א – הגיור

א – המצווה לאהוב גרים

מצווה גדולה על כל ישראל לאהוב את הגר הבא להצטרף לעם ישראל ואל ייעודו להביא ברכה לכל משפחות האדמה. שבנוסף למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שכוללת את כל ישראל, ובכללם הגרים, הוסיפה התורה מצווה מיוחדת לאהוב את הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ונאמר (ויקרא יט, לד): "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". הרי שבאהבת הגר מקיימים שתי מצוות עשה מהתורה. האהבה אינה מתבטאת רק ברגשי הלב, אלא גם בדיבור ובמעשה, שהאוהב את חברו מספר בשבחו וחס על כבודו ועל ממונו כפי שהוא חס על כבוד עצמו וממון עצמו (רמב"ם דעות ו, ג-ד).

ואף ה' אוהב את הגרים אהבה יתירה, שנאמר (דברים י, יז-יח): "כִּי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹוהֵי הָאֱלוֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא… וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". אמרו חכמים: חביב הגר מישראל, שאלמלא עמדו ישראל ליד הר סיני וראו את הקולות, הלפידים, הברקים וההר העשֵן, לא היו מקבלים עליהם עול מלכות שמיים, וזה הגר לא ראה אחד מכל אלה, וקיבל עליו עול מלכות שמיים ובא להשלים את עצמו ולהתקרב לה', כלום יש חביב מזה?! (תנחומא לך לך ו). גדולה מעלתם של הגרים ממעלתם של הצדיקים שאוהבים את ה', שעל הצדיקים נאמר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", והגרים במעלה גדולה יותר, שה' אוהבם! וכפי שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "וכי מי גדול? מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו? אמור: מי שהמלך אוהבו! לכך נאמר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (מכילתא לשמות כב, כ).

עוד אמרו חכמים (במדב"ר ח, ב): משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו צאן, ובכל יום היה הצאן יוצא לשדה וחוזר בערב. פעם אחת נכנס צבי אחד אל הצאן והלך לו עם העיזים. היה הצבי יוצא לרעות עמהם וחוזר עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה מתלווה לצאן שלך ורועה עמהם בכל יום ויום. היה המלך אוהבו הרבה, ומדריך את הרועים שלא יגערו בו ולא יכו אותו, וישגיחו שישתה ויאכל. אמרו הרועים למלך: כמה תיישים וכבשים, עיזים וגדיים יש לך, ומדוע אתה אוהב את הצבי הזה יותר מכולם? אמר להם המלך: הצאן, בין רוצה ובין לא רוצה, כך היא דרכו – לרעות בשדה כל היום, ולערב לבא לישן בתוך הדיר. אולם הצבאים, במדבר הם ישנים, אין דרכם להיכנס ליישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה שהניח את כל המדבר הרחב והגדול, מקום כל החיות, ובא ועמד בחצר?! כך צריכים אנו להחזיק טובה לגר, שהניח את משפחתו, בית אביו, אומתו וכל אומות העולם, ובא לו אצלנו. לכן הִרבה ה' לצוות על אהבת הגר ולהזהיר שלא לצערו.

עוד אמרו חכמים (ילקו"ש תרמ"ה): "אמר הקדוש ברוך הוא: כמה יגעתי בישראל, הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם, הורדתי להם את המן, הֵגַזְתי להם את השׂליו, העליתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד – עד שקבלו תורתי; וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וּכְלֵוִי". ואף על כך שעזב את אליליו ובא לדבוק בה', יש לאהוב אותו. "אמר הקב"ה: דַיו שהניח עבודת גילולים ובא אצלכם, אני מזהירך שתאהבהו, שאני אוהבו". שנאמר (דברים י, יח-יט): "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (תנחומא ויקרא ב). כהמשך לכך, כאשר תיקנו חכמים את נוסח תפילת עמידה, הוסיפו בברכה על הצדיקים את 'גרי הצדק', כדי שבהזכרתם בתפילה יקיימו ישראל בכל יום את מצוות אהבת הגר (ר"י בר יקר ואבודרהם).

ב – איסור אונאת הגר

צריכים כל ישראל להיזהר שלא לצער זה את זה, איסור זה נקרא איסור 'אונאה', והוא כולל שני מרכיבים: אונאת דברים, שלא לצער על ידי דיבור, ואונאת ממון, שלא לצער על ידי פגיעה בממון. הוסיפה התורה עוד שתי אזהרות נפרדות שלא לצער את הגר, ללמדנו שכל המצערו בדברים או בממון, עובר על שלושה איסורים (ב"מ נט, ב).

לגבי אונאת דברים, האיסור הראשון הוא האיסור לצער אדם מישראל, שנאמר (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השני והשלישי מיוחדים לגרים, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ונאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם". דוגמה לאונאת הגר (ב"מ נח, א): "אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!". גם בני הגרים בכלל איסור אונאת הגר (משנה שם): "אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך".

וכן לגבי אונאת ממון, נאמר לגבי כל ישראל (שמות כב, כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", שאם ייקח הלוואה ולא תהיה לו אפשרות להחזיר, לא תלחץ אותו על כך. וכן כאשר עורכים משא ומתן, אסור לרמות את הזולת ולגרום לו בכך צער, שנאמר (ויקרא כה, יד): "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ – אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". הוסיפה התורה עוד שני איסורים מיוחדים על אונאת ממון לגר, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ הוא אונאת ממון. ועוד נאמר (שמות כג, ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כשם שישראל סבלו מהלחץ "אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג, ט), כך הוזהרו שלא ללחוץ את הגרים.

עוד ישנה אזהרה מיוחדת לשופטים, שלא לנצל את חולשתו של הגר ולהטות את משפטו, שנאמר (דברים כד, יז-יח): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ מִשָּׁם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (וכן בשמות כג, ו-ט). כדי לחזק את ישראל בכך, הוזהרנו על זאת באופן מיוחד בעת מעמד הברכה והקללה, שנאמר (דברים כז, יט): "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן".

כמו כן הוסיפה התורה להזהיר, שלא לנצל את חולשת הגר ולעושׁקו בשכרו, שנאמר (שם כד, יד): "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ".

