ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. כשצריך לומר קדיש באמצע התפילה, אבל אין רוצים להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם קדיש שלם, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן". כיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם 'קדיש יתום'. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו עוד בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. והוא קדיש שלם שמוסיפים בו תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.
תיקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה בציבור. אם יש מניין שאומר קרבנות, יתום אומר אחריהם קדיש דרבנן. אחר סיום פסוקי דזמרה אומרים חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש. (בשני וחמישי, מוסיפים עוד חצי קדיש אחר הקריאה בתורה). אחר 'קדושה דסדרא' קדיש תתקבל, אחר שיר של יום קדיש יתום, ואחר פיטום הקטורת קדיש דרבנן על ידי יתום (שבולי הלקט ח). באמירת הקדיש חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמיים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.
נוהגים שהיתומים האבלים אומרים קדיש שלם שאחר אמירת פסוקים, וקדיש דרבנן שאחר דברי חכמים, מפני שיש לנשמת הנפטר תועלת ועילוי מהקדיש שאומרים לעילוי נשמתו (כמובא בהמשך הלכות יח-יט). כאשר אין שם יתום אבל, נחלקו המנהגים, אם מי שאינם אבלים אומרים קדיש 'יהא שלמא' על פסוקים וקדיש דרבנן (ראו פניני הלכה תפילה כג, ח-ט, 9-10).