הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, וקל וחומר שלא לפטפט בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). ואמרו חכמים, שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכל כוח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ועוד אמרו, שבעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים: "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). ועוד אמרו, שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו. שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (ע' ברכות ג, א).
וכיוון שעל ידי הקדיש נעשה קידוש ה', יש לאומרו בעשרה, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל.
הקדיש ניתקן בלשון ארמית, מפני שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל וכך יכלו גם עמי הארץ להבינו ולכוון בענייתו. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואִמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, האמורות בעולם, ואִמרו אמן. זה עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש', והענייה עליו חשובה יותר מהענייה לקדושה (מ"ב נו, ו).[2]
