מצווה שישתף אדם בעת שמחתו את הגרים, העניים, היתומים והאלמנות שבשכנותו, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו… וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים".
וכן בעת שאדם היה שמח ביבולו, ועלה למקדש עם פירות ביכורים ומעשר שני, מצווה היתה שישתף בשמחתו את הלוויים והגרים, ויקרא להם לאכול עימו בסעודתו מבשר השלמים ומפירות 'מעשר שני', שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
לפיכך, בעת שיש לאדם שמחה, כמו: ברית מילה, בר מצווה, בת מצווה ונישואין, והוא מכין את רשימת המוזמנים, מצווה שיזכור את הגרים והעולים, ויזמין אותם בכבוד לשמחתו, ובכך יעניק להם תחושת שייכות וביטחון וישמח אותם. כמעט כל הגרים והעולים עוברים תקופות קשות, שבהן נדמה להם ששום דבר לא מסתדר, הפרנסה קשה, אין חברים, וגם הבריאות נפגעת, וצריך לפנות את הדירה ועוד לא ידוע להיכן יעברו. וכשהלילה יורד, נזכרים במשפחה ובחברים שעזבו כדי להגשים חזון גדול, וליבם מר. וכשהם מוזמנים לשמחות, ונוכחים לדעת שבני המשפחות הוותיקות רוצים בחברתם ומקבלים אותם באהבה, הם חשים רצויים, ושבחירתם היתה מוצדקת, וחוזרים להאמין שכל התקוות הגדולות שלמענן התגיירו – יתגשמו. מן הסתם כל המוזמנים לסעודה שמחים בה, אבל פעמים רבות, הגרים והעולים יהיו השמחים ביותר, ובזכותם השמחה תתרומם למדרגה העליונה ביותר של שמחת מצווה. הם עדיין יצטרכו להתמודד עם קשיים, אבל תחושת הביטחון והשמחה תעניק להם כוחות לעמוד בכך.
מעבר לכך שצריך לשתף את הגרים בשמחה, צריך לעזור להם. שכן לגרים לא היתה נחלה בארץ, ובהיותם חדשים, פעמים רבות גם פרנסתם לא היתה מסודרת, ולכן רבים מהם היו עניים, ומתנות העניים נועדו גם להם. שנאמר (שם כד, יט-כב): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ – לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ – לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".
גם פירות 'מעשר עני', שניתנו בדרך מכובדת, היו מיועדים ללוויים שלא קיבלו נחלה בארץ ועסקו בחינוך, ועמהם הגר, היתום והאלמנה, שנאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". (וכן שם כו, יב-יג).
יש לשים לב שבכל עת שעסקה התורה בעזרה לעניים, הקדימה את הגרים ליתומים ולאלמנות, שהואיל ואין לגרים קרובים, הם גלמודים יותר. וכיוון שאין להם קרקע והם גם לא מכירים את השפה והמנהגים – הם עלולים להתקשות יותר בפרנסתם.
בנוסף, אם יעזרו להם להיקלט, יוכלו הם וילדיהם לעמוד על רגליהם ואף לעזור בהמשך לאחרים, ומצוות הצדקה הגדולה ביותר היא להעמיד אדם על רגליו, שיוכל להתפרנס בכוחות עצמו (ויקרא כה, לה; רמב"ם מתנות עניים י, ז; שו"ע יו"ד רמט, ו).
