הכהנים נצטוו לברך את ישראל, אולם הברכה באה מאת ה' ואין היא תלויה בצדיקותם של הכהנים. לכן גם כהן שחוטא באכילת מאכלים אסורים או בגילוי עריות ובשאר עבירות, חייב לעלות לדוכן. ואם ימנע עצמו מלברך, רק יוסיף חטא על פשע. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רֶשַע והימנע מן המצוות".
אבל אם הכהן חוטא בחטאים שפוגעים בכהונתו, היינו שנשא גרושה, או שהוא נטמא למתים, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעלות לדוכן. וכן כהן שעבד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא כדי להכעיס, נפסל מלשאת את כפיו. וכל אלה, אחר שיחזרו בתשובה שלימה יוכלו לשאת את כפיהם (שו"ע או"ח קכח, סעיפים: לז, מ, מא, פניני הלכה תפילה כ, י).
כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. וכן כהן שדרס בשגגה אדם למוות – פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. נחלקו הפוסקים בשאלה, האם לאחר שיעשה תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד יוכל לשוב לעלות לדוכן. למעשה, כהן שאירע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג (פניני הלכה תפילה כ, יא).