יד – אחזקת בית כנסת – תשמישי קדושה ומצווה

[1]. ספרי דברים (ראה סא): “מנַין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות, שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. כתב מרדכי (מגילה תתכו): “בית הכנסת נקרא מקדש מעט, ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת… ואם נתץ על מנת לבנות שרי, דההיא נתיצה – בנין מיקרי”. והביאו ב”י (או”ח קנא, י). לעיל יב, ג, 1, למדנו שיש סוברים שקדושת בית הכנסת מהתורה, וממילא איסור נתיצתו מהתורה. אולם לדעת רוב הפוסקים קדושת בית הכנסת מדרבנן, וממילא גם איסור נתיצתו מדרבנן (כך ביארו בתורת חסד א, או”ח ד; אבני נזר או”ח לד-לה; שדי חמד מערכת ב, מג, ועוד. אמנם לחסד לאברהם תאומים תניינא או”ח יד, אף לסוברים שקדושת בית כנסת מן התורה, איסור נתיצתו מדרבנן. מנגד, לדברי חיים או”ח א, ג, אף לסוברים שקדושת בית הכנסת מדרבנן, איסור נתיצתו מן התורה. ועי’ שבט הלוי ג, יג). ונראה שאם הנתיצה נעשית דרך ביזוי, לכל הדעות יש בכך איסור תורה של ביטול מצוות יראת ה’ (כמבואר לעיל יב, ג, 1). וכדרך שכתב בשו”ת בית יצחק (אה”ע ב, לג), שאף לסוברים שקדושת בית הכנסת מדרבנן, האיסור לבזותו מהתורה. וכ”כ היכל יצחק (או”ח יב).

איבוד תשמישי קדושה (להלן הל’ ח-י): כתב מ”א (קנד, ט), שגם המאבד ‘תשמישי קדושה’ עובר באיסור תורה של ‘לא תעשון כן’. ולחקרי לב (מהדו”ב יו”ד י), איסורו מדרבנן. וכאמור, נראה שגם הוא יסכים שדרך ביזוי אסורה מהתורה (גדולי הקדש רפב, ג. וכעין זה בקרית ספר על הרמב”ם ס”ת י, ד; האלף לך שלמה או”ח עז).

[2]. כתב הט”ז (קנא, ג), שאותם אנשים שעושים חור בקיר בית הכנסת כדי להשעין בו את מדף הסטנדר שלהם, אע”פ שיש להם תועלת מכך, אינם עושים כהלכה, שהם מנתצים את בית הכנסת. וכ”כ ח”א (יז, י), בא”ח (ויקרא טז). ורוה”פ לא קיבלו את דבריו, שכל שהוא לצורך – מותר (א”ר, מטה יהודה, מ”ב קנב, יב; ערוה”ש ה, ועוד). ואפשר שגם הט”ז שהחמיר, התכוון לאדם פרטי שעשה חור בקיר לצורך נוחותו, תוך פגיעה בְּנוֹי בית הכנסת, ולזה אולי הכל מסכימים. אולם מה שהגבאים עושים באופן נאה לטובת בית הכנסת וכלל המתפללים – מותר לכל הדעות (אריה דבי עילאי או”ח ב; חבצלת השרון א, א). כאשר נצרכים לצמצם את הבימה או את ארון הקודש כדי להוסיף מקומות ישיבה, מותר לעשות זאת תוך הקפדה שֶׁנוֹי בית הכנסת לא ייפגע (עי’ ישועת משה א, כז; מנחת יצחק ליקוטי תשובות טו).

לעיתים יש צורך לשבור קיר בבית הכנסת כדי לפתוח חלונות לעזרת נשים או כדי לעשות מדרגות לעזרת נשים. כעיקרון כל שהוא לצורך בית הכנסת מותר, אלא שהתעורר ספק אם עזרת נשים נחשבת מקודשת כדי לסתור עבורה בבית הכנסת עצמו (ראו לעיל יב, יא, 10). ועל כן הציעו ש’שבעה טובי העיר’ (להלן ו), ימכרו את המקום שצריך לסתור, ואז יסתרו את הנצרך (הרי”ם או”ח ב; דברי חיים או”ח ב, יג; אבני נזר או”ח לג; דברי מלכיאל ה, יא). כיוצא בזה היו שהורו כן לרווחא דמילתא בעוד מקרים של ספק (היכל יצחק א, יג; מנחת שלמה ב, ד; אג”מ או”ח ב, מז). ונראה שאם ברור לגבאים שהשבירה היא בכלל מטרות בית הכנסת, והציבור סומך עליהם, הדבר מותר גם בלא מכירה, שכן יש להם מעמד של ‘טובי העיר’. ואולי הרבנים שהורו למכור חששו שטובי העיר ייכנעו לתקיפים בקהילה ויחליטו החלטה שאינה לכבוד בית הכנסת והמתפללים, אולם אחר שימכרו תפקע הקדושה מהמבנה, וממילא לא יעברו בחשש איסור נתיצה.

