אברהם אבינו הוא אביהם של ישראל וגם אביהם של הגרים. אביהם של ישראל, שנאמר (בראשית יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ואביהם של כל הגרים, שהיה אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה אמנו מגיירת את הנשים. וכאשר עלו לארץ ישראל, עלו יחד עם "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב, ה), אלו הגרים שהכניסו תחת כנפי השכינה. ונקראו בתורה הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, ללמדנו שכל מי שמקרב גוי ומגיירו, מעלה עליו הכתוב כאילו בראו ועשאו (בר"ר לט, יד; אדר"נ יב).
תחילה עסקו אברהם ושרה בגיור גרים, ומתוך כך זכו ונבחרו לייסד את עם ישראל. אמרו חכמים (ע"ז ט, א), שבעת שאברהם אבינו הגיע לגיל חמישים ושתיים, והסתיימו אלפיים שנות ה'תוהו' של העולם, התחילו אברהם ושרה לגייר גרים, ובכך התחילו אלפיים שנים של תורה. רק לאחר מכן, בהיות אברהם אבינו בן שבעים וחמש הצטווה לעלות לארץ ישראל והתבשר שיֵצא ממנו עם מבורך. ורק בהיותו בן מאה נולד לו ולשרה בנם יצחק, אביהם השני של ישראל. הרי שפועלם בגיור קדם להקמת העם ולירושת הארץ.
התמסרותם לקרב גרים תחת כנפי השכינה היתה משום אהבת ה' ומשום אהבת הבריות. אהבת ה', שמתוך אהבתם לה' רצו להאהיב אותו על כל הבריות ולהכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ", דרשו חכמים: "אהבהו על הבריות כאברהם אבינו" (ספרי שם). התמסרותם לכך גם נבעה מאהבת הבריות, כדי לזכותן בטובה ובברכה האלוקית.
אמרו חכמים, שבזכות קירוב הגרים זכה אברהם אבינו לנצח את ארבעת המלכים החזקים, שהכניעו את חמשת מלכי כיכר הירדן ולקחו את אנשיהם בשבי למוכרם כעבדים, ובתוכם לקחו בשבי גם את לוט אחיינו. "אמר הקדוש ברוך הוא: כל כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים, ובאו הרשעים הללו להזדווג לו (להילחם בקרובו), ווי להם שסופם ליפול לפניו" (תנחומא לך לך ו).
גם יצחק אבינו ויעקב אבינו המשיכו בדרכי אברהם וגיירו גרים (ברא"ר פד, ד). אולם לאחר שראו שרבים מבני הגרים שאברהם ושרה גיירו חזרו לעמם ולדתם, לא הרבו לגייר כמותם (פרי צדיק שמיני ג). בכל אופן, ברכה מרובה צמחה מכל הגרים שהאבות גיירו. ראשית, מפני שכל אדם נוסף שזכה לאור האמונה בה' הִרבה טובה וברכה לו עצמו ולעולם כולו. שנית, מסתבר ששנים עשר בני יעקב אבינו נשאו נשים מבנות המשפחות שהתגיירו, שכן זה היה ההבדל בין עשו ליעקב אבינו, שעשו וזרעו נשאו נשים כנעניות שעבדו עבודה זרה, ואילו יעקב ובניו נשאו נשים שהתגיירו.[5]
מדברי חכמים שאלפיים שנות תורה התחילו מגיורי אברהם אבינו, ושגיורם נחשב לאברהם ולשרה כאילו עשאום, משמע שהם גרים גמורים לפי מה שהיה נצרך באותם ימים (פרשת דרכים דרך צדקה יז). ולדעת הצל"ח (דורש לציון דרוש יג), אברהם גיירם שיהיו גרים תושבים שאינם עובדים עבודה זרה, אבל לא היה דינם כישראל.
הגרים שהתגיירו על ידי אברהם ושרה לא נשארו דבוקים לישראל, שלא הוזכרו בירידה למצרים ולא שמענו עליהם, משמע שבמשך הזמן צאצאיהם חזרו לסורם. וכך כתבו רבים, ומהם: פרי צדיק שמיני ג', חוקת ד'; משך חכמה בראשית כא, לג, וציינו כעין מקור לזה מפרקי דר' אליעזר כט. ואפשר שחלקם נשארו בארץ ובימי יהושע חזרו והצטרפו לישראל.
אמרו חכמים (נדרים לב, א): "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?", והשיבו שלוש תשובות: א) לרבי אלעזר "מפני שעשה אנגרייא (עבודה) בתלמידי חכמים" בעת שלקחם למלחמה בארבעת המלכים. ב) לשמואל "מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה" כששאל על הבטחת הארץ (בראשית טו, ח): "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". ג) לדעת רב "שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה". כלומר, לאחר שהציל את אנשי סדום, יכול היה לגיירם. אולם מלך סדום ביקש ממנו "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא), ואברהם אבינו ויתר על הנפש והרכוש. כפי הנראה, מפני רשעותם של אנשי סדום לא רצה לגיירם. אולם לרום מעלתו היה בכך חיסרון שלא גיירם. המהר"ל בגבורות ה' פרק ט', ביאר שהיתה גזירה אלוקית שיֵרדו ישראל לשעבוד מצרים כדי לתקן את העולם, אלא שבפועל הדבר צריך לקרות על ידי חטא שמבטא את הקלקול שצריך לתקן, אבל אין לומר שח"ו אברהם אבינו חטא בחטא חמור עד שבני ישראל נצרכו להיענש עליו בחומרה גדולה כל כך. אכן, הירידה למצרים היתה לצורך עלייה, שכן מתוך גלות מצרים יצאו ברכוש גדול, ובכלל זה ה'ערב רב' שעלו עמהם ממצרים. וביאר בצדקת הצדיק קט, שאנשי סדום התגלגלו ביוצאי מצרים. וכן עיין בר' צדוק ליקוטי מאמרים י, ג; טו, ט, שבזכות יציאת מצרים נחשבו כל ישראל כגרים, ומתוך כך התבררה סגולתם (וכן ביאר האר"י בשער הפסוקים עמ' קז).
