בדרך כלל החלוקה בין ‘תשמישי קדושה’ ל’תשמיש דתשמיש קדושה’ היא ש’תשמישי קדושה’ נוגעים בקדושה עצמה, ועל כן דינם כדין הקדושה וצריכים גניזה; ואילו ‘תשמיש דתשמיש’ אינו נוגע בקדושה עצמה, ומזה משמע שאינו מיוחד רק לכבוד הקדושה, ולכן אין בו קדושה ואינו צריך גניזה.
לפיכך, ‘תשמישי קדושה’ שצריכים גניזה הם: ‘עצי החיים’ שכורכים עליהם את יריעות ספר התורה, החגורה והמעיל של הספר (כמנהג יוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד), וכן הארון הקטן שספר התורה בתוכו והמטפחות שעמו (כמנהג יוצאי ספרד). אבל ארון הקודש, וכן הפרוכת של ארון הקודש, כיוון שאינם נוגעים ישירות בספר התורה, הם ‘תשמיש דתשמיש קדושה’, ואינם צריכים גניזה.
כיוצא בזה, כריכות של ספרי קודש מודפסים נחשבות כ’תשמישי קדושה’ וצריכות גניזה כמו הספרים, ואילו הארון שבו מניחים את הספרים, כיוון שאינו נוגע ישירות בדפי הספרים, נחשב ‘תשמיש דתשמיש קדושה’ ואינו צריך גניזה.
אבל דבר שכל ייעודו הוא רק לכבוד כתבי הקודש, אף שאינו נוגע בהם, דינו כ’תשמישי קדושה’. לפיכך, כתר-תורה, פעמונים ורימונים מכסף, אף שהם נוגעים בעמודי ספר התורה או בתיק, ולא ביריעות הספר עצמן, כיוון שכל ייעודם לכבד את התורה ולקשטה, דינם כ’תשמישי קדושה’ (שו”ע יו”ד רפב, טז). וכן דין יד מכסף שנועדה לנוי ולסימון מקום הקריאה (מ”א קנד, יד; מ”ב לא).
לכאורה לפי זה ארון הקודש והפרוכת נועדו לנוי התורה, והיו צריכים להיחשב ‘תשמישי קדושה’. אולם כיוון שהם נועדו גם לנוי בית הכנסת, דינם נקבע לפי מידת קרבתם לספר התורה, וכיוון שאינם נוגעים בקלף של ספר התורה, הרי הם ‘תשמיש דתשמיש קדושה’ ודינם כ’תשמישי מצווה’.[13]
פרוכת: דינה כ’תשמיש דתשמיש’, הואיל ואינה נוגעת בספר התורה, אלא משמשת כמחיצה לארון הקודש (שו”ת מהר”ם פדואה פב; שו”ת הב”ח הישנות יז; מ”א קנד, ח; א”ר ה; פמ”ג א”א ח; ערוה”ש ג; מ”ב יד). אבל דינה כדין בית כנסת (רמ”א קנד, ו), לפיכך, בעת שהיא משמשת לייעודה, דינה כתשמיש קדושה, אבל כשמפסיקים להשתמש בה לייעודה, אין בה קדושה (כמבואר לעיל הערה 12). וכן דין ארון קודש המקובל בימינו, שהואיל ואינו נוגע ישירות בספרים, והוא נועד גם לכבוד בית הכנסת, כמבואר למעלה – קדושתו כקדושת בית כנסת (ערך לחם רפב, יב; פרישה יו”ד רפב, יז; ב”ח ז; קרבן נתנאל מגילה ד, ב, א; יבי”א ח”ח או”ח יט, יד-יז). אמנם יש אומרים שארון הקודש הוא ‘תשמיש קדושה’, וכפי שאמרו במגילה (כו, ב), לגבי ‘דלוסקמי ספרים’, וכן לגבי ‘תיבותא’. ואף שהארון אינו נוגע ממש בספר התורה, לדעתם הוא נועד לכבודו (גר”א יו”ד רפב כח; רב פעלים ח”ב או”ח כ; ישכיל עבדי ז, או”ח ז; ציץ אליעזר יח, ז). לדעתם, מה שמקילים להניח בארון קודש גם דברים פחות מקודשים הוא מפני שכך נוהגים, וממילא נחשב שהתנו על כך. כיוצא בזה אפשר לומר שגם התנו שלא לגונזו. אולם נראה יותר, שהארון שדיברו עליו בגמרא היה קטן והכיל את ספר התורה בלבד, והיה ברור שכל נויו לכבוד ספר התורה. מה שאין כן ארונות הקודש בימינו, שהם גדולים ומעוצבים באופן שיתאימו לבית הכנסת, ולכן אין דינם כ’תשמישי קדושה’ (כעין זה כתב במלמד להועיל א, יח). אם יש בתוך הארון מסגרת נעולה שנועדה לשמור על הספרים מגנבים, דינה של מסגרת זו כדין דבר שנועד לשמירה בלבד, שאין בו קדושה, וכפי שכתב רמ”א קנד, ג (להלן הערה 15).