[3]. כתבו חת”ס (על שו”ע קנב, א) ומ”ב (קנב, יא; באו”ה ‘לסתור’) שאיסור נתיצה חל גם על ספסלי בית הכנסת. וכ”כ ערוה”ש (קנד, יב), אלא שהתיר להשאילם מדין ‘לב בית דין מַתְנֶה’. אמנם בפמ”ג (א”א קנב, ו) כתב שספסלי בית הכנסת אינם כדין בית כנסת. ונראה שאם מדובר ברהיט מובהק של בית הכנסת, כדוגמת ספסלים המאפיינים את בית הכנסת, דינם כבית הכנסת עצמו שיש בהם איסור נתיצה ואין להשאילם. אבל כסאות ושולחנות ניידים שאינם מיועדים דווקא לבית הכנסת, ומתחילה ברור לכל שיוכלו להשתמש בהם גם לחול – אין דינם כדין בית הכנסת.

[4]. דין מכירה כדין סתירה, שאסור למכור בית כנסת קודם שיקנו או יבנו אחר במקומו (באו”ה קנב, ‘אין’; אורח משפט קנא). וכן לגבי שכירות, לא יבטלו שכירות מקום שמשמש כבית כנסת לפני שישכרו מקום אחר (מ”ב ג). דין בית מדרש לעניין זה כדין בית כנסת (פמ”ג, מ”ב קנב, א).

לרא”ש, ב”י, מ”א (קנב, א) ורב פעלים (או”ח ב, כ), גם אם יש שם בית כנסת קבוע שיכול להכיל את כולם בלא דוחק, אסור לסתור בית כנסת לפני שיבנו אחר במקומו, שמא יפשעו בבנייתו. אולם לתוס’ (ב”ב ג, ב, ‘בי קייטא’), רמב”ן, רשב”א, ר”ן, נימוקי יוסף, ט”ז, גר”א (קנב, א), ועוד, החשש הוא שמא יתעכבו בבניית בית הכנסת ובאותם ימים יישארו בלא בית כנסת, אבל אם יש להם בית כנסת קבוע ומרוּוח שיוכלו להתפלל בו בינתיים, מותר, שכן אין לחשוש שהקהל יפשע לעולם ולא יבנה את בית הכנסת. וכן הלכה, הואיל והאיסור מדרבנן, והוא צורך מצווה (באו”ה קנב, ‘שלא’). וכן כתבתי למעלה.

כאשר התגלו בבית הכנסת סדקים ואין דרך לייצבו בלא לסותרו, גם אם הוא יכול להחזיק מעמד עוד כמה שנים, מותר לסותרו מיד ולהזדרז לבנותו במהירות המרבית, כי אולי אם ידחו זאת, בעתיד לא יהיה להם כסף לכך (שו”ת חת”ס או”ח לד; דעת תורה קנב, בשם שו”ת אריה דבי עילאי או”ח ג).

[5]. כשם שהקילו במצב שיש סדקים בכותל, כך יש להקל בשעת הדחק כשאין מקום לכל המתפללים (רא”ש ב”ב א, ד; אריה דבי עילאי או”ח ג; באו”ה קנב, ‘שלא’; מהרש”ם ה, א, ‘ובעיקר’).

יש אומרים שבכל מקום של ספק טוב לסתור על ידי גוי, שבאופן זה הוא ‘שבות דשבות’ (בית שלמה או”ח כג; תורת חסד או”ח ד, ז; לבושי מרדכי או”ח תניינא כה). למעשה נראה שאין לחזר אחר גוי שיחריב את בית הכנסת, כי יש בזה צד של חילול השם (ראו מהרש”ם ה, א; סא), וכאשר נפסק שמותר לסתור לצורך מצווה, אפשר שיעשה זאת יהודי. מה עוד, שגם העצה לסתור על ידי גוי אינה פשוטה, שיש אומרים שמלבד מלאכות שבת, בכל האיסורים ‘שבות דשבות’ אסור גם לצורך מצווה (שו”ת חת”ס או”ח לב), ויש אומרים שכאשר הגוי הוא פועל של היהודי, אינו נחשב שבות (ראו מחנה אפרים הל’ שלוחין ושותפין יא). ונראה שרק כאשר ממילא יש ליהודי עובדים נוכרים, עדיף שהם יהרסו.