מצד אחד אונאת ממון חמורה יותר, שכן הפסד ממון עלול להוביל לרעב, מחלות ומוות. אולם מנגד, ישנם צדדים שבהם אונאת דברים חמורה יותר. ראשית, איסורי הממון ברורים וגלויים, ובתי הדין אוכפים אותם, ולכן רוב האנשים רגילים להיזהר בהם. ואילו אונאת דברים היא דבר שבלב, ויכול החוטא לטעון שלא התכוון להעליב, לפיכך הזהירה התורה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ". שנית, מבחינה מסוימת אונאת דברים חמורה יותר, וכפי שאמרו חכמים (ב"מ נח, ב), שהיא פוגעת בנפש, ואילו באונאת ממון רק הרכוש נפגע. בנוסף, את הכסף שנלקח שלא כדין אפשר להשיב, ואזי כשהלחץ הכלכלי יעבור, הצער יישכח. אבל אונאת דברים קשה יותר להשיב ולתקן, כי הצער והעלבון עלולים להישאר בלב במשך שנים רבות.

כדי לסייע לגר להתגבר על הקשיים המלווים את קליטתו, וכדי להציל יהודים מלחטוא בניצול חולשתו או בפגיעה בו בלא משים, חזרה התורה והזהירה פעמים רבות להתייחס לגרים בכבוד ובאהבה ולא לצערם (ב"מ נט, ב). ואף הוסיף ה' שמירה על שמירתם, שנאמר (תהלים קמו, ט): "ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים" – "שהִרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן" (במדב"ר ח, ב).

כיוון שגם לעולים חדשים יש קשיים דומים, כל המצוות שהצטוו ישראל ביחס לגרים, חלות גם על קליטת עולים (חינוך תלא).

ג – כבוד הגר

משני צדדים צריכים לכבד את הגר ולהיזהר שלא לצערו. ראשית, עלינו לכבדו על החלטתו לעזוב את משפחתו, עמו, ארצו ושפת אימו ולהצטרף לעם ישראל. שנית, עלינו להיזהר בזהירות יתירה שלא לצערו, מפני שעתה הוא בודד בחברה לא מוכרת, וכל עלבון קל עלול לערער את ביטחונו, לצערו ולהעציבו. בסביבתו הקודמת ידע לנהוג כמקובל ולזכות בכבוד, ועתה אפילו ילד יודע לקיים את המנהגים טוב ממנו. לעיתים כאבו ועלבונו גוברים עד שיתהה על החלטתו להתגייר וירצה לחזור לסורו. ביארו חכמים שנסמך איסור אונאת הגר לאיסור עבודה זרה (שמות כב, יט-כ), ללמדנו "שכל המאנה לגר כאילו עובד עבודה זרה", שאם יזלזל בו על שהיה עובד עבודה זרה, יכול הגר מרוב עלבונו לחזור לעבודה זרה שלו, ואזי היהודי יהיה אחראי לכך (מדרש אגדה, בובר, שם).

יש צורך להזהיר על כבוד הגר באופן מיוחד, כי אנשים נוטים להתגאות במוצאם ולזלזל במי שבא מרחוק להצטרף אליהם. לפיכך הזהירה התורה (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ… וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". כשם שישראל לא רצו שיעליבו אותם במצרים על היותם גרים, ולא רוצים שיעליבו אותם היום על שהיו בעבר גרים במצרים, כך עליהם להיזהר שלא להעליב את הגר. "מום שבך אל תאמר לחברך" (ב"מ נט, ב).

ביותר צריך להזהיר על אהבת הגר בעת שישראל שרויים בארצם, שנאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". משום שיהודי שחי בגלות, חש הזדהות עם הגר שמצטרף אליו, אולם כאשר יהודים חיים כאדונים בארצם, הם עלולים לזלזל בגרים (העמק דבר שם). מה עוד שהארץ חולקה לישראל, והגרים מחוסרי קרקע, ובעקבות זאת מעמדם נחות, ולכן צריך להיזהר מאוד לשמור על כל זכויותיהם, לנהוג עמהם באהבה ולסייע להם במעשים של חסד (רש"ר הירש שם; ראו להלן ד).

גם כאשר חבריו ושכניו של הגר ישתדלו לנהוג בו בכבוד וברגישות, קרוב לוודאי שבלי משׂים לעיתים ייכשלו ויגרמו לו צער, הואיל ואינם מכירים את רגישויותיו ואת התרבות שגדל בה. ולפעמים, מפני שאינו מבין את השפה והמנהגים, יטעה לחשוב שזלזלו בו, וייעלב עד עמקי נשמתו, וימים ארוכים ישמור בליבו את כאב עלבונו, ואף אחד לא ידע שנפגע. גם אם יהיה צדיק מופלג, אין כמעט אפשרות שהשתלבותו בישראל תעבור בלא סיבוכים ועלבונות, שרובם נובעים מחוסר הבנה. אף אונקלוס הגר, שבכל הדורות לומדים את תרגומו לתורה, בתחילת דרכו נעלב מרבי אליעזר עד שכמעט חזר לסורו (להלן ב, ז). ואף על יתרו אמרו חכמים (סנהדרין צד, א), שכאשר סיפר לו משה על המכות שהיכה ה' את מצרים, הצטער יתרו על המצרים וכל בשרו "נעשה חידודים חידודים". זהו שרגילים לומר, שיש להיזהר מלבזות בפני הגר וצאצאיו את העמים שהיה קשור אליהם עד עשרה דורות, הואיל והוא עלול להצטער ולהיעלב מכך. כדי למעט עד כמה שאפשר את המקרים שבהם הגר ייעלב ביודעים או שלא ביודעים, יש להקפיד לנהוג כלפיו תמיד בכבוד רב, כך שירגיש אהוב ומקובל, וזה יסייע בידו להתגבר על אי-ההבנות, ועל ידי כך פחות יעלב ויצטער.

מצווה להתייחס בכבוד גם לגרים שאינם נוהגים כהלכה, ואף שמתחילה ייתכן שלא היה ראוי לגיירם, כיוון שהתגיירו והצטרפו לישראל, מצווה לגמול עמהם חסד ולהיזהר שלא להעליבם ולצערם. וכשם שכאשר היינו במצרים, למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה, ה' אהב אותנו וגְאָלנו, כך גם כשהגר חוטא, אין להתנכר אליו אלא מצווה לקרבו. וכשם שאדם שיש לו מחלה או נגע ספחת באחד מאיבריו, אינו מבקש לכורתו כי הוא חלק ממנו, כך יש לנהוג כלפי הגרים גם כשאינם נוהגים כראוי, שנאמר (ויקרא יט, לד): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (העמק דבר שם). וכן מצינו שכאשר שאול המלך פגע בגבעונים, שגיורם היה ברמאות, נענש על כך בחומרה, ללמד לכל ישראל ולכל העולם עד כמה חמורה הפגיעה בגרים (להלן ג, ז).^[1]

ד – מצווה לשמח את הגר ולדאוג לרווחתו

מצווה שישתף אדם בעת שמחתו את הגרים, העניים, היתומים והאלמנות שבשכנותו, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו… וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים".

