מצווה גדולה על כל ישראל לאהוב את הגר הבא להצטרף לעם ישראל ואל ייעודו להביא ברכה לכל משפחות האדמה. שבנוסף למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שכוללת את כל ישראל, ובכללם הגרים, הוסיפה התורה מצווה מיוחדת לאהוב את הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ונאמר (ויקרא יט, לד): "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". הרי שבאהבת הגר מקיימים שתי מצוות עשה מהתורה. האהבה אינה מתבטאת רק ברגשי הלב, אלא גם בדיבור ובמעשה, שהאוהב את חברו מספר בשבחו וחס על כבודו ועל ממונו כפי שהוא חס על כבוד עצמו וממון עצמו (רמב"ם דעות ו, ג-ד).
ואף ה' אוהב את הגרים אהבה יתירה, שנאמר (דברים י, יז-יח): "כִּי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹוהֵי הָאֱלוֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא… וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". אמרו חכמים: חביב הגר מישראל, שאלמלא עמדו ישראל ליד הר סיני וראו את הקולות, הלפידים, הברקים וההר העשֵן, לא היו מקבלים עליהם עול מלכות שמיים, וזה הגר לא ראה אחד מכל אלה, וקיבל עליו עול מלכות שמיים ובא להשלים את עצמו ולהתקרב לה', כלום יש חביב מזה?! (תנחומא לך לך ו). גדולה מעלתם של הגרים ממעלתם של הצדיקים שאוהבים את ה', שעל הצדיקים נאמר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", והגרים במעלה גדולה יותר, שה' אוהבם! וכפי שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "וכי מי גדול? מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו? אמור: מי שהמלך אוהבו! לכך נאמר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (מכילתא לשמות כב, כ).
עוד אמרו חכמים (במדב"ר ח, ב): משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו צאן, ובכל יום היה הצאן יוצא לשדה וחוזר בערב. פעם אחת נכנס צבי אחד אל הצאן והלך לו עם העיזים. היה הצבי יוצא לרעות עמהם וחוזר עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה מתלווה לצאן שלך ורועה עמהם בכל יום ויום. היה המלך אוהבו הרבה, ומדריך את הרועים שלא יגערו בו ולא יכו אותו, וישגיחו שישתה ויאכל. אמרו הרועים למלך: כמה תיישים וכבשים, עיזים וגדיים יש לך, ומדוע אתה אוהב את הצבי הזה יותר מכולם? אמר להם המלך: הצאן, בין רוצה ובין לא רוצה, כך היא דרכו – לרעות בשדה כל היום, ולערב לבא לישן בתוך הדיר. אולם הצבאים, במדבר הם ישנים, אין דרכם להיכנס ליישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה שהניח את כל המדבר הרחב והגדול, מקום כל החיות, ובא ועמד בחצר?! כך צריכים אנו להחזיק טובה לגר, שהניח את משפחתו, בית אביו, אומתו וכל אומות העולם, ובא לו אצלנו. לכן הִרבה ה' לצוות על אהבת הגר ולהזהיר שלא לצערו.
עוד אמרו חכמים (ילקו"ש תרמ"ה): "אמר הקדוש ברוך הוא: כמה יגעתי בישראל, הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם, הורדתי להם את המן, הֵגַזְתי להם את השׂליו, העליתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד – עד שקבלו תורתי; וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וּכְלֵוִי". ואף על כך שעזב את אליליו ובא לדבוק בה', יש לאהוב אותו. "אמר הקב"ה: דַיו שהניח עבודת גילולים ובא אצלכם, אני מזהירך שתאהבהו, שאני אוהבו". שנאמר (דברים י, יח-יט): "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (תנחומא ויקרא ב). כהמשך לכך, כאשר תיקנו חכמים את נוסח תפילת עמידה, הוסיפו בברכה על הצדיקים את 'גרי הצדק', כדי שבהזכרתם בתפילה יקיימו ישראל בכל יום את מצוות אהבת הגר (ר"י בר יקר ואבודרהם).