[6]. בגמרא מנחות (צט, א), למדנו מתיאור הקמת המשכן שאין מורידים דבר מקדושתו, ומ’מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים’ של עדת קורח למדנו שמעלים בקודש, ועל כן “עָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה’ וַיִּקְדָּשׁוּ” (במדבר יז, ג) – “בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח”. יש סוברים שכלל זה ש’מעלין בקודש ואין מורידין’ הוא מהתורה (פני יהושע מגילה כו, א; דעת תורה קנג, ג; מחנה חיים א, א; מהר”ם שיק או”ח כד). ויש סוברים שהוא מדרבנן, והפסוקים שהובאו בגמרא הם אסמכתא (פמ”ג משב”ז הקדמה לסימן קנג, וכן בספרו ראש יוסף מגילה כה, ב; ישועות יעקב קנג, א; יהודה יעלה א, רצג). אמנם נראה שגם למחמירים, קדושת הכסף שהתקבל ממכירת תשמישי הקדושה היא מדרבנן, שכן כתב הר”ן (על הרי”ף מגילה ח, א), שקדושת הדמים קלה מקדושת חפצי הקדושה. וכ”כ גינת ורדים (או”ח ב, לא) ומהר”ש ענגיל (ד, צו). ובשועה”ר (או”ח לד, ט) כתב שאיסור התורה הוא רק לגבי קדשי המקדש, שיש בהם איסור מעילה מהתורה.

[7]. כתב רמב”ן (מגילה כה, ב), שההיתר למכור בית כנסת כדי לקנות דבר מקודש יותר או לצורך תלמוד תורה או חתונת עניים, הוא רק כאשר יש לציבור בית כנסת נוסף שמספיק לכל צורכיהם. כיוצא בזה כתבו רשב”א (שם כו, ב), ריטב”א, ב”י (קנג, ט), רמ”א (שם ז), לח”מ (תפילה יא, יד), וט”ז (קנג, ד; יב). (ועי’ במ”א קנג, ז, ובמה שכתבו עליו פמ”ג א”א ג, משב”ז ד; באו”ה יג, ‘לא ימכרו’).

בדומה לדין מכירת תשמישי קדושה, אין לשנות תשמיש קדושה במדרגה גבוהה לתשמיש במדרגה נמוכה ממנו. אמנם לאותה מדרגת קדושה מותר לשנותו בשעת הצורך, כגון כאשר צריך להקטין את ארון הקודש, כי חלקו נשבר או כדי להוסיף מקומות ישיבה בבית הכנסת, מותר לעשות מארון קודש גדול ארון קודש קטן (שו”ע או”ח קנד, ו; יו”ד רפב, יג).

תשמיש קדושה שאינו יכול לשמש יותר לתפקידו, לדעת הט”ז (קנד, ז) טוב יותר להשתמש בו לקדושה קלה מאשר לגונזו, וכשם שמשתמשים במטפחות ספרים שבלו כתכריכים למת מצווה. ויש שחלקו על דבריו והורו לגונזו (בכור שור מגילה כו, ב; רב פעלים ח”ב או”ח כ).

נכון להחמיר שגם יחיד שמוכר תשמישי קדושה שלו, ישתמש בדמיהם כדי להעלות בקדושה, ובשעת הצורך יוכל לקנות באותה דרגת קדושה (כמבואר בהלכה הבאה). כגון אם מכר ספרי קודש ישנים – יקנה בהם תפילין, ובשעת הצורך ספרי קודש חדשים, או שאם מכר תפילין כשרות יקנה בדמיהן מהודרות. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שיחיד בְּשֶׁלוֹ נחשב כ’שבעה טובי העיר’ (כמבואר להלן בהלכה ו), ובכוחו למכור תשמישי קדושה על דעת שהכסף שיתקבל מהם יהיה חולין (עי’ שו”ע קנג, י; מ”ב סב).

מובן שסופר סת”ם או סוחר בתשמישי קדושה, רשאי להשתמש בדמים שקיבל ממכירתם לחולין, שעל דעת כן כתב או רכש אותם (ט”ז קנג, י; מ”ב סב).

אם נגנב ספר תורה והביטוח שילם את דמיו, אין חובה להשתמש בדמי הפיצויים לדבר שבקדושה, כי אינו כסף קניינו אלא תגמולי ביטוח (ציץ אליעזר יח, סז).

