הקרבנות. וטעם הדבר, שאחר הקרבת הקרבנות, שמבטאים את הנכונות שלנו להתבטל ולמסור את נפשנו לה' יתברך, אנו ראוים לקבל את ברכתו.

ושלא במקום המקדש, קבעו חכמים שברכת כהנים תיאמר בעת התפילה, משום שהתפילה והקרבנות נועדו למטרה אחת, להתקרב לפני האלוהים, ולכן תקנו את התפילות כנגד הקרבנות. וכמו שאחר הקרבת הקרבנות ברכו הכהנים, כך תקנו שלקראת סיום תפילת שמונה עשרה יברכו הכהנים.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יב – מדיני ברכת כהנים

ברכת כהנים צריכה להיאמר בלשון הקודש ובקול רם, והכהנים צריכים לעמוד, ולשאת את כפיהם כלפי העם. וכהן שאינו יכול לקיים אחת מארבע הלכות אלו – לא ישא את כפיו (שו"ע או"ח קכח, יד; פ"ה תפילה כ, ד).

לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם. ורמז יש לדבר, שנאמר (תהלים קלד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'". וכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו (סוטה לט, א).

תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהכהנים לא יעלו לדוכן כשלרגליהם סנדלים או נעליים (הטעם מבואר בפ"ה תפילה כ, ח).

כך הוא סדר ברכת כהנים: החזן או הגבאי מכריז "כהנים", שנאמר (במדבר ו, כג): "אמור להם". ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אמור להם" לשון רבים, משמע שרק כאשר ישנם שני כהנים או יותר מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. והקהל עונים אמן אחרי כל פסוק.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יג – דיני המתברכים

כתב בספר חרדים (יב, יח), שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מהתורה בברכת כהנים, אלא אף הישראלים העומדים מולם בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן אחר ברכתם, שותפים בקיום מצוות התורה.

בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים לעמוד מול הכהנים, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חז"ל, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם, שכל המתברכים יוכלו לשומעם.

ואף שמעיקר הדין המתברכים רשאים לשבת, כבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

איש שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת, כגון שהיה צריך לצאת לעבודתו, נכלל בברכה. וכן נשים וילדים שאינם צריכים לבוא לבית הכנסת – נכללים בברכה. אבל גברים שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ולא באו – אינם נכללים בברכה.

מי שבא לבית הכנסת ועמד בעת הברכה אחר הכהנים – אינו נכלל בברכה, ואם הוא עומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם מול פני הכהנים, או אפילו ממש בצידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים. וכן דינן של נשים בעזרת נשים שבצידי בית הכנסת (שו"ע קכח, כד).

וכל מי שעומד בבית-הכנסת בצד שמול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הרי הוא בכלל הברכה, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם. אבל אם הפנה את גבו לכהנים, אפילו שהוא נמצא לפניהם – אינו נכלל בברכה.

מי שנמצאת באמצע תפילת עמידה בעת שהתחילו הכהנים לברך, תשהה מעט ותשמע את ברכת כהנים שהיא מצווה מהתורה, ותמשיך אח"כ בתפילתה. אבל תקפיד שלא לענות אמן אחר ברכותיהם, כדי שלא להפסיק בתפילתה (פניני הלכה תפילה כ, 2).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יד – הכשרים והפסולים לברכת כהנים

הכהנים נצטוו לברך, אולם הברכה באה מה' ואין היא תלויה בצידקותם של הכהנים. לכן גם כהן שחוטא באכילת מאכלים אסורים או בגילוי עריות ובשאר עבירות, חייב לעלות לדוכן. ואם ימנע עצמו מלברך, רק יוסיף חטא על פשע. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רֶשַע והימנע מן המצוות".

אבל אם חטא הכהן בחטאים הפוגעים בכהונתו, היינו שנשא גרושה, או שהוא נטמא למתים, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעלות לדוכן. וכן כהן שעבד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא כדי להכעיס, נפסל מלשאת את כפיו. וכל אלה, אחר שיחזרו בתשובה שלימה יוכלו לשאת את כפיהם (שו"ע או"ח קכח, סעיפים: לז, מ, מא, פ"ה תפילה כ, י).

כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. וכן כהן שדרס בשגגה אדם למוות – פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם אחר שיעשה תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד יוכל לשוב לעלות לדוכן. למעשה, כהן שאירע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג (ע' פניני הלכה תפילה כ, יא).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

טו – תקנת קריאת התורה

תקנה קדומה מימי משה רבינו, שיקראו ישראל ביום שבת, שני וחמישי מספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף, כדי שלא יעברו על ישראל יותר משלושה ימים בלא לימוד תורה. ואמרו חכמים (ב"ק פב, א), שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצימאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו תורה באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. ולכן תקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.

עוד תיקן עזרא הסופר, שיקראו בתורה במנחה של שבת, מפני יושבי קרנות (ב"ק פב, א). יש אומרים שיושבי קרנות הם סוחרים ובעלי מלאכה שאינם יכולים לשמוע את הקריאה בימי שני וחמישי, ותקנו להם השלמה במנחה של בשבת. ויש אומרים שיושבי קרנות הם קלי דעת, וחששו שאחר שיסיימו את תפילת שחרית של שבת, יפנו לשכרות ולבטלה, ועל כן תקנו לקרוא בתורה במנחה (ע' פניני הלכה שבת ע' 67). עוד תקנו חכמים לקרוא בתורה מעניינו של יום בכל החגים ובראשי חודשים.

