איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמיים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש. אם יש להם נכד ירא שמיים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. נכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. ומי ששני הוריו בחיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו בלא שיקבל רשות מהוריו. כשאין לנפטר חתן אבל יש לו אב, יאמר האב קדיש על בנו. וכשגם אביו נפטר, אחיו או אחיינו יאמר עליו קדיש.
ואם אין קרוב שיאמר עליו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמיים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.
ההוראה הרווחת כיום, שגם כשיש לנפטר בת ישכרו איש שיאמר אחר הנפטר קדיש.[5]
[5]. אמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ, וכך נהגו בליטא. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש, וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות בידן שלא לומר קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בפני ברוך לד, כ, ופס"ת קלב, לג. וכך המנהג הרווח. אמנם במקומות שהדבר נדרש, ואין חשש שיחליש את המנהגים, או מפני שממילא נחלשו או מפני שהם יראי שמיים ומדקדקים במצוות, וגם אין חשש שהדבר יגרום למחלוקת, רב המקום רשאי להורות שיאמרו קדיש מעזרת נשים, לפי התנאים שיקבע, שכבר למדנו שהיו מקומות שכך נהגו בעבר. בהלכה זו והדומות לה אנו נפגשים עם התפקיד החשוב של רב המקום או רב בית הכנסת, שעליו האחריות להנחלת התורה, מצוותיה וערכיה. על כן חשוב שלכל קהילה יהיה רב מובהק שמבין לליבם של בני הקהילה ומתחשב בעמדתם. כמו כן, חשוב שבני הקהילה יְבַצרו את מעמדו, כדי שיוכל להכריע לפי הנדרש בלא חשש מפגיעתם של בעלי מחלוקת.