תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תיקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.
תיקנו חכמים שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותיקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות.
כיוון שתיקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל בכוחות עצמם. שכך הוא הכלל, שאחר שתיקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג. ראו פניני הלכה תפילה יט, א, שבמקומות רבים שילבו חזרת הש"ץ עם התפילה בלחש, ושם יט, ה, מתי יש לנהוג כן למעשה).
על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, כדי להוציא עמי הארץ, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, זו שבלחש וזו של חזרת הש"ץ, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן, גם במקום שאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, שהיא תפילה יותר כללית והציבור עונה על ברכותיה אמן. ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי לגודל מעלתה אין חשש שהקליפות ייאחזו בה (עי' שו"ע קכד, ז, כה"ח קכד, ב, טז).