בנוסף לכך שבכסף שמתקבל עבור הדבר המקודש צריכים לקנות דבר מקודש יותר, הדבר המקודש עצמו, כדוגמת ארון הקודש או ספרי הנביאים, נשאר בקדושתו, והקונה אותו צריך להשתמש בו לייעודו המקודש. זולת בית כנסת, שאם מכרוהו, הוא יוצא לחולין (כמבואר בהלכה ו). אמנם בשעת הדחק, יש אומרים ש’שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר’ (שטהבא”ה, ראו להלן הלכה ו) רשאים להחליט שתשמיש הקדושה יֵצא לחולין, כגון שכתר הכסף שעיטר את ספר התורה התבלה, ורוצים למוכרו להתכה לצורכי חול ולהשתמש בתשלום שיתקבל עבור צורכי ציבור שאין בהם קדושה (ראב”ד תמים דעים קטו; שו”ת הרא”ש ה , א; טור יו”ד רפב, טז; לבוש או”ח קנג, ט; חת”ס או”ח לח). וטעמם, שקדושת חפצים אלו מדרבנן, ובשעת הצורך נתנו חכמים רשות ל’שבעת טובי העיר’ להוציא את דמיהם לחולין. ועוד, שכיוון שדרך למוכרם, הרי זה כאילו מתחילה הקדישום על דעת כך. ויש אומרים שכל אימת שהשתמשו בכסף לצורך קדושה, גם בלא שבעה טובי העיר פקעה הקדושה מתשמישי הקדושה, ומותר להוציאם לחולין (רמב”ם ס”ת י, ד, וכס”מ שם; שו”ע יו”ד רפב, טז). מנגד, יש אומרים שרק על בית כנסת, שהוא תשמיש מצווה, יש לשטהבא”ה סמכות, אך לא על תשמישי קדושה, וכדין חפצי הֶקדש שכבר השתמשו בהם, שאין אפשרות לפדותם (רמב”ן וריטב”א מגילה כה, א; רשב”א שם כז, ב; ר”ן שם ח, א, בדפי הרי”ף; מ”א קנג, יד; א”ר יז; גר”א לא; מ”ב לז; ח”א יז, כו). למעשה, לכתחילה אין להקל בזה, ובשעת הדחק, כגון שאין לתשמישי הקדושה שנמכרו שימוש אחר, אפשר להקל (חסד לאברהם תאומים או”ח תניינא טז).

[8]. דין שינוי לאותה קדושה: מגילה (כז, א): “איבעיא להו: מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש? כיון דלא מעלי ליה – אסור? או דלמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא – שפיר דמי?”. לדעת רבים יש להחמיר מספק (ר”ן על הרי”ף מגילה ז, ב; טור ושו”ע יו”ד רע, א; וש”ך שם ג). ויש מקילים (רבנו מנוח, והמאורות מגילה כה, ב). ואם כבר מכר ספר תורה – יקנה בו ספר תורה אחר, שכן אין אפשרות להעלות הדמים יותר (גמ’ שם).

לדעת רבים, רק לגבי ספר תורה שאין דרגה למעלה ממנו, הסתפקה הגמרא אם מותר למוכרו כדי לקנות במקומו חדש, אבל לגבי שאר תשמישי קדושה – אסור (המאור ור”ן מגילה ז, א, בשם רבנו אפרים; השלמה והמכתם על מגילה פ”ג). ויש אומרים שבדיעבד אם כבר מכר, מותר בשעת הצורך לקנות חפצים באותה רמת קדושה (מאירי מגילה כה, ב; מהר”י אבוהב). שתי הדעות הובאו בשו”ע (או”ח קנג, ד), ומכיוון שהדין מדרבנן, הכריעו רוב האחרונים להקל במצב שכבר מכר (פמ”ג משב”ז א; מחזיק ברכה קנג, א; יחו”ד ז, כו). ואם הדבר נעשה על ידי שטהבא”ה, הכל מסכימים שמותר להם למכור בית כנסת כדי לקנות בית כנסת נאה ממנו (שו”ת בני יהודה עייאש יב; אורח משפט או”ח קנא). ויש מקילים יותר, ולדעתם רק בספר תורה, משום כבודו, אסור למוכרו כדי לקנות בו ספר תורה חדש, אבל שאר חפצי קדושה מותר למכור לצורך קנייה של אותה דרגת קדושה (תוי”ט מגילה ג, א; מ”א קנג, ד; ערוה”ש קנג, ח; שואל ונשאל או”ח א, יז. ועי’ רשב”א מגילה כה, ב; כז, א). וכיוון שהדין מדרבנן, בשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.

