בישראל בולטת תכונת הסגולה, היא התכונה הטבעית שבנשמת ישראל, שהם בני העם שיצר ה' כדי לגלות את אורו לעולם, ומטבעם הם דבקים בתורה ורוצים להביא ברכה לעולם. ואמנם כל אחד מישראל נצרך לבחור, אלא שבחירתו נשענת על היותו בן העם היהודי ממשיך מורשת האבות, והשאלה האם יהיה נאמן לעמו ויתאמץ להוסיף את תרומתו הייחודית להגדלת אור התורה וברכתה בעולם.
ואצל הגרים בולטת יותר תכונת הבחירה, שאין החלטה אנושית שמבטאת את כוח הבחירה יותר מהבחירה להתגייר. עם זאת, לאחר הגיור מתברר שכבר מתחילה היה ניצוץ ישראלי קדוש בשורש נשמתו, ומכוחו יכול היה להתעורר לבחור להצטרף לעם ישראל ולברית עם ה'. וכפי שאמרו חכמים (שבת קמו, א) ששורשי נשמותיהם של הגרים עמדו ליד הר סיני, וכשם שעל ידי השתתפות ישראל במעמד הר סיני פסקה מהם הזוהמה המפריעה לדבוק בתורה ולהתגבר על היצר הרע, כך פסקה הזוהמה משורש נשמת הגרים, ומכוח סגולי זה שבנשמתם יכלו להתגייר.
נמצא שהן בבני ישראל והן בגרים ישנה תכונה של סגולה ותכונה של בחירה, אלא שבבני ישראל בולטת יותר הסגולה, ואילו בגרים בולטת יותר הבחירה. שאף שיש לגרים שורש בישראל, עליהם לבחור לשנות את זהותם ולהצטרף לעם ישראל ולברית עם ה'. ואף לאחר הגיור, עוד יעמדו לפניהם קשיים וניסיונות שבהם יצטרכו להתחזק בבחירתם להתקשר לעם ישראל ולתורה, כדי להוסיף את תרומתם הייחודית לגילוי אור ה' וברכתו בעולם.
בני ישראל קשורים יותר לתורה שבכתב ולנבואה, שבהן בולט יותר הצד האלוקי, וסגולתם של ישראל שהם מסוגלים לקלוט את הגילוי האלוקי העליון. ואילו הגרים קשורים יותר לתורה שבעל פה, שבה מתגלה יותר צד החידוש שנובע מבחירתו של האדם. משה רבנו, גדול הנביאים, שקיבל את התורה בסיני, הוא מהמיוחסים שבישראל, וכן הנביאים שאחריו היו בעיקר מצאצאי ישראלים מיוחסים. לעומת זאת, ההשראה שהגרים זוכים לה היא בעיקר מרוח הקודש, שמתגלה דרך המאמצים הלימודיים שנעשים מתוך בחירה. כך יתרו, שהתגייר, זכה לחדש מדעתו את סדרי המשפט בישראל, בבחינת תורה שבעל פה. וכן רבי עקיבא, גדול חכמי התורה שבעל פה, היה בנו של יוסף הגר. על ידי שילוב שני הכוחות יחד, של ישראל והגרים, הסגולה והבחירה, הנבואה ורוח הקודש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, התורה מתגלה במלא אורה, וישראל יכולים להביא ברכה לכל העמים ולתקן עולם במלכות שדי.[3]
לבסוף כל באי עולם יתגיירו לעבוד את ה', כי בכולם יש ניצוץ קדוש שקשור אל ה' ואל ישראל, שהם הלב שבעמים. ומה שלמדנו שלעתיד לבוא אין מקבלים גרים (יבמות כד, ב), ביאר רבנו בחיי בכד הקמח 'גר', שהכוונה "שלא ישכנו בינינו ברצוננו אלא אותן שנתגיירו בעניותנו, ומכל מקום עתידים כל האומות שיהיו לעתיד לבא גרים, כלומר שיתגיירו מעצמם". וכפי שאמר רבי אליעזר (ע"ז כג, ב), שבהמות הגויים פסולות לקורבן, אולם "לעתיד לבא כולם גרים גרורים הם", כלומר כל הגויים ייגררו אחר ישראל ויתגיירו ויביאו קורבנות, שנאמר (ישעיהו ס, ז): "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר", ונאמר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". וכן אמרו חכמים (ברכות נז, ב): "הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו, וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך… רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ לארץ צריך לומר כן, מפני שעתידים להתגייר, שנאמר: אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה". וכן נפסק בשו"ע או"ח רכד, ב.
