שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[2]
בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבני אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם כולו בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.
החלק השני והשלישי ודאי שייכים לנשים. בחלק השלישי אנו משבחים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה כפי שכבר למדנו (הלכה א) הנשים שוות לגברים. וגם החלק השני שייך לנשים, שזוהי גם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו. אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך גם על התורה (ר"ת, ר"ן, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, גם נשים צריכות ללמוד את ההלכות המעשיות ואת יסודות האמונה, לפיכך גם נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".[3]
והגר"א באר (סו"ס מז), שהן מברכות על התורה כמו על שאר מצוות שהזמן גרמן, שלדעת ר"ת והר"ן והרמ"א (או"ח תקפט, ו), רשאיות לברך עליהן. וכ"כ עוד אחרונים רבים. ולפי זה אשה אינה יכולה להוציא גברים בברכתה.
אלא שלפי טעם זה קשה היאך לשו"ע נשים מברכות, והלא הוא פוסק כרמב"ם שנשים אינן רשאיות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (או"ח יז, ב; תקפט, ו). ואכן בשו"ת חקרי לב (או"ח י) סובר שאין לנשים לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". אמנם את ברכת "אשר בחר בנו" משמע ממנו שרשאיות לברך, שהיא ברכת שבח. והחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סז) פירש, שהשו"ע כתב שמברכות מפני שכך המנהג הקדום. ועל כרחך צריך לבאר שהוא מפני שהנשים חייבות ללמוד את דיניהן, כדי לדעת לקיימם (וכ"כ בספר חסידים סי' שיג). ואע"פ שחובה זו אינה מצד מצוות תלמוד תורה, מ"מ כיוון שבפועל צריכות ללמוד, יכולות לברך. ובשם הגר"ח מבריסק ביארו, שברכת התורה אינה רק ברכה על המצווה אלא ישנו דין בפני עצמו שצריך לומר ברכה לפני לימוד תורה, וכיוון שנשים צריכות לעסוק בתורה כדי לדעת דיניהן – צריכות לברך. וכעין זה כתב באורח משפט יא. ויעויין עוד בהליכות ביתה ג, א-ב, ילקוט יוסף מז, יח, שסיכמו את הסוגיה. ובעוד מקורות באש"י ז, הערות לא-לב.
