צריכים כל ישראל להיזהר שלא לצער זה את זה, איסור זה נקרא איסור 'אונאה', והוא כולל שני מרכיבים: אונאת דברים, שלא לצער על ידי דיבור, ואונאת ממון, שלא לצער על ידי פגיעה בממון. הוסיפה התורה עוד שתי אזהרות נפרדות שלא לצער את הגר, ללמדנו שכל המצערו בדברים או בממון, עובר על שלושה איסורים (ב"מ נט, ב).
לגבי אונאת דברים, האיסור הראשון הוא האיסור לצער אדם מישראל, שנאמר (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השני והשלישי מיוחדים לגרים, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ונאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם". דוגמה לאונאת הגר (ב"מ נח, א): "אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?!". גם בני הגרים בכלל איסור אונאת הגר (משנה שם): "אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך".
וכן לגבי אונאת ממון, נאמר לגבי כל ישראל (שמות כב, כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", שאם ייקח הלוואה ולא תהיה לו אפשרות להחזיר, לא תלחץ אותו על כך. וכן כאשר עורכים משא ומתן, אסור לרמות את הזולת ולגרום לו בכך צער, שנאמר (ויקרא כה, יד): "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ – אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". הוסיפה התורה עוד שני איסורים מיוחדים על אונאת ממון לגר, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ הוא אונאת ממון. ועוד נאמר (שמות כג, ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כשם שישראל סבלו מהלחץ "אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג, ט), כך הוזהרו שלא ללחוץ את הגרים.
עוד ישנה אזהרה מיוחדת לשופטים, שלא לנצל את חולשתו של הגר ולהטות את משפטו, שנאמר (דברים כד, יז-יח): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ מִשָּׁם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (וכן בשמות כג, ו-ט). כדי לחזק את ישראל בכך, הוזהרנו על זאת באופן מיוחד בעת מעמד הברכה והקללה, שנאמר (דברים כז, יט): "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן".
כמו כן הוסיפה התורה להזהיר, שלא לנצל את חולשת הגר ולעושׁקו בשכרו, שנאמר (שם כד, יד): "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ".
מצד אחד אונאת ממון חמורה יותר, שכן הפסד ממון עלול להוביל לרעב, מחלות ומוות. אולם מנגד, ישנם צדדים שבהם אונאת דברים חמורה יותר. ראשית, איסורי הממון ברורים וגלויים, ובתי הדין אוכפים אותם, ולכן רוב האנשים רגילים להיזהר בהם. ואילו אונאת דברים היא דבר שבלב, ויכול החוטא לטעון שלא התכוון להעליב, לפיכך הזהירה התורה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ". שנית, מבחינה מסוימת אונאת דברים חמורה יותר, וכפי שאמרו חכמים (ב"מ נח, ב), שהיא פוגעת בנפש, ואילו באונאת ממון רק הרכוש נפגע. בנוסף, את הכסף שנלקח שלא כדין אפשר להשיב, ואזי כשהלחץ הכלכלי יעבור, הצער יישכח. אבל אונאת דברים קשה יותר להשיב ולתקן, כי הצער והעלבון עלולים להישאר בלב במשך שנים רבות.
כדי לסייע לגר להתגבר על הקשיים המלווים את קליטתו, וכדי להציל יהודים מלחטוא בניצול חולשתו או בפגיעה בו בלא משים, חזרה התורה והזהירה פעמים רבות להתייחס לגרים בכבוד ובאהבה ולא לצערם (ב"מ נט, ב). ואף הוסיף ה' שמירה על שמירתם, שנאמר (תהלים קמו, ט): "ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים" – "שהִרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן" (במדב"ר ח, ב).
כיוון שגם לעולים חדשים יש קשיים דומים, כל המצוות שהצטוו ישראל ביחס לגרים, חלות גם על קליטת עולים (חינוך תלא).
