החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: “נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ” (ירמיה יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך יותר מדאי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב”א, שו”ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (וע’ באג”מ או”ח ב, כב, יבי”א ו, ז).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מגונים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המגונה אינן מוכרות לקהל – נוהגים להקל, ועושים במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המגונה של השיר וכוונת התפילה תיפגם (פ”ה תפילה ד, 1). זַמָר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מגונה, אסור למנותו לחזן (רמ”א או”ח נג, כה).
אין ראוי לאדם להשתוקק להיות חזן, ולכן כשיבוא הגבאי לבקש ממנו להיות חזן, מן הנימוס שיסרב מעט, אבל לא יסרב יותר מדאי (ע’ שו”ע נג, טז; פ”ה תפילה ד, ג). ומי שיודע להתפלל ואינו מסכים להיות חזן, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. ובמיוחד מי שחננו ה’ בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עיקשות או עצלות, ואינו משבח לה’ בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס”ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי, שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת רצה לשמור על כרמו ולא עלה, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ”ה).