וכן בעת שאדם היה שמח ביבולו, ועלה למקדש עם פירות ביכורים ומעשר שני, מצווה היתה שישתף בשמחתו את הלוויים והגרים, ויקרא להם לאכול עימו בסעודתו מבשר השלמים ומפירות 'מעשר שני', שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

לפיכך, בעת שיש לאדם שמחה, כמו: ברית מילה, בר מצווה, בת מצווה ונישואין, והוא מכין את רשימת המוזמנים, מצווה שיזכור את הגרים והעולים, ויזמין אותם בכבוד לשמחתו, ובכך יעניק להם תחושת שייכות וביטחון וישמח אותם. כמעט כל הגרים והעולים עוברים תקופות קשות, שבהן נדמה להם ששום דבר לא מסתדר, הפרנסה קשה, אין חברים, וגם הבריאות נפגעת, וצריך לפנות את הדירה ועוד לא ידוע להיכן יעברו. וכשהלילה יורד, נזכרים במשפחה ובחברים שעזבו כדי להגשים חזון גדול, וליבם מר. וכשהם מוזמנים לשמחות, ונוכחים לדעת שבני המשפחות הוותיקות רוצים בחברתם ומקבלים אותם באהבה, הם חשים רצויים, ושבחירתם היתה מוצדקת, וחוזרים להאמין שכל התקוות הגדולות שלמענן התגיירו – יתגשמו. מן הסתם כל המוזמנים לסעודה שמחים בה, אבל פעמים רבות, הגרים והעולים יהיו השמחים ביותר, ובזכותם השמחה תתרומם למדרגה העליונה ביותר של שמחת מצווה. הם עדיין יצטרכו להתמודד עם קשיים, אבל תחושת הביטחון והשמחה תעניק להם כוחות לעמוד בכך.

מעבר לכך שצריך לשתף את הגרים בשמחה, צריך לעזור להם. שכן לגרים לא היתה נחלה בארץ, ובהיותם חדשים, פעמים רבות גם פרנסתם לא היתה מסודרת, ולכן רבים מהם היו עניים, ומתנות העניים נועדו גם להם. שנאמר (שם כד, יט-כב): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ – לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ – לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".

גם פירות 'מעשר עני', שניתנו בדרך מכובדת, היו מיועדים ללוויים שלא קיבלו נחלה בארץ ועסקו בחינוך, ועמהם הגר, היתום והאלמנה, שנאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". (וכן שם כו, יב-יג).

יש לשים לב שבכל עת שעסקה התורה בעזרה לעניים, הקדימה את הגרים ליתומים ולאלמנות, שהואיל ואין לגרים קרובים, הם גלמודים יותר. וכיוון שאין להם קרקע והם גם לא מכירים את השפה והמנהגים – הם עלולים להתקשות יותר בפרנסתם.

בנוסף, אם יעזרו להם להיקלט, יוכלו הם וילדיהם לעמוד על רגליהם ואף לעזור בהמשך לאחרים, ומצוות הצדקה הגדולה ביותר היא להעמיד אדם על רגליו, שיוכל להתפרנס בכוחות עצמו (ויקרא כה, לה; רמב"ם מתנות עניים י, ז; שו"ע יו"ד רמט, ו).

ה – מעלת הבחירה

מכך שנתנה התורה אפשרות  להתגייר, למדנו על הכוח העצום שנתן ה' לאדם לבחור בטוב, עד שיכול אדם מכל עם ולשון לברוא את עצמו מחדש ולהחליט להתגייר, ולהיכנס בכך לכלל ישראל ולברית עם ה'. כל עם מוגדר על ידי מכלול מאפיינים התנהגותיים ותרבותיים, וגם אם יעבור בן עם אחד למדינה אחרת ויקבל את אזרחותה, עדיין זהותו נקבעת לפי שפתו, מבטאו, תרבותו, הרגליו ונימוסיו. לדוגמה, בן הלאום הרוסי אינו יכול לבחור להיות אנגלי, אלא כל עוד ניכרת בו זהותו הראשונית הוא עדיין נחשב רוסי. רק לאחר שיפנים את התרבות האנגלית ושפתה, עד שכבר לא יֵראה שונה מהאנגלים בהתנהגותו ובתרבותו, זהותו תשתנה לזהות האנגלית. עד אז ייחשב לכל היותר כבעל זהות כפולה, בן העם המקורי ובן העם שאליו הוא רוצה להסתפח. בדרך כלל בני אדם מחליפים את זהותם במשך שלושה דורות, ואם צבע עורם שונה – משך הזמן ארוך יותר. אולם גר שהצטרף לישראל, למרות שמראהו, שפתו ונימוסיו שונים, מרגע שהתגייר נחשב יהודי לכל דבר, כי הבחירה להיכנס לברית עם ה' ולייעוד להביא ברכה לעולם היא הקובעת. כוחה של הבחירה להתגייר נובע מצלם אלוהים שבאדם, שעל ידו הוא יכול לבחור לחולל שינוי מהותי ובלתי הפיך בזהותו, וכמו לברוא את עצמו מחדש ולהתגייר (עפ"י מהר"ל גבורות ה' מב).^[2]

כל כך חשובה האפשרות להתגייר, עד שכבר בעת שכרת ה' ברית עם ישראל בהר סיני, כרת ברית גם עם הגרים העתידים להתגייר. שנאמר (דברים כט, יג-יד): "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". בכלל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ – "גרים העתידים להתגייר" (שבועות לט, א). הרי שכבר מתחילה, כשבחר ה' בישראל, פתח שער לכל בני האדם, שיוכלו להתגייר ולהצטרף לייעוד הגדול של עם ישראל להביא ברכה לכל משפחות האדמה ולתקן את העולם. עוד אמרו חכמים (כריתות ט, א), שלא ייתכן שיהיה דור שלא יקבלו גרים, שנאמר (במדבר טו, יד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר… לְדֹרֹתֵיכֶם".