מפשט דברי הגמרא למדנו שאין למכור ספר תורה גם כדי לקנות בדמיו ספר תורה מהודר יותר, שכן החדש מטבעו מהודר יותר, ולמרות זאת הורו לאסור, כיוון שיש במכירה ביזיון מסוים (שו”ת הריטב”א קפח; ט”ז קנג, א; חת”ס יו”ד רנד; מהרש”ם ו, ג). ויש סוברים שאם החדש מהודר מן הישן – מותר, ובתנאי שאין חשש שתארע תקלה ולא יקנו את החדש (אבן השוהם כג; בית דוד יו”ד קלט; ברכ”י יו”ד רע, ה. ועי’ פת”ש רע, ו).

[9]. לגבי מכירת בית כנסת אמרו חכמים במשנה (מגילה כז, ב): “מוכרים אותו ממכר עולם, חוץ מארבעה דברים: למרחץ, ולבורסקי, לטבילה, ולבית המים (בית כסא)”. וכן הדין לשאר דברי גנאי מובהקים, כמו זריעת המקום (שם כו, ב, ורא”ש א), או לעשות רפת בקר (ט”ז קנא, ד). אולם מבואר בגמרא (שם כו, א), שאם ימכרו את בית הכנסת על ידי “שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר”, יהיה מותר להשתמש בו גם לדברי גנאי. הרי שבסמכותם למכור את בית הכנסת לכל שימוש. וכ”כ רמב”ם (תפילה יא, יז); רא”ש, טור ושו”ע (קנג, ט). ויש מחמירים וסוברים שבכוחם להתיר לזרוע על מקומו של בית כנסת חרב, אבל לא להשתמש בו לדברי גנאי מובהקים (ראב”ד, תשב”ץ ב, קע), ולכתחילה, כשאפשר, חוששים לדעתם (עי’ מהר”ם לובלין נט; באו”ה קנג, ט, ‘ואם’).

כיוצא בזה, בשעת הדחק, לצורך גדול מאוד, מותר לשטהבא”ה לקבוע שהכסף שיתקבל עבור בית הכנסת ישמש לצורכי חול (שו”ע קנג, ז). לרמב”ן (מגילה כה, ב), מפני שבאמת בית הכנסת נחשב תשמישי מצווה שאין בהם קדושה, ולכן בעת שמפסיקים להתפלל בו, מעיקר הדין מותר להשתמש בו לצורכי חול. אלא שבלא הסכמת שטהבא”ה, לא נוח לאנשי העיר לוותר על מקום המצווה שלהם ולהוציא את הכסף לחולין. וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם. ולדעת הר”ן (על הרי”ף ח, א), כיוון שבית הכנסת נועד לאמירת דברים שבקדושה, “הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם”. אבל על ידי מכירתו על פי שטהבא”ה פוקעת קדושתו, מפני שהתקדש על דעת שיהיה בכוחם להחליט להתירו לכל שימוש, ולהחליט שהכסף שמתקבל עבורו יֵצא לחולין (מאירי, באו”ה קנד, ג, ‘תשמישי’). גם לאחר המכירה יכולים שטהבא”ה להחליט להוציא לחולין את הכסף שקיבלו עבורו, כפי שעולה מדברי רמב”ן, ריטב”א ושו”ע קנג, ז (באו”ה שם ‘אבל’).

כמובא למעלה, מנהיגי בית הכנסת נחשבים ‘טובי העיר’ (דברי מלכיאל ה, יא; הר צבי או”ח א, עו). ההחלטה תלויה ברוב המנהיגים וברוב הציבור, שכן מקובל שהולכים בכל ההחלטות אחר הרוב (רמב”ן מגילה כה, ב, ‘ושמעינן’; דברי מלכיאל ה, יא; עי’ באו”ה קנג, ז, ‘והוא הדין’; ובחת”ס חו”מ סא; קטז).

גבאֵי בית הכנסת רשאים להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי בניית בית כנסת חדש במקומו (משאת בנימין לג; מ”א קנג, כז). כמו כן, יוכלו להפקיע את קדושתו על ידי חילול בית הכנסת על כסף שיתנו במקומו, כדוגמת מכירה. וגם כאן, בשעת הדחק שטהבא”ה יכולים להפקיע את הקדושה מהכסף (חת”ס או”ח לח; אבנ”ז או”ח לד; היכל יצחק או”ח יג; מנחת שלמה ב, ד). (יש שלמדו מדברי הרמב”ן, שאי אפשר להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי חילול אלא רק על ידי מכירה, עי’ הר צבי או”ח א, עו-עז; להורות נתן ג, ז).

