משני צדדים צריכים לכבד את הגר ולהיזהר שלא לצערו. ראשית, עלינו לכבדו על החלטתו לעזוב את משפחתו, עמו, ארצו ושפת אימו ולהצטרף לעם ישראל. שנית, עלינו להיזהר בזהירות יתירה שלא לצערו, מפני שעתה הוא בודד בחברה לא מוכרת, וכל עלבון קל עלול לערער את ביטחונו, לצערו ולהעציבו. בסביבתו הקודמת ידע לנהוג כמקובל ולזכות בכבוד, ועתה אפילו ילד יודע לקיים את המנהגים טוב ממנו. לעיתים כאבו ועלבונו גוברים עד שיתהה על החלטתו להתגייר וירצה לחזור לסורו. ביארו חכמים שנסמך איסור אונאת הגר לאיסור עבודה זרה (שמות כב, יט-כ), ללמדנו "שכל המאנה לגר כאילו עובד עבודה זרה", שאם יזלזל בו על שהיה עובד עבודה זרה, יכול הגר מרוב עלבונו לחזור לעבודה זרה שלו, ואזי היהודי יהיה אחראי לכך (מדרש אגדה, בובר, שם).
יש צורך להזהיר על כבוד הגר באופן מיוחד, כי אנשים נוטים להתגאות במוצאם ולזלזל במי שבא מרחוק להצטרף אליהם. לפיכך הזהירה התורה (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ… וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". כשם שישראל לא רצו שיעליבו אותם במצרים על היותם גרים, ולא רוצים שיעליבו אותם היום על שהיו בעבר גרים במצרים, כך עליהם להיזהר שלא להעליב את הגר. "מום שבך אל תאמר לחברך" (ב"מ נט, ב).
ביותר צריך להזהיר על אהבת הגר בעת שישראל שרויים בארצם, שנאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם – לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". משום שיהודי שחי בגלות, חש הזדהות עם הגר שמצטרף אליו, אולם כאשר יהודים חיים כאדונים בארצם, הם עלולים לזלזל בגרים (העמק דבר שם). מה עוד שהארץ חולקה לישראל, והגרים מחוסרי קרקע, ובעקבות זאת מעמדם נחות, ולכן צריך להיזהר מאוד לשמור על כל זכויותיהם, לנהוג עמהם באהבה ולסייע להם במעשים של חסד (רש"ר הירש שם; ראו להלן ד).
גם כאשר חבריו ושכניו של הגר ישתדלו לנהוג בו בכבוד וברגישות, קרוב לוודאי שבלי משׂים לעיתים ייכשלו ויגרמו לו צער, הואיל ואינם מכירים את רגישויותיו ואת התרבות שגדל בה. ולפעמים, מפני שאינו מבין את השפה והמנהגים, יטעה לחשוב שזלזלו בו, וייעלב עד עמקי נשמתו, וימים ארוכים ישמור בליבו את כאב עלבונו, ואף אחד לא ידע שנפגע. גם אם יהיה צדיק מופלג, אין כמעט אפשרות שהשתלבותו בישראל תעבור בלא סיבוכים ועלבונות, שרובם נובעים מחוסר הבנה. אף אונקלוס הגר, שבכל הדורות לומדים את תרגומו לתורה, בתחילת דרכו נעלב מרבי אליעזר עד שכמעט חזר לסורו (להלן ב, ז). ואף על יתרו אמרו חכמים (סנהדרין צד, א), שכאשר סיפר לו משה על המכות שהיכה ה' את מצרים, הצטער יתרו על המצרים וכל בשרו "נעשה חידודים חידודים". זהו שרגילים לומר, שיש להיזהר מלבזות בפני הגר וצאצאיו את העמים שהיה קשור אליהם עד עשרה דורות, הואיל והוא עלול להצטער ולהיעלב מכך. כדי למעט עד כמה שאפשר את המקרים שבהם הגר ייעלב ביודעים או שלא ביודעים, יש להקפיד לנהוג כלפיו תמיד בכבוד רב, כך שירגיש אהוב ומקובל, וזה יסייע בידו להתגבר על אי-ההבנות, ועל ידי כך פחות יעלב ויצטער.
מצווה להתייחס בכבוד גם לגרים שאינם נוהגים כהלכה, ואף שמתחילה ייתכן שלא היה ראוי לגיירם, כיוון שהתגיירו והצטרפו לישראל, מצווה לגמול עמהם חסד ולהיזהר שלא להעליבם ולצערם. וכשם שכאשר היינו במצרים, למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה, ה' אהב אותנו וגְאָלנו, כך גם כשהגר חוטא, אין להתנכר אליו אלא מצווה לקרבו. וכשם שאדם שיש לו מחלה או נגע ספחת באחד מאיבריו, אינו מבקש לכורתו כי הוא חלק ממנו, כך יש לנהוג כלפי הגרים גם כשאינם נוהגים כראוי, שנאמר (ויקרא יט, לד): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (העמק דבר שם). וכן מצינו שכאשר שאול המלך פגע בגבעונים, שגיורם היה ברמאות, נענש על כך בחומרה, ללמד לכל ישראל ולכל העולם עד כמה חמורה הפגיעה בגרים (להלן ג, ז).[1]