אמרו חכמים (תנחומא ויקהל ח), שעל כן "ניתנה התורה במדבר, לומר: מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה ללמוד. שלא יהא אדם אומר: אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו. לכך נאמר (דברים לג, ד): 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב', לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקים בתורה – שקולים הם ככהן גדול". שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'", 'כהן ולוי וישראל' לא נאמר אלא 'אדם', לפיכך, "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר טו, טז). וכן מצאנו שמיִתְרוֹ הגר יצאו תלמידי חכמים גדולים שזכו לרוח הקודש, והיו יושבים בלשכת הגזית וכל ישראל היו שומעים הלכה מפיהם. וכן שמעיה ואבטליון היו מבני בניו של סיסרא, ולימדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה. הרי שמתחילה ניתנה התורה לישראל עם כל הגרים העתידים להצטרף אליהם.

גדולה מעלת בחירתם של הגרים, עד שאמרו חכמים (מכילתא לשמות כב, כ) שהם חביבים, וכל המעלות שנאמרו בישראל נאמרו בהם. שנאמר (ישעיהו נו, ג-ח): "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ… כִּי כֹה אָמַר ה'… וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים… וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. נְאֻם אֲדוֹנָי אֱלוֹהִים מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו". הרי שגם הגרים נקראים כישראל עבדי ה', משרתי ה' ואוהבי ה', וגם הם נכללים בברית עם ה' ורצויים לפניו, וקיבוץ הגלויות כולל גם את כל הגרים המצטרפים לישראל. ואף בני ישראל נקראים 'גרים' בעולם הזה לפני ה', שנאמר (ויקרא כה, כג): "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". וכן דוד המלך קרא עצמו גר לפני ה', שנאמר (דבה"א כט, טו): "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ".

ו – הסגולה והבחירה

בישראל בולטת תכונת הסגולה, היא התכונה הטבעית שבנשמת ישראל, שהם בני העם שיצר ה' כדי לגלות את אורו לעולם, ומטבעם הם דבקים בתורה ורוצים להביא ברכה לעולם. ואמנם כל אחד מישראל נצרך לבחור, אלא שבחירתו נשענת על היותו בן העם היהודי ממשיך מורשת האבות, והשאלה האם יהיה נאמן לעמו ויתאמץ להוסיף את תרומתו הייחודית להגדלת אור התורה וברכתה בעולם.

ואצל הגרים בולטת יותר תכונת הבחירה, שאין החלטה אנושית שמבטאת את כוח הבחירה יותר מהבחירה להתגייר. עם זאת, לאחר הגיור מתברר שכבר מתחילה היה ניצוץ ישראלי קדוש בשורש נשמתו, ומכוחו יכול היה להתעורר לבחור להצטרף לעם ישראל ולברית עם ה'. וכפי שאמרו חכמים (שבת קמו, א) ששורשי נשמותיהם של הגרים עמדו ליד הר סיני, וכשם שעל ידי השתתפות ישראל במעמד הר סיני פסקה מהם הזוהמה המפריעה לדבוק בתורה ולהתגבר על היצר הרע, כך פסקה הזוהמה משורש נשמת הגרים, ומכוח סגולי זה שבנשמתם יכלו להתגייר.

נמצא שהן בבני ישראל והן בגרים ישנה תכונה של סגולה ותכונה של בחירה, אלא שבבני ישראל בולטת יותר הסגולה, ואילו בגרים בולטת יותר הבחירה. שאף שיש לגרים שורש בישראל, עליהם לבחור לשנות את זהותם ולהצטרף לעם ישראל ולברית עם ה'. ואף לאחר הגיור, עוד יעמדו לפניהם קשיים וניסיונות שבהם יצטרכו להתחזק בבחירתם להתקשר לעם ישראל ולתורה, כדי להוסיף את תרומתם הייחודית לגילוי אור ה' וברכתו בעולם.

בני ישראל קשורים יותר לתורה שבכתב ולנבואה, שבהן בולט יותר הצד האלוקי, וסגולתם של ישראל שהם מסוגלים לקלוט את הגילוי האלוקי העליון. ואילו הגרים קשורים יותר לתורה שבעל פה, שבה מתגלה יותר צד החידוש שנובע מבחירתו של האדם. משה רבנו, גדול הנביאים, שקיבל את התורה בסיני, הוא מהמיוחסים שבישראל, וכן הנביאים שאחריו היו בעיקר מצאצאי ישראלים מיוחסים. לעומת זאת, ההשראה שהגרים זוכים לה היא בעיקר מרוח הקודש, שמתגלה דרך המאמצים הלימודיים שנעשים מתוך בחירה. כך יתרו, שהתגייר, זכה לחדש מדעתו את סדרי המשפט בישראל, בבחינת תורה שבעל פה. וכן רבי עקיבא, גדול חכמי התורה שבעל פה, היה בנו של יוסף הגר. על ידי שילוב שני הכוחות יחד, של ישראל והגרים, הסגולה והבחירה, הנבואה ורוח הקודש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, התורה מתגלה במלא אורה, וישראל יכולים להביא ברכה לכל העמים ולתקן עולם במלכות שדי.^[3]

ז – תיקון חטא אדם הראשון בגיור

מתחילה ברא ה' את העולם חסר, וברא את האדם בצלמו, בצלם אלוהים, כדי שיוכל לדבוק בדרכיו, לתקן את העולם ולשכללו. שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". לְעָבְדָהּ היינו לפתח את העולם ולשכללו, לְשָׁמְרָהּ היינו להיזהר שלא לקלקל אותו בחטאים. ביארו חכמים, שברא ה' את האדם באופן שגנוזות בו סגולות שונות ומגוונות, וכאשר יפרה וירבה – יתחלק לשבעים עמים, שלכל אחד מהם סגולות ותכונות מיוחדות משלו, שעל ידן יוכל להוסיף טובה ייחודית לעולם, ובלעדיו העולם חסר. וכבר בעת הבריאה ברא ה' את נשמת ישראל, כדי שבמשך הזמן תתגלה בעם ישראל, שייעודו לגלות את האמונה בה' אחד, ולהמשיך על ידי כך את אור ה' וברכתו לעולם, ולסייע לגילוי ולבירור מעלתו המיוחדת של כל עם. על ידי כך יהיה שלום בין כל העמים, באופן שהקשר בין העמים, האנשים והכישרונות יהיה קשר מפרה של הַעֲצָמָה וחיים, ברכה ושמחה. הרי שתפקידו המרכזי של עם ישראל ביחס לעמים הוא כדוגמת הלב ביחס לכל איברי הגוף (כוזרי ב, לו).