[10]. אף שכל התורמים לבית הכנסת של כרכים היו מבני העיר, אין לטובי העיר סמכות למוכרו, מפני שנבנה גם לטובת יהודים שאינם מבני העיר (רמב”ם תפילה יא, טז; טור ושו”ע קנג, ז). ויש אומרים שחומרתו נובעת מכך שחלק מהתורמים אינם מבני העיר, וממילא טובי העיר אינם מייצגים אותם (ראבי”ה מגילה תקצ; או”ז ב, שפה).

‘בית כנסת של כרכים’ הוא בית כנסת נדיר, שכן רק אם המוני יהודים פוקדים אותו מכל קצות הארץ, הוא נחשב ‘של כרכים’. בדרך כלל הוא התקיים בערי מסחר מרכזיות. וכ”כ ערוה”ש (קנג, כד), שמעטים מאוד הם בתי כנסת של כרכים (בשו”ת פני יהושע או”ח ז, כתב שבבית כנסת של כרכים צריכים להיות בדרך כלל עשרה בטלנים מהעולם; עי’ יבי”א ח”א או”ח י). כאשר יש למנהיגי המקום סמכות גדולה, וידוע לכל שעל דעתם תרמו ובנו את בית הכנסת, גם כשהוא מְתפקד כבית כנסת של כרכים ועדיין פעיל, מותר להם למוכרו (מגילה כה, ב; משאת בנימין לג; מ”א קנג, לז).

[11]. בתי כנסת של כרכים שנעשו שוממים, וכן בתי כנסת רגילים שנעשו שוממים, אין למעט המתפללים שנשארו שם מעמד של ‘טובי העיר’, ולכן חובה שישתמשו בכסף שיקבלו עבור מכירת בית הכנסת לצורכי קדושה (משפטי עוזיאל א, או”ח ד; הר צבי או”ח א, פ, ושלא כמהרש”ג ב, ג). וכדי שלא לעכב את המכירה, בשעת הדחק נציגי הקהילה שנותרו שם רשאים למוכרו בלא התניה שהקונה לא ישתמש בו לתשמישי גנאי, כי לעניין זה בלבד הם נחשבים שטהבא”ה. אך כל זאת כדי לסייע לבתי כנסת במקומות שנצרכים להם, אבל בשום פנים לא עלה על דעת בוני בית הכנסת ומתפלליו שהאנשים המעטים שנותרו שם, ייחשבו ‘טובי העיר’ ו’אנשי העיר’ להשתמש בכסף מכירת בית הכנסת לצורכי הציבור שלהם.

[12]. מותר להשתמש לצורכי חול ב’תשמיש דתשמיש קדושה’, וכפי שכתבו פמ”ג (קנג, מש”ז טו) ומ”ב (קנד, ו). אמנם אם הוא מתשמישי בית הכנסת, כגון פרוכת, כל עוד הוא בשימוש – דינו כבית כנסת ו’תשמיש קדושה’, ואחר שסיימו להשתמש בו, דינו כתשמישי מצווה (תה”ד פסקים וכתבים רכה; שו”ת הב”ח יז; פמ”ג שם. ושלא כפי שלמדו בפס”ת קנד, 34-36; והלכה ברורה קנד, שעה”צ ז, מדברי דעת תורה קנד, ג).

[13]. מגילה (כו, ב): “אמר רבא: מריש הוה אמינא, האי כורסיא – תשמיש דתשמיש הוא, ושרי. כיון דחזינא דמותבי עלויה ספר תורה, אמינא: תשמיש קדושה הוא, ואסור”. ביאר רש”י ש’כורסיא’ היא הבימה שמניחים עליה את ספר התורה, ובתחילה סבר רבא שאין לה דין ‘תשמיש קדושה’ מפני שפורסים עליה מפה, ואם כן המפה היא ‘תשמיש קדושה’ והבימה ‘תשמיש דתשמיש’. אולם כשראה שלעיתים מניחים את ספר התורה ישירות על הבימה, הכריע שיש לה דין ‘תשמיש קדושה’. משמע שרק מה שנוגע בקדושה יש לו דין ‘תשמיש קדושה’. הוסיף רבנו ירוחם (תא”ו ב, ד), שדברים שכל ייעודם לכבוד ספר התורה, גם כשאינם נוגעים בספר עצמו, הם ‘תשמישי קדושה’, ודבריו מוסכמים להלכה (ב”י או”ח קנד, ח; פמ”ג קנד, א”א ח; מ”ב קנד, יד, ועוד).

פרוכת: דינה כ’תשמיש דתשמיש’, הואיל ואינה נוגעת בספר התורה, אלא משמשת כמחיצה לארון הקודש (שו”ת מהר”ם פדואה פב; שו”ת הב”ח הישנות יז; מ”א קנד, ח; א”ר ה; פמ”ג א”א ח; ערוה”ש ג; מ”ב יד). אבל דינה כדין בית כנסת (רמ”א קנד, ו), לפיכך, בעת שהיא משמשת לייעודה, דינה כתשמיש קדושה, אבל כשמפסיקים להשתמש בה לייעודה, אין בה קדושה (כמבואר לעיל הערה 12). וכן דין ארון קודש המקובל בימינו, שהואיל ואינו נוגע ישירות בספרים, והוא נועד גם לכבוד בית הכנסת, כמבואר למעלה – קדושתו כקדושת בית כנסת (ערך לחם רפב, יב; פרישה יו”ד רפב, יז; ב”ח ז; קרבן נתנאל מגילה ד, ב, א; יבי”א ח”ח או”ח יט, יד-יז). אמנם יש אומרים שארון הקודש הוא ‘תשמיש קדושה’, וכפי שאמרו במגילה (כו, ב), לגבי ‘דלוסקמי ספרים’, וכן לגבי ‘תיבותא’. ואף שהארון אינו נוגע ממש בספר התורה, לדעתם הוא נועד לכבודו (גר”א יו”ד רפב כח; רב פעלים ח”ב או”ח כ; ישכיל עבדי ז, או”ח ז; ציץ אליעזר יח, ז). לדעתם, מה שמקילים להניח בארון קודש גם דברים פחות מקודשים הוא מפני שכך נוהגים, וממילא נחשב שהתנו על כך. כיוצא בזה אפשר לומר שגם התנו שלא לגונזו. אולם נראה יותר, שהארון שדיברו עליו בגמרא היה קטן והכיל את ספר התורה בלבד, והיה ברור שכל נויו לכבוד ספר התורה. מה שאין כן ארונות הקודש בימינו, שהם גדולים ומעוצבים באופן שיתאימו לבית הכנסת, ולכן אין דינם כ’תשמישי קדושה’ (כעין זה כתב במלמד להועיל א, יח). אם יש בתוך הארון מסגרת נעולה שנועדה לשמור על הספרים מגנבים, דינה של מסגרת זו כדין דבר שנועד לשמירה בלבד, שאין בו קדושה, וכפי שכתב רמ”א קנד, ג (להלן הערה 15).

[14]. הבימה, שנקראה בגמ’ ‘כורסיא’, נחשבת ‘תשמיש קדושה’ גם כשהיא מכוסה במפה (מגילה כו, ב; שו”ע קנד, ג; מ”ב י). לדעת רבים הוא מפני שלעיתים המפה מוּסרת, ומניחים את ספר התורה על הבימה. וממילא אם הבימה מכוסה תמיד במפה, או שהספר מונח דרך קבע בתיקו כמנהג יוצאי ספרד, אין לבימה קדושה (כמבואר בהערה הקודמת על פי רש”י, וכ”כ רא”ש מגילה ד, יא; מרדכי, רבנו ירוחם ב, ד; ב”י קנד, ח; ד”מ א*; מ”א ו; כה”ח כב). ויש אומרים שגם כאשר הבימה מכוסה תמיד במפה יש לה קדושה, מפני שהיא מעמידה את ספר התורה, והמפה בטלה אליה (רבי אברהם מן ההר, ראשון לציון ושפת אמת על מגילה כו, ב; בן ידיד והרב קאפח על הרמב”ם ספר תורה י, ד).

לכאורה קשה על המנהג הרווח להניח על הבימה ועל המפה שעליה דברי מצווה, כדוגמת צורכי הבדלה ורשימות של עולים, ואף ספרים מודפסים שאין מעלת קדושתם כספר תורה, אלא שכיוון שהתנו על כך – מותר (ירושלמי מגילה ג, א; ראבי”ה מגילה תק”צ; מרדכי מגילה תתכ; רא”ש ד, א; שו”ע קנד, ח). ואף אם לא התנו בפירוש, כיוון שמקובל להשתמש בבימה לתשמישי מצווה אלה, וכן לדפוק עליה בשעת הצורך כדי להסות את הקהל, הרי זה כאילו התנו בפירוש (תה”ד רעג; ב”י ורמ”א קנד, ח; בית יהודה או”ח כז). ויותר טוב להתנות בפירוש (מ”א קנד, טו). ומכל מקום אין להשתמש בבימה לתשמישי גנאי, כגון להניח עליה ניירות מלוכלכים או לשבת עליה (מ”ב קנד, לד). תנאי מועיל ל’תשמישי קדושה’ ולא לקדושה עצמה (פמ”ג במשב”ז קנד, ז). (עוד על התנאי ראו לעיל יב, 7).

