שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיה שם מניין של עשרה גברים, מפני שרק במניין תיקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.
השומעים, גם אלו שהתפללו בעצמם, צריכים לדקדק לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ. ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
עונים אמן במלוא כובד הראש, ומכוונים: אמת היא מה שאמר המברך. לדוגמה, השומעת ברכת "שהכל נהיה בדברו", תכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, תכוון גם: הלוואי ובקשתנו תתקבל לפניו. לדוגמה, בברכת 'חונן הדעת' תכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו,
ב) הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו; מ"ב כה).
כאן המקום להרחיב מעט בדיני עניית אמן, הן על ברכות חזרת הש"ץ והן על שאר ברכות: עונים אמן בקול נעים, ואין להגביה את הקול יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). אין לקצר באמירת אמן, אלא יש להאריך בה מעט, כשיעור שאפשר לומר "אל מלך נאמן". מנגד, גם אין להאריך בה יותר מדי.
אין לחטוף את האמן – לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ואין לקטוף את האמן – להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ואין להרחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן יתומה' (ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).
עניית אמן על ברכות מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכיוון שחיינו תלויים בו יתברך, פגם באמונה גורם לפגם בחיים. זהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).
היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שכבר התפלל בלחש. אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, מנהג יוצאי אשכנז ועדות המזרח שלא לאומרו, כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תיקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא, מפני שלא הסיח דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא). ומנהג רבים מיוצאי ספרד לענות "ברוך הוא וברוך שמו" גם על ברכה שיוצאים בה ידי חובה (ראו פנה"ל תפילה יט, ג, 3).