בעקבות חטא אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע, הטוב והרע התערבו בו, והנחש הטיל זוהמה של רֶשע בחוה ובכל זרעה (שבת קמו, א), ומאז עבודתו של האדם נעשתה יותר מורכבת ומסובכת. לפני החטא ההבדל בין הטוב לרע היה ברור, ולכן היה קל יותר לבחור בטוב. אולם לאחר החטא, בכל דבר טוב דבקו סיגים רעים, ובכל דבר רע התערבו ניצוצות טובים. גם הערכים התערבו זה בזה, באופן שהם מזיקים זה לזה. בעקבות זאת, תהליך בירור הערכים וזיקוקם נעשה ארוך ומסובך, וכרוך בניסיונות, כישלונות, ייסורים והפקת לקחים.

גם תהליך הופעתו של עם ישראל נעשה ארוך ומסובך יותר. עשרה דורות חלפו מאדם הראשון ועד נח, שביסס את האמונה שמתגלה בדרך ארץ וביישובו של עולם. ועוד עשרה דורות מנח ועד אברהם אבינו, שהחל להאיר את העולם באור אמונת הייחוד. לאחר מכן, בתהליך של שלושה דורות, האבות והאימהות זיככו את עצמם מזוהמת הרשעות, עד שכל בניו של יעקב אבינו נקראו בני ישראל, ונבחרו לרשת את הארץ הקדושה ולהמשיך אמונה וברכה לעולם. ועדיין בני ישראל לא הזדככו מספיק כדי להיות ראויים להיכנס בברית עם ה' ולקבל את התורה. לשם כך הוצרכו לרדת למצרים ולהיות גרים בארץ לא להם, לחוות את כל הרשע שבעולם, ולהבין את גודל הייעוד המוטל עליהם – לדבוק בערכי החירות, הצדק והמוסר, ולהביא ברכה לעולם (עי' כוזרי א, צה).

כלומר, בעקבות חטא אדם הראשון ועירוב הטוב ברע, עם ישראל כולו נצרך לתהליך של זיקוק וגיור בעת כניסתו לברית עם ה'. תחילת התהליך בהיות בני ישראל גרים במצרים, המשכו בהסכמתם לצאת ממ"ט שערי הטומאה של תרבות האלילים המצרית, הסכמה שהובעה על ידי ברית המילה שחיזקה את זהותם הישראלית, והקרבת הפסח שהביעה כפירה באלילי מצרים, וסיומו בקבלת התורה והמצוות במעמד הר סיני ואמירת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). כיוצא בזה, כאשר הגר רוצה להתגייר, עליו להחליט לצאת ממצרים שלו, כלומר מכל מה שמשעבד את נפשו, להצטרף לעם ישראל ולקבל את התורה והמצוות כדי להביא ברכה וגאולה לעצמו ולעולם. וכל סדר הגיור כסדר גיורם של בני ישראל, שנאמר (במדבר טו, טו): "כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'" (כריתות ח, ב; להלן ה, א).

תהליך גיורו של עם ישראל לא הושלם במלואו במעמד הר סיני, שכן גם לאחר שכלל עם ישראל התגייר ביציאת מצרים וקבלת התורה, עדיין נותרו פזורות בעמים נשמות רבות מאוד ששייכות לישראל, והשלמת התיקון תתממש על ידי הצטרפותן לעם ישראל בגיור אישי. בעקבות חטא אדם הראשון, התערבו הטוב והרע וכל הערכים זה בזה, ובכלל זה גם התערבו נשמות ישראל בעמים. וכשם שכלל תהליך בירור הטוב והרע וזיכוך כל הערכים הוא מסובך וממושך, כך תהליך חזרתן של נשמות ישראל לצור מחצבתן מסובך וממושך, אולם בלעדיו עם ישראל לא יוכל לגלות את האמונה והתורה במלא אורן, ולא יוכל להביא את מלא הברכה לעולם. רק לאחר שכולן יחזרו ויתגיירו, נזכה לגאולה על ידי משיח בן דוד, שאף הוא מצאצאי שתי גיורות (יבמות סב, א, מדרש אגדה בראשית יט, טו; להלן יב).^[4]

ח – תיקון לשבירת הכלים

ביארו חכמי הסוד, שעוד בטרם ברא ה' את העולם הזה, ברא עולמות שנחרבו, והם הנקראים 'עולם התוהו'. חורבנם אירע מפני שהאורות שבהם היו מרובים, והכלים לא הצליחו להחזיקם ונשברו. בעקבות זאת, האורות פרחו למעלה ושברי הכלים עם ניצוצות עליונים ירדו ונפלו למטה לתהומות הרע. האורות הם רעיונות וערכים, כחסד, דין ואמת, והכלים הם יכולת ההגשמה שלהם. וכיוון שהאורות היו גדולים מדי, הכלים לא עמדו בהם ונשברו. עוד ביארו, שהסיבות העיקריות שגרמו לחורבנם היו גאווה ופירוד. גאווה – שהאורות התגאו בגדולתם, ובמקום להתעטף בענווה ולהאיר בכלים בנחת ובהדרגה לפי יכולת קליטתם המוגבלת, האירו בהם במלא עוצמתם עד שנשברו. פירוד – שכל אור ביקש למלוך לבדו בעולם. החסד סבר שהוא החשוב והדין צריך לשרתו, והדין סבר שהוא החשוב והחסד צריך לשרתו. אילו היו מתחשבים זה בזה, היו ממתנים זה את זה ומאירים באור ממוזג, והיו הכלים מסוגלים לקלוט את אורם ולא נשברים.