בימי שני וחמישי מעלים לתורה שלושה עולים, בראשי חודשים ובחולו של מועד מעלים ארבעה, בימים טובים חמישה, ביום הכיפורים ששה, ובשבת מעלים לתורה שבעה עולים (מגילה כא, א). מתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ובמשך הזמן נהגו רוב ישראל למנות בעל קורא, שהוא יקרא עבור כל העולים, כדי שלא לפגוע במי שאינו יודע לקרוא היטב בתורה, וגם כדי שהקריאה תהיה מדוייקת ומהודרת יותר (פניני הלכה ח"ב ע' 227).

מעיקר הדין, מותר בשבת להוסיף ולהעלות לתורה יותר משבעה עולים, ובלבד שכל אחד מהעולים יקרא לפחות שלושה פסוקים. אבל מכמה טעמים עדיף שלא להוסיף על העולים, ורק כשיש צורך דחוף, כגון שיש שמחת חתן, ובאו קרובים שאם לא יקראו להם לתורה יעלבו, מותר להוסיף על שבעת העולים (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה; ע' פניני הלכה שבת ע' 64).

הקריאה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר, שנכתב לשם שמים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה. והקריאה צריכה להיות במניין, מפני שהיא נקראת דבר שבקדושה (ע"ע לעיל ב, י, שנשים פטורות מקריאת התורה. ולהלן כב, ד-ו על קריאת התורה בשבת, ופ"ה ליקוטים א' פרק ד, ופ"ה תפילה פרק כב).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

טז – החזן

החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחבריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, ב; שו"ע נג, ד). במיוחד יש להקפיד על כך בימים הנוראים ובימי התעניות, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהיה צריך לדעת את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך למנות את החזן על פי הסכמה של כל אחד מהמתפללים, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שמוכרחים להתיר לכתוב דברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישתכחו מישראל, ובכלל זה הותר לכתוב גם את התפילות. במשך הזמן נפוצו הסידורים, עד שאין יותר צורך שהחזן יוציא את הרבים ידי חובתם, כי כולם מתפללים בעזרת סידוריהם. וממילא אין צורך לדקדק כל כך בבחירת החזן, ואין בוחרים חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).

ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו בתפילה, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (ע' כה"ח נג, פו). ובתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יז – חזנות לשם שמים

החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיה יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך יותר מדאי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).

אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (וע' באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).

נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מגונים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המגונה אינן מוכרות לקהל – נוהגים להקל, ועושים במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המגונה של השיר וכוונת התפילה תיפגם (פ"ה תפילה ד, 1). זַמָר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מגונה, אסור למנותו לחזן (רמ"א או"ח נג, כה).

אין ראוי לאדם להשתוקק להיות חזן, ולכן כשיבוא הגבאי לבקש ממנו להיות חזן, מן הנימוס שיסרב מעט, אבל לא יסרב יותר מדאי (ע' שו"ע נג, טז; פ"ה תפילה ד, ג). ומי שיודע להתפלל ואינו מסכים להיות חזן, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. ובמיוחד מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עיקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי, שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת רצה לשמור על כרמו ולא עלה, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יח – תפילת האבלים ואמירת קדיש יתום

האבל על אחד מהוריו, אומר קדיש בשנה הראשונה, ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גהינם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את שמו של ה' ברבים, מתברר שהיה ערך נצחי של קדושה לחייו. ואם הבן יודע לעבור לפני התיבה והציבור מסכים לכך, טוב שגם יהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. גם ביום היורצייט, בכל שנה ושנה, אומרים היתומים קדיש ומשתדלים לרדת לפני התיבה. כאשר ישנם מספר אבלים בבית הכנסת, נוהגים שכולם אומרים ביחד קדיש. ולעניין הירידה לפני התיבה, ישנם סדרי קדימה, כגון שהאבל בתוך שלושים קודם למי שאבל במשך שנתו (ונתבאר בפניני הלכה תפילה ד, ה-ז).

איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום הקטן חוזר אחר המקריא מילה במילה, והקהל עונים אמן אחר היתום.

בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו המאמצים קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה על הבן המאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים (ילקוט יוסף ח"ז כג, יג). גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגויים (שם יד, פס"ת קלב, כ).

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה

יט – מי שלא הניח אחריו בן לומר קדיש

איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש. אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. נכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. ומי ששני הוריו בחיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו בלא שיקבל רשות מהוריו. כשאין לנפטר חתן אבל יש לו אב, יאמר האב על בנו קדיש. וכשגם אביו נפטר, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.

כאשר כל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. ואם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.

דרך אגב נציין, כי במקומות מסוימים באשכנז נהגו שאם אין לנפטר בן ויש לו בת, אוספים מניין בביתם, והיא אומרת קדיש. ויש מקומות שנהגו שילדות קטנות באו לבית הכנסת לומר קדיש. אולם רוב הפוסקים אינם מסכימים לכך מטעמים שונים, והעיקרי שבהם, שיש לחוש לשינוי המנהגים (חוות יאיר רכב). וכך ההוראה הרווחת כיום. אבל אין למחות במי שאומרת קדיש בביתה על הוריה, ובתנאי שתעשה זאת בהסכמת רב חשוב שבקיא בהלכה והלכות ציבור, ובהסכמת רב המקום.

פורסם בקטגוריה כ - מהלכות התפילה במניין | כתיבת תגובה