כפי שלמדנו (לעיל יא, א), אשה אינה צריכה להתפלל במניין ובבית הכנסת, מפני שכל עניין התפילות בבית הכנסת תלוי בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואף שלמדנו שישנה מעלה גדולה לתפילה בציבור, לנשים יש תפקידים אחרים, לא פחות חשובים (כמבואר לעיל פרק ג), ולכן אינן צריכות להתפלל בבית הכנסת ובמניין.
אמנם ברור שאשה שתתפלל במניין ובבית הכנסת יש לה בזה זכות ומצווה, הן בכך שהיא מתפללת במקום מקודש שהשכינה שורה בו, והן בכך שתזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, וכן תאמר קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים.
וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתע"א): מעשה באשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית כנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.
וכן סיפרו חכמים על אשה אחת שהיה בית כנסת בשכנותה, אך היא היתה הולכת בכל יום לבית הכנסת המרוחק של רבי יוחנן. שאל אותה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכנותך, ומדוע את באה עד כאן". אמרה לו: "רבי, והלא שכר פסיעות יש לי" (סוטה כב, א). מכאן למדנו הלכה, שכאשר ישנה מעלה בבית הכנסת המרוחק, ההולך אליו יש לו שכר פסיעות (מ"א צ, כב; פניני הלכה תפילה ג, 3).
ואע"פ כן, ברור שהמצווה לאשה להתפלל במניין שנייה במעלתה לטיפול במשפחה, וכל אימת שיש התנגשות בין התפילה בבית הכנסת לטיפול בילדים ובמשפחה, המשפחה קודמת. אבל נערות ורווקות, וכן נשים שילדיהן גדלו ואין להן נכדים בביתן, טוב שישתדלו לבוא לבית הכנסת בשבתות וימים טובים. לפיכך ראוי ללמוד כללים והלכות על התפילה במניין.[2]
[2]. עי' בהליכות ביתה ו, יג, ושם בפתח הבית כד-כה. ופשוט שהמתפללת בעזרת נשים יש לה מעלה של תפילה בבית הכנסת. ואף לסוברים שאין קדושת עזרת נשים כקדושת בית הכנסת, נראה שיסכימו שהמתפללת בעזרת נשים נחשבת כמתפללת בבית הכנסת עם המניין, הואיל והיא טפלה לבית הכנסת. ראו בפניני הלכה חפצי קודש יב, יא, 10.