י – הבימה, בית מזוזה ונרתיק התפילין

[14]. הבימה, שנקראה בגמ’ ‘כורסיא’, נחשבת ‘תשמיש קדושה’ גם כשהיא מכוסה במפה (מגילה כו, ב; שו”ע קנד, ג; מ”ב י). לדעת רבים הוא מפני שלעיתים המפה מוּסרת, ומניחים את ספר התורה על הבימה. וממילא אם הבימה מכוסה תמיד במפה, או שהספר מונח דרך קבע בתיקו כמנהג יוצאי ספרד, אין לבימה קדושה (כמבואר בהערה הקודמת על פי רש”י, וכ”כ רא”ש מגילה ד, יא; מרדכי, רבנו ירוחם ב, ד; ב”י קנד, ח; ד”מ א*; מ”א ו; כה”ח כב). ויש אומרים שגם כאשר הבימה מכוסה תמיד במפה יש לה קדושה, מפני שהיא מעמידה את ספר התורה, והמפה בטלה אליה (רבי אברהם מן ההר, ראשון לציון ושפת אמת על מגילה כו, ב; בן ידיד והרב קאפח על הרמב”ם ספר תורה י, ד).

לכאורה קשה על המנהג הרווח להניח על הבימה ועל המפה שעליה דברי מצווה, כדוגמת צורכי הבדלה ורשימות של עולים, ואף ספרים מודפסים שאין מעלת קדושתם כספר תורה, אלא שכיוון שהתנו על כך – מותר (ירושלמי מגילה ג, א; ראבי”ה מגילה תק”צ; מרדכי מגילה תתכ; רא”ש ד, א; שו”ע קנד, ח). ואף אם לא התנו בפירוש, כיוון שמקובל להשתמש בבימה לתשמישי מצווה אלה, וכן לדפוק עליה בשעת הצורך כדי להסות את הקהל, הרי זה כאילו התנו בפירוש (תה”ד רעג; ב”י ורמ”א קנד, ח; בית יהודה או”ח כז). ויותר טוב להתנות בפירוש (מ”א קנד, טו). ומכל מקום אין להשתמש בבימה לתשמישי גנאי, כגון להניח עליה ניירות מלוכלכים או לשבת עליה (מ”ב קנד, לד). תנאי מועיל ל’תשמישי קדושה’ ולא לקדושה עצמה (פמ”ג במשב”ז קנד, ז). (עוד על התנאי ראו לעיל יב, 7).

[15]. מגילה (כו, ב): “אמר רבא: הני זבילי דחומשי וקמטרי דספרי (ארגזים שבהם הספרים) – תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין. פשיטא! מהו דתימא: הני לאו לכבוד עבידן, לנטורי בעלמא עבידי – קא משמע לן”. הרי שכל שנועד לשמירה בלבד, אינו ‘תשמישי קדושה’. וכן ביארו ר”י מלוניל ונימוקי יוסף שם. וכן פסקו או”ז (ב, שפו), מרדכי (תתכב), ב”י (קנד, ו), ועוד. הרי שהנוגע בקדושה, כל שהוא גם לשם כבוד – הוא ‘תשמיש קדושה’, ואם רק לשם שמירה – אינו ‘תשמיש קדושה’. ואם אינו נוגע אבל נועד לכבוד בלבד, ככתר תורה מכסף – נחשב ‘תשמיש קדושה’ (פמ”ג א”א ח; מ”ב יד; וכדברי רבנו ירוחם לעיל הערה 13). (ולמאירי מגילה כו, ב, גם מה שנועד לשמירה בלבד נחשב ‘תשמיש קדושה’. ועדיין אפשר לטעון שגם לדעתו מדובר בשומר שמוסיף גם קצת כבוד, אבל הניילון שעוטפים בו את המזוזה, אין בו שמץ כבוד, ולכל הדעות אינו צריך גניזה. ועי’ אבני ישפה ה, כה; אהל יעקב ד, כא).

[16]. רצועות התפילין הן ‘תשמישי קדושה’ (ברייתא מגילה כו, ב). למדו מזה התוס’ (שם ‘תשמישי’), שקשרי ‘י’ ו’ד’ שברצועות אינם אותיות גמורות של שם ‘שדי’, ולכן הרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ ולא ‘דברי קדושה’. והקשו על רש”י (מנחות לה, ב, ‘שם ה”), שכתב שאותיות אלו הן חלק משם ‘שדי’, ומשמע שלשיטתו יש ברצועות קדושה עצמית, וכפי שביאר הב”ח (קנד, א). ויש סוברים שגם לרש”י הרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ בלבד (עי’ ר”ן שבת סב, א; ריטב”א שבת כח, ב). למעשה, דעת רוב הפוסקים שהרצועות הן ‘תשמישי קדושה’ (שו”ע קנד, ג; ט”ז ב; עולת תמיד ה; מ”א מב, ו; א”ר ד; באו”ה ‘לגוף הקדושה’). לפי זה, קופסאות הפלסטיק שמגינות על בתי התפילין, אם יש בהן תוספת לנוי וכבוד, הן ‘תשמישי קדושה’, והנרתיק שבו מניחים אותן הוא ‘תשמיש דתשמיש’ שאינו קדוש, ומותר להניח בו דברי חול (באו”ה לד, ד, ‘שתי הזוגות’). ויש מחמירים וחוששים לדעת רש”י כהבנת התוס’, ואזי הנרתיק שבו מניחים את התפילין והרצועות הוא ‘תשמיש קדושה’, ורק בנרתיק הטלית מותר להניח דברי חול (מגן גיבורים קנד, ג; פס”ת קנד, ו). אך גם לדבריהם, אם התנה מראש שיניח בנרתיק התפילין מראָה או סידור, או שכך נוהגים במשפחתו, התנאי מועיל (ב”י מב, ב; רמ”א שם ג).

תפילין שבלו – גונז את הבתים עם הפרשיות בכדי חרס אצל קבר ת”ח (ערוך השולחן רפב, טז; מרחשת א, נג). כיום יש תאים מיוחדים במיכלי גניזה עבור תפילין ומזוזות. ואם הבתים הופרדו מהפרשיות, בפשטות הבתים אינם צריכים גניזה חמורה. ויש מחמירים בבית של ראש הואיל ויש עליו ‘ש’ (עי’ פמ”ג משב”ז קנד, ב; שעה”צ ז; גנזי הקודש ו, ו).