[15]. מגילה (כו, ב): “אמר רבא: הני זבילי דחומשי וקמטרי דספרי (ארגזים שבהם הספרים) – תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין. פשיטא! מהו דתימא: הני לאו לכבוד עבידן, לנטורי בעלמא עבידי – קא משמע לן”. הרי שכל שנועד לשמירה בלבד, אינו ‘תשמישי קדושה’. וכן ביארו ר”י מלוניל ונימוקי יוסף שם. וכן פסקו או”ז (ב, שפו), מרדכי (תתכב), ב”י (קנד, ו), ועוד. הרי שהנוגע בקדושה, כל שהוא גם לשם כבוד – הוא ‘תשמיש קדושה’, ואם רק לשם שמירה – אינו ‘תשמיש קדושה’. ואם אינו נוגע אבל נועד לכבוד בלבד, ככתר תורה מכסף – נחשב ‘תשמיש קדושה’ (פמ”ג א”א ח; מ”ב יד; וכדברי רבנו ירוחם לעיל הערה 13). (ולמאירי מגילה כו, ב, גם מה שנועד לשמירה בלבד נחשב ‘תשמיש קדושה’. ועדיין אפשר לטעון שגם לדעתו מדובר בשומר שמוסיף גם קצת כבוד, אבל הניילון שעוטפים בו את המזוזה, אין בו שמץ כבוד, ולכל הדעות אינו צריך גניזה. ועי’ אבני ישפה ה, כה; אהל יעקב ד, כא).

[16]. רצועות התפילין הן ‘תשמישי קדושה’ (ברייתא מגילה כו, ב). למדו מזה התוס’ (שם ‘תשמישי’), שקשרי ‘י’ ו’ד’ שברצועות אינם אותיות גמורות של שם ‘שדי’, ולכן הרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ ולא ‘דברי קדושה’. והקשו על רש”י (מנחות לה, ב, ‘שם ה”), שכתב שאותיות אלו הן חלק משם ‘שדי’, ומשמע שלשיטתו יש ברצועות קדושה עצמית, וכפי שביאר הב”ח (קנד, א). ויש סוברים שגם לרש”י הרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ בלבד (עי’ ר”ן שבת סב, א; ריטב”א שבת כח, ב). למעשה, דעת רוב הפוסקים שהרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ (שו”ע קנד, ג; ט”ז ב; עולת תמיד ה; מ”א מב, ו; א”ר ד; באו”ה ‘לגוף הקדושה’). לפי זה, קופסאות הפלסטיק שמגינות על בתי התפילין, אם יש בהן תוספת לנוי וכבוד, הן ‘תשמישי קדושה’, והנרתיק שבו מניחים אותן הוא ‘תשמיש דתשמיש’ שאינו קדוש, ומותר להניח בו דברי חול (באו”ה לד, ד, ‘שתי הזוגות’). ויש מחמירים וחוששים לדעת רש”י כהבנת התוס’, ואזי הנרתיק שבו מניחים את התפילין והרצועות הוא ‘תשמיש קדושה’, ורק בנרתיק הטלית מותר להניח דברי חול (מגן גיבורים קנד, ג; פס”ת קנד, ו). אך גם לדבריהם, אם התנה מראש שיניח בנרתיק התפילין מראָה או סידור, או שכך נוהגים במשפחתו, התנאי מועיל (ב”י מב, ב; רמ”א שם ג).

תפילין שבלו – גונז את הבתים עם הפרשיות בכדי חרס אצל קבר ת”ח (ערוך השולחן רפב, טז; מרחשת א, נג). כיום יש תאים מיוחדים במיכלי גניזה עבור תפילין ומזוזות. ואם הבתים הופרדו מהפרשיות, בפשטות הבתים אינם צריכים גניזה חמורה. ויש מחמירים בבית של ראש הואיל ויש עליו ‘ש’ (עי’ פמ”ג משב”ז קנד, ב; שעה”צ ז; גנזי הקודש ו, ו).