על חורבות 'עולם התוהו', נברא 'עולם התיקון', הוא העולם הזה, שבריאתו מתוארת בתורה, ובו צריך להיעשות התיקון לחורבן שאירע ב'עולם התוהו' בעת 'שבירת הכלים'. התיקון היה צריך להתקיים על ידי יצירת עולם שהערכים שבו יופיעו באופן מאוזן כהדרכת התורה, והאורות שבו יאירו בכלים במתינות על פי מצוות התורה. וכך יתחזקו הכלים בהדרגה ויוכלו לקלוט עוד ועוד אורות, ויוסיפו על ידם חיים וברכה לעולם, עד שיוכלו לקלוט את האורות הגדולים שהיו ב'עולם התוהו', ויגאלו את הניצוצות הקדושים שנפלו בעת שבירת הכלים לתהומות הרע. אולם בעקבות חטא אדם הראשון, במקום להתחיל את תהליך התיקון, חלקים מהטוב שבעולם התיקון התערבו ברע של עולם התוהו, וחלקים מהרע שבעולם התוהו התערבו בטוב של עולם התיקון, וכל הערכים התערבו, ונשמות מישראל התפזרו בגויים.

אמנם, למרות שחטא אדם הראשון גרם לסיבוכים רבים וקשים שתיקונם ארוך ומיוסר, לבסוף התיקון יהיה גדול יותר וירומם את העולם למדרגה גבוהה יותר. בלא החטא, התיקון היה פשוט, כל הערכים היו ניצבים במקומם ונוהגים כהלכה, ומרחוק היו מעלים את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, בלא לבטא את מלוא אורם. אולם בעקבות חטא אדם הראשון, נשמות מישראל התפזרו בגויים, והן צריכות לחזור לצור מחצבתן בישראל על ידי גיור. וכל גר ששב מעלה עימו ניצוץ קדוש שנפל בשבירת הכלים לתהומות הרע, ויחד עם אותו ניצוץ הוא מעלה ומרומם את הטוב שבעם שבו צמח, ומתקן בכך באופן עמוק את חטא הגאווה שב'עולם התוהו'. שכן בענווה הוא מצטרף לישראל, ומחזיר בכך את האורות הגדולים של התוהו למקומם.

בנוסף, כל גר מתקן בגיורו באופן עמוק גם את חטא הפירוד. שכן תיקון העולם וגאולתו תלויים בקשר שבין ישראל לאומות העולם, אלא שבלא החטא, קשר זה היה מתקיים מרחוק. ולאחר החטא, הקשר שבין ישראל לעמים אמנם נעשה מורכב ומסובך, כואב ומייסר, אולם לבסוף, על ידי חזרת נשמות כל הגרים לישראל, יתגלה עומק הקשר שבין ישראל לעמים. על ידי כך ייווצרו יותר גשרים וצינורות שעל ידם יוכלו ישראל לקבל את כל הטוב שבעמים, ומתוך כך יוכלו להשפיע יותר ברכה ושלום לכל העמים. בזכות הגרים שבוחרים להצטרף לישראל, ובזכות ישראל שמקבלים את הגרים באהבה, קשר ההשלמה שבין ישראל והעמים יהיה עמוק ומפרה יותר, וחטא הפירוד שגרם ל'שבירת הכלים' יתוקן באופן עמוק יותר, והאמונה תתגלה באור כפול ומכופל, ותרבה הטובה והברכה לאין קץ.

ט – אברהם אבינו

אברהם אבינו הוא אביהם של ישראל וגם אביהם של הגרים. אביהם של ישראל, שנאמר (בראשית יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ואביהם של כל הגרים, שהיה אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה אמנו מגיירת את הנשים. וכאשר עלו לארץ ישראל, עלו יחד עם "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב, ה), אלו הגרים שהכניסו תחת כנפי השכינה. ונקראו בתורה הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, ללמדנו שכל מי שמקרב גוי ומגיירו, מעלה עליו הכתוב כאילו בראו ועשאו (בר"ר לט, יד; אדר"נ יב).

תחילה עסקו אברהם ושרה בגיור גרים, ומתוך כך זכו ונבחרו לייסד את עם ישראל. אמרו חכמים (ע"ז ט, א), שבעת שאברהם אבינו הגיע לגיל חמישים ושתיים, והסתיימו אלפיים שנות ה'תוהו' של העולם, התחילו אברהם ושרה לגייר גרים, ובכך התחילו אלפיים שנים של תורה. רק לאחר מכן, בהיות אברהם אבינו בן שבעים וחמש הצטווה לעלות לארץ ישראל והתבשר שיֵצא ממנו עם מבורך. ורק בהיותו בן מאה נולד לו ולשרה בנם יצחק, אביהם השני של ישראל. הרי שפועלם בגיור קדם להקמת העם ולירושת הארץ.

התמסרותם לקרב גרים תחת כנפי השכינה היתה משום אהבת ה' ומשום אהבת הבריות. אהבת ה', שמתוך אהבתם לה' רצו להאהיב אותו על כל הבריות ולהכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ", דרשו חכמים: "אהבהו על הבריות כאברהם אבינו" (ספרי שם). התמסרותם לכך גם נבעה מאהבת הבריות, כדי לזכותן בטובה ובברכה האלוקית.

אמרו חכמים, שבזכות קירוב הגרים זכה אברהם אבינו לנצח את ארבעת המלכים החזקים, שהכניעו את חמשת מלכי כיכר הירדן ולקחו את אנשיהם בשבי למוכרם כעבדים, ובתוכם לקחו בשבי גם את לוט אחיינו. "אמר הקדוש ברוך הוא: כל כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים, ובאו הרשעים הללו להזדווג לו (להילחם בקרובו), ווי להם שסופם ליפול לפניו" (תנחומא לך לך ו).

גם יצחק אבינו ויעקב אבינו המשיכו בדרכי אברהם וגיירו גרים (ברא"ר פד, ד). אולם לאחר שראו שרבים מבני הגרים שאברהם ושרה גיירו חזרו לעמם ולדתם, לא הרבו לגייר כמותם (פרי צדיק שמיני ג). בכל אופן, ברכה מרובה צמחה מכל הגרים שהאבות גיירו. ראשית, מפני שכל אדם נוסף שזכה לאור האמונה בה' הִרבה טובה וברכה לו עצמו ולעולם כולו. שנית, מסתבר ששנים עשר בני יעקב אבינו נשאו נשים מבנות המשפחות שהתגיירו, שכן זה היה ההבדל בין עשו ליעקב אבינו, שעשו וזרעו נשאו נשים כנעניות שעבדו עבודה זרה, ואילו יעקב ובניו נשאו נשים שהתגיירו.^[5]

י – גיורים לכתחילה וגיורים בדיעבד

אף שככלל תהליך קיבוץ וגיור נשמות ישראל שהתפזרו בגויים הוא מורכב, אפשר שיתרחש בקשיים מועטים ואפשר שילוּוה בקשיים מרובים. אפשר שהגיורים יתקיימו כדי להשתתף בייעוד הגדול של עם ישראל לדבוק בה', בתורתו ובמצוותיו, ולהביא ברכה לעולם, וממילא קליטתם תהיה בנחת ובשמחה. ואפשר שיתגיירו ויסתפחו לישראל מתוך מצוקות, גשמיות ורוחניות, וקליטתם תהיה כרוכה בסיבוכים הלכתיים, משפחתיים ולאומיים.

ככל שעם ישראל דבק יותר בה', בתורה, במצוות ובייעודו להביא ברכה לכל משפחות האדמה, כך רבים יותר מתעוררים להתגייר לשם שמיים, ומחישים את בואה של הגאולה. וכאשר ישראל אינם דבקים בה' ובתורתו כראוי, תהליך הצטרפותם של הגרים ארוך, מסובך וקשה, וישראל צריכים לרדת לגלות אחר גלות בין כל העמים כדי לקולטם. אמנם גם בהיות עם ישראל בשפל הגלות, יש צדיקים שמתגיירים לשם שמיים. וככל שישראל דבקים יותר בה' גם בהיותם בגלות, רבים יותר מהגרים מתגיירים לשם שמיים. אולם בפועל, רוב הגרים התגיירו מתוך סיבוכים של קשרי אישות וכיוצא בזה (רמב"ם איסו"ב יג, יח). וכיוון שלא התגיירו לשם שמיים, רבים מהם ומצאצאיהם חזרו לסורם להתבולל בגויים, ורבים אחרים נשארו והחטיאו את ישראל, אולם לבסוף, בתהליך מייסר וארוך, צאצאיהם השתלבו בישראל ותרמו את תרומתם המיוחדת, שבלעדיה עם ישראל אינו יכול להתקדם אל גאולתו.^[6]

וכן מצינו בתולדות ישראל, שהיו גרים שהתגיירו לשם שמיים, כיתרו, רחב ואונקלוס הגר (להלן פרק ב). מנגד, גרים רבים התגיירו מתוך לחץ, וגיורם היה מלוּוה בבעיות קשות. כדוגמת הגבעונים והשומרונים שהתגיירו מחמת פחד, ולכן רק חלק מזרעם זכה להשתלב בישראל, ורובם לא השתלבו בישראל, עד שהורו חכמים שלא להתחתן בהם. הגבעונים מפני שנהגו באכזריות שלא כדרך ישראל (להלן ג, ה-ח), והשומרונים מפני שהמשיכו לעבוד עבודה זרה, והפריעו לבניין בית המקדש, ולימים אף בגדו ביהודים וחברו לרומאים שהחריבו את בית המקדש ואת הארץ. ועדיין להלכה הם נחשבו יהודים, שאם התחתנו עם יהודי, נישואיהם תקפים (להלן ג, ט-י).

כמו כן, גיורים רבים נעשו בעקבות סיבוכי החיים, כדוגמת עבדים ושפחות שבעת שנקנו היו צריכים להסכים לקבל עול מצוות במילה ובטבילה. וכאשר הם או צאצאיהם השתחררו, הפכו בכך ליהודים גמורים בלי שיש לבית הדין יכולת לסרב לקבלם (להלן ג, טו-טז). וכן היו נשים שהצטרפו לעם ישראל כשבויות מלחמה על פי דין 'אשת יפת תואר'. כל הגיורים הללו, שלא נעשו לשם שמיים, היו כרוכים בסיבוכים ובייסורים, אולם אחר הכל, גם מהם צמחה ברכה (להלן ג, יז-יח).

יא – הקשיים בקבלת גרים

כפי שלמדנו, ככל שמצבם הרוחני של ישראל פחות טוב, כך שאלת הגרים קשה ומסובכת יותר. שכן רבים מהמבקשים להתגייר אינם באים לשם שמיים, ואזי בעיה קשה ניצבת בפני הדיינים:

מצד אחד הזהירו חכמים (יבמות כד, ב) לקבל גרים שבאים להתגייר לשם שמיים ולא לקבל את הבאים ממניעים זרים, כגון כדי להתחתן עם יהודי. ואמרו (יבמות מז, ב): "קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיהו יד, ב): וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב". 'ספחת' היא נגע בעור, שגם בהיותו קטן הוא מציק ומפריע, אך אם יתפשט נזקו יגדל. וכיוון שרבים מהגרים לא שמרו תורה ומצוות כראוי, ישראלים רבים נגררו לנהוג כמותם, עד שאמרו חכמים שהם קשים לישראל כספחת (רש"י וראשונים רבים). וכן כתב הרמב"ם, שקשים גרים לישראל כנגע צרעת, מפני שרובם מתגיירים בשביל טובת הנאה וממשיכים לחטוא ולהחטיא את ישראל, וקשה לפרוש מהם אחר שהתגיירו. צא ולמד ממה שאירע לישראל במדבר, שמעשה העגל וקברות התאווה ורוב הניסיונות אירעו בהשפעת האספסוף שהם ה'ערב רב' (איסו"ב יג, יח). על מקבלי גרים כאלה אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים". והכוונה לאלה שמשכנעים גויים להתגייר, או מקבלים גרים מיד בלא לבחון אם כוונתם לשם שמיים (תוס' שם).^[7]

מנגד, הורו חכמים שבדיעבד, אם גיירו גרים שבאו משום מניעים זרים, כגון לשם אישות, גיורם תקף (יבמות כד, ב). לכן בשעת הדחק, כדי למנוע התבוללות, גיירו גם באופן זה (להלן ו, ו). ואף הזהירו חכמים שלא לדחות מדי את הגרים, שכן "לא היגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב), ובדחיית הגרים מעכבים את הגאולה. וכן למדו חכמים מסיפורה של תמנע, שהיתה בת מלכים ורצתה להידבק בזרעו של אברהם אבינו ולהתגייר. "באה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל)". מכאן למדו חכמים, שאחר שחזרה תמנע וביקשה שוב ושוב להתגייר, היו צריכים לגיירה ולא לרחקה (סנהדרין צט, ב). כפי הנראה, האבות הרגישו במידותיה שאינן טובות, וחששו שילדיה יהיו רשעים, ולכן לא רצו לגיירה ולחתנה עם אחד מממשיכי זרעם. אולם התברר שזו היתה טעות, שהואיל וחזרה וביקשה להתגייר, היה עליהם לקבלה (מסורת הגיור ה, יב-יג).

פעמים רבות המציאות מורכבת, כגון שהרצון להתגייר התחיל מתוך קשר עם בן זוג יהודי, אך אם לא יגיירו את בן הזוג הנוכרי, יש חשש שהיהודי יתבולל ויאבד לישראל. מצד אחד, כוונת הגר אינה מספיק טובה, ומסתבר שגיורו יגרום צרות וסיבוכים, ויהיו מבניו שירשיעו ואף יחזרו להתבולל בגויים. אולם מאידך, בקבלתו אנו מגדילים את הסיכוי שבן זוגו היהודי יישאר קשור ליהדות ולא יתבולל בעמים, ואף יש סיכוי שילדיהם יתערו בישראל, ומהם יצמחו גדולים וצדיקים שיוסיפו ברכה לעולם. במצבים כאלה יש נוטים לגייר ויש נוטים לדחות, ופעמים רבות הדבר תלוי באופיו ובשורש נשמתו של הדיין, כדוגמת שמאי שנטה לדחות והלל שנטה לקרב (להלן ד, ו).

יב – הגלות והגאולה תלויות בגיור

הגאולה העתידה תלויה בקיבוץ כל נשמות הגרים, מפני שלכל נשמה מעלה מיוחדת משלה, וכל זמן שלא נתגלה אורה המיוחד, הגאולה מתעכבת. וכפי שאמרו חכמים (יבמות סב, א): "אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז): כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי". משמעות ה'גוף' כאן היא אוצר הנשמות של ישראל בעודן במצב גולמי, לפני ירידתן לעולם ולפני שהאירו את אורן. ואמר ה' שלא יריב עִם ישראל לעולם, ולא יקצוף על העולם לנצח, אלא רוחות ונשמות ישנן, ואחר שבמשך הדורות כל נשמות ישראל יגלו את אורן המיוחד – תבוא הגאולה. ואף אם מצבו הכללי של אותו הדור יהיה גרוע, יצרף ה' את כל התיקונים של כל הנשמות מכל הדורות, ויביא גאולה על ידי משיח בן דוד.

כלומר ישנה אפשרות שהגאולה תבוא על ידי תשובה שתעורר את כל ישראל לגלות את אורם, ומתוך כך גם הגרים כולם יתעוררו לחזור לכור מחצבתם. זוהי גאולת 'אחישנה', שבאה בנחת, בשמחה ובמהרה. אמנם גם אם ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, הגאולה לבסוף תבוא, אלא שתבוא בייסורים קשים ונוראים שיימשכו דורות, וזוהי גאולת 'בעיתה' (סנהדרין צז, ב; פנה"ל זמנים ד, 2). שכן כל הרעיונות והמעשים הטובים של ישראל, בלא יוצא מהכלל, אינם אובדים לעולם. וכל אחד מישראל, אפילו הוא רשע, מתוך הייסורים מגלה בחייו נקודות טובות משורש נשמתו. וכך בתהליך ארוך ומיוסר, מגלים ישראל את כל הרעיונות והמעשים הטובים שבשורש נשמתם, ומתוך ייסורי הגלויות, גם כל נשמות הגרים חוזרות בדרכים שונות ומשונות לצור מחצבתן. עד שיצטרפו כל הרעיונות והמעשים הטובים של ישראל ושל הגרים מכל הדורות, ותבוא הגאולה.

אך כל זמן שישנה נשמה של גר שעוד לא הצטרפה לישראל, אין אפשרות שאורה המיוחד יתגלה, והגאולה מתעכבת. וכפי שאמרו חכמים (פסחים פז, ב): "לא היגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים", שנאמר (הושע ב, כה): "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹוהָי". פירשו חכמים: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין", כלומר, אדם זורע כדי לגדל כמות כפולה ומכופלת מהנזרע (כור הוא 30 סאה). לפיכך "ישראל מפוזרים בכל הארצות יותר משאר העמים, כדי שיתווספו עליהם גרים" (תוס' קידושין ע, ב 'קשים'). ואף שפעמים רבות גרים אלו מתגיירים מתוך מצבי דיעבד, גם הם ייחשבו עמו של ה', שנאמר: "וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹוהָי", וכל אחד מהם יוסיף את אורו המיוחד.

לכתחילה תהליך קליטת הגרים צריך להתקיים בזכות שישראל יושבים בארצם וזוכים לברכה רבה ומקדשים שם שמיים במעשיהם הטובים. ומתוך הערכה לאמת ולטוב שישראל מקרינים, גרים מכל האומות יחפצו ללכת בדרכם, ויתעוררו לשוב למקור מחצבתם ויתגיירו. וכאשר ישראל חוטאים, ישראל צריכים לרדת לגלות, ובתהליך מורכב ומיוסר מגלים את דבקותם באמונה ומקבצים את נשמות כל הגרים. גם רות המואבייה הצטרפה לישראל בעקבות חטאים וסיבוכים, עד שהתעלתה בחסדה, ובזכותה נמשכה שושלת המלכות בישראל, שהיא סבתו הגדולה של דוד המלך, ומצאצאיה משיח בן דוד (להלן ב, ה).

עתיד הגיור תלוי במידה רבה בדרך שבה יקלטו את הגר. שכן גם אם התגייר שלא בכוונה טהורה, אם יקבלו אותו בכבוד ובהארת פנים, יגדל הסיכוי שישתלב בישראל ויתעלה בשמירת התורה והמצוות. לפיכך ראוי לנו להתחזק במצוות התורה לאהוב את הגר אהבה יתירה ולכבדו, ולהיזהר מאוד שלא לצערו, ונזכה בכך לשכר כפול. ראשית, בעצם התנהגותנו המוסרית נזכה להתעלות במעלות התורה והמצוות. שנית, בזכות קבלת הגרים באהבה ובכבוד, הגרים ישתלבו כראוי בישראל ויתרמו את מלא תרומתם לגאולת ישראל